ערך ש"י ש"ס קנא

כדי שידייק היטב וכ"כ הש"ך בסימן ע"ב בשם רש"י ועיי"ש בתומים וא"כ הוי מגו בדדמי ולפ"ז י"ל מה שהקשו דלוקמוה למתניתין במינו מצוי דא"צ לישבע שא"ב דאז ליכא חשש בדדמי דיכול לראות השער בשוק רק כל הכחשתם אי גדול אי קטן היה כמ"ש הש"ך בסימן ע"ב. גמרא לא קי"ל בגוה הקשה הפנ"י א"כ כשהמלוה מב"מ דכאן ל"ה טענה גרועה ולא הוי ליה למידע יפטר ועל הגמרא י"ל דלק"מ דאזיל לר"ה דס"ל א"י אם נתחייבתי חייב כדאיתא פ"ק דכתובות דף י"ב רק על הפוסקים קשה דפסקי ג"כ הכי ולתוס' בלא ה"ל למידע לכ"ע פטור ולפמ"ש לעיל א"ש דהוי מגו בדדמי ואינו רוצה לשקר כי עכ"פ נראה למלוה דשוה יותר מהחוב ולומר א"י על השאר יהא משואיל"מ כמ"ש הפנ"י. תוס' ד"ה תהא במאמינו ברישא לא מצי לאוקמה הכי ולע"ד נראה דהא הגמרא פריך ונהימן למלוה נמי כמה היה שוה לא קי"ל בגוה וכדין בא לפטור עצמו דגם לר"ה פטור דלא הוי לו למידע וכמ"ש הש"ך בסימן מ"ב סקנ"א אבל ברישא דמלוה תובע אם לא קי"ל איך רוצה להוציא שלא כדין בטענת ברי לכן לא מהימן ליה ג"כ אם א"ב. גמרא למימרא דסבר ר"נ שומא הדרא ותמהו מה ענין לשומא הדרא כרצון הלוה והכא בע"כ של נפקד ונ"ל דודאי אין המפקיד רוצה לגרע כחו מנפקד דכמו אם ימצא הנזמים ויזלו יכול הנפקד לכופו להחזיר לו ה"נ כשיתייקרו יכוף לנפקד דאנן סהדי דאינו רוצה שיהא יד הנפקד שפשע על העליונה וחוטא נשכר רק אם אין שומא הדרא גם המפקיד סבור וקבל לחלוטין ואף דבשומא על חוב אין המלוה יכול לכוף ללוה כשהשיגה ידו לפדותה כמבואר בחו"מ סימן ק"ג ה"ט דאל"כ אסור למלוה לאכול פירות כיון דהברירה ביד מלוה לתבוע מעותיו הוי כמשכנתא ויותר מזה דגם כשאין המלוה יכול לכופו לפדות כתבו כ"פ והמחבר בחו"מ סימן ק"ג דא"צ הלוה להחזיר מה שנתייקר משום דמחזי כרבית מכ"ש כשביד המלוה לכוף ללוה לפדות ואפילו במשכנתא בנכייתא סובר הה"מ בפ"י מהלכות מלוה דדוקא אם אין המלוה יכול לכוף את הלוה לפרוע מותר לאכול הפירות וכ"כ הש"ך ביו"ד סימן קע"ב עיי"ש וא"כ מוכרח למחול החוב כדי שיאכל פירות בחנם אבל הכא ל"ש רבית גם אם יחזיר הנזמים בעין דל"ש רבית רק במעות דלהוצאה נתנו אבל בשאלה דחוזר בעין מותר ליקח רבית דל"ה רק כשכירות כדאיתא לקמן דף ס"א ברא"ש וע"כ בודאי אינו רוצה לגרע כחו מהנפקד ומוכח דשומא הדרא. דף ל"ו אתמר שומר שמסר לשומר רב אמר פטור ובתוס' וא"ת הא תנן בפ"ב דגיטין אם אמר טול ממנה חפץ פלוני לא ישלחנה ביד אחר וי"ל אע"ג דאסור להפקיד ביד אחר מ"מ פטור ע"כ וצריך טעם כיון דאסור ומשנה מדעת בעלים יהא כשולח יד וכגזלן וחייב לכן נ"ל דקפידא דאין רצונו שיהא פקדונו ביד אחר משתנה לפי האדם והחפץ לכן לעולם ספק הוא ואין להוציא ממנו בספק:

תוס' בד"ה אין רצוני א"ל דטעמא משום דשינה מדעת בעלים ולכך חייב אף באונסין שהי' ראויין לבא ברשות שומר ראשון דא"כ וכו' אלא דחשוב כפירש לו שאם ימסרנה לאחר שיהא כאלו פשע בה עכ"ל וזה דחוק מאד דמי שקל זה שכן כונתו וחדא מתרתי דהא או כגזלן ושולח יד ויחויב לגמרי או גם כפושע לא יהא ומניין לאביי לפשר כן להקשות לרבא ובאס"ז מבואר בשם רשב"א כיון דשינה מדעת מקפיד הוי כגזלן גם לרבנן דפליגי על ר"מ וס"ל דמשנה מדעת בעלים ל"ה גזלן דדוקא אם לא הוציא מרשותו לרשות אחר ולפ"ד קשה קושית התוס' מאי פריך אביי לרבא לכן נ"ל דיש בזה שמסרה לאחר פשיעה וגזלה ששינה מדעת בעלים אם היה ודאי דקפיד אך ספק הוא וכמ"ש לעיל ואין לחייבו מספק אך לראב"ד דכל ספק בפשיעה חייב דהוי א"י א"פ וכ"פ הש"ך בחו"מ סימן רצ"א ה"נ זה טעמו של ר"י אך כ"ז לענין פשיעה דכבר נתחייב כשמשך לשמור אבל גזלן אינו נעשה עד שמסר לאחר ומספק הוי א"י אם נתחייבתי וכה"ג כתב קצו"ח בסימן רצ"א לענין ספק בשליחות יד והוכיח כן מהנמ"י בסוגיא דשאלה חצי יום וכ"ש דאין לחייבו מספק גזלן דזה חייב חדש שנולד אח"כ ולא מחיוב שמירתו לכן באונס דאינו חייב רק משום גזל פטור וע"כ פריך שפיר לרבא דבמתה אין לחייבו מטעם פשיעה. ע"ב גמרא דיקא נמי פרש"י דגדולים פטורים דוקא בניו נקט ולא אחרים ובתוס' וא"ת תקשה לרב וי"ל דבניו דנקט לרבותא ותירוצם דחוק דממ"נ אם לרב י"ל כן גם לר"י אין כאן דיקא נמי ונ"ל דבמפקיד לאחר ואין לו לשלם נחלקו הפוסקים לרב או לר"י ברגיל להפקיד אצלו ודעת רמב"ם דראשון פטור דהשני בע"ד דבעלים ורשב"א ונמ"י כתבו דגם לרב ואין רגיל להפקיד אצלו ג"כ הדין כן ורמב"ם אין הכרח על זה ולפמ"ש לעיל דספק הוא אם קפיד לכן ס"ל לרב דפטור דהוי א"י אם נתחייבתי לפ"ד רמב"ן ונמ"י ר"פ הגוזל בתרא דכל ספק פשיעה הוי א"י אם נתחייבתי דכשפשע תחלת חיובו והנה אם הוה ודאי קפידא א"י לומר אשלימת לך גברא בחריקאי ולפ"ז נהי לענין ספק גזלן או פושע הוי ספק אם נתחייב אבל כשנאבדה באופן דודאי היה חייב לולא נסתלק מלהיות שומר רק באת לפוטרו דבמסירתו לשני נסתלק כאלו החזיר לבעלים על זה י"ל שמא אין רצון הבעלים בזה ולא נסתלק והחזיר כלל ועדיין שומר הוא והוי א"י אם החזרתי ומודה רב דחייב אם אין לשומר שני גם להסמ"ע בסימן ע"ב וסימן רצ"א דמסר לאשתו ובניו ואין להם לשלם פטור משום דידע המפקיד דימסר לידם וע"ד כן הפקיד אצלו משא"כ באחר אף דרגיל להפקיד אצלו דמ"מ לא ע"ד כן הפקיד אצל הראשון עיי"ש מכ"ש בשומר שמסר לשומר שאינו רגיל להפקיד אצלו לרב דפטור די"ל באין לשני לשלם מודה רב דראשון חייב א"כ גם לרב נ"מ בין אשתו ובניו לאחר ולפ"ז לק"מ דקתני קטנים לדייק הא גדולים דומיא דקטנים הסמוכים על שלחנו שא"י לישבע ואין להם לשלם דפטור דע"ד כן הפקיד אצלו אבל גדולים אחרים דומיא דקטנים שאין להו לפרוע ודאי חייב ועיין באס"ז בשם רשב"א דיש לדייק גדולים דומיא דקטנים שאין להם עיי"ש לכן ל"ק ליתני קטנים סתמא דנדייקא הא גדולים אחרים דומיא דקטנים שאין להם לשלם פטור משום שמסר לבן דעת וזה אינו אבל עכ"פ מוכח דדוקא בניו גדולים פטור ולא אחרים לרב אם אין להם לשלם ולר"י בכל ענין והיינו דאמר דיקא נמי דשאני בניו מאחרים דכל המפקיד ע"ד אשתו ובניו מפקיד וזה ודאי מוכח בין לרב בין לר"י אבל אינו מוכח כלל דגדולים אחרים שנאנסו שיחויב משום שומר שמסר לשומר והיינו דפרש"י דיקא נמי דבניו נקט דוקא.