ערך ש"י ש"ס קמט

בנזיר דף מ"א ונ"ח משום דנזיר ישנו בשאלה ונ"ל דטעמייהו דרמב"ן ורשב"א וחינוך דאף דמעשיו גרמו לו דוחה דה"נ בכלאים ע"י שלובש טלית פשתן עם ד"כ מחייב עצמו בציצית והיה יכול לקיים העשה בצמר לבד לכן תרצו דיש בנדר עשה ול"ת ול"ד לכלאים מה תאמר כיון דישנו בשאלה נילף ממצורע ונזיר מהתם אין ללמוד לדחות ע"י פשיעה דלא בא עליו ע"י מעשיו דממלא חל עליו חיוב עשה דגלוח דל"ת ועשה דנזיר מכבר קודם שנעשה מצורע ונטהר מצרעתו ולפ"ז ה"נ מקשה דהוי עשה ול"ת וליכא למילף ממצורע דכאן הוא עשה דפשיעה:

והנה בשעה"מ שם הביא קושיא מחכם אחד על סברת התוס' דעירובין דעשה הבא ע"י פשיעה אינו דוחה ל"ת מזבחים דף צ"ז יקדש להיות כמוה אם פסולה היא תפסל ופריך הגמרא ליתי עשה ולדחי ל"ת והא בא ע"י פשיעה שנגע בה פסולי מוקדשין ונ"ל כיון דהל"ת לא יאכל הנאמר בפסולי המוקדשין תחלתה ג"כ ע"י פשיעה שלא נזהר ופיגלו במחשבה או בלינה אבל גבי מתן ארבע הל"ת לא בא על ידי פשיעה ואינו נדחה מעשה:

ע"ב אלא לזקן ואינו לפי כבודו הקשו תוס' נילף מולאחותו דכבוד הבריות דוחה מילה ושחיטת פסח ונ"ל שאני כבוד הבריות השוה בכל אבל במקום שאחרים חייבים ה"א גם הוא חייב ועתוס' לעיל כ"ד ע"ב ד"ה לפניה וכן מצאתי סברא זו בתומים סימן כ"ח ס"ה עוי"ל כיון דזקן היינו בתורה ומשום כבוד התורה עיין אס"ז א"כ ה"א אדרבה כבוד התורה לקיימה עוי"ל דבולאחותו המצוה עליו והבזיון בזולתו א"י לוותר בזיון אחר אבל הכא הבזיון בעצמו ה"א דתורה עליו האי חסידות לוותר כבודו דהרי גם עכשיו דילפינן דפטור מ"מ מדת חסידות לוותר:

דף ל"א ע"ב ולר"ש דאמר י"ל ואינו רוצה וכו' דברה תורה כלב"א הקשו תוס' דא"כ לישני לעיל לר"ש דברה תורה כלשון ב"א ול"ל דלא מסיימי קראי וכן בר"ה דף חית דרש ר"ש עשר תעשר אחד מעשר דגן אחד מעשר בהמה ונראה דגם בני אדם הרבה פעמים אין כופלין ואין לתוה"ק לדבר כן אבל העבט תעביטנו דע"כ צריך לכתוב העבט דלישתמע אפילו מ"פ כמו פתיח דפרש"י דברים נ"ו אפילו מ"פ משום דהוא מקור א"כ זה לעולם אין דרך ב"א לדבר לנכח ולומר שם מקור לבד לכן גם התורה דברה כן אבל אם היה סגי בנכח לבד כגון תעזוב גם ב"א כ"פ אין כופלין לכן לעיל דאין צורך למקור דנילף מטעינה דגם פריקה אפילו מ"פ עכצ"ל דלא מסיימי קראי וכן תעשר א"צ למקור דודאי מה שיש לו צריך לעשר ולכל שנה כתוב מפורש גם ר"ש דריש:

דף ל"ב ע"ב אא"א צב"ח דאורייתא אמאי אינו זקוק באס"ז הקשה דלמא משום דיי"נ אסור בהנאה ומה שמסייע לנכרי חשוב הנאה דמחזיק לו טובה כדמוכח בפכ"ש דפריך הא לכלבו שרי ונ"ל דיכול להודיע לנכרי דמחויב משום המצוה דצב"ח ולא חשוב החזקת טובה דלא מיכוין לטובת הנכרי שו"ר ביו"ד סימן רכ"ג ס"ד בטו"ז בשם ב"י סברא כזאת:

בהמת נכרי ומשאוי ישראל וחדלת כתב באס"ז בשלמא אי צב"ח דרבנן י"ל לא גזרו בבהמת עכו"ם עד כאן לפ"ז משמע דלמ"ד לב"ח דרבנן ל"ג בשל גוי אלא די"ל דה"ט דאיתא בפ' הנשרפין דף ע"ו ע"ב המחזיר אבדת עכו"ם עליו נאמר למען ספות הרוה את הצמאה פרש"י שמשוה עכו"ם לישראל א"כ י"ל ה"נ במצות פריקה ל"ג רבנן משום למען ספות אבל במקום אחר י"ל צב"ח דרבנן גבי בהמת נכרי דכיון דליכא מצוה גבי ישראל כמו השבת אבדה ל"ש הטעם דמשוה עכו"ם לישראל דלמה יגרע הבהמה וכ"ש של הפקר:

פרק המפקיד דף ל"ד רש"י ד"ה נעשה כאומר לו בשעה שמסרה הקשה מהרש"א דסגי למ"ד דנעשה כאומר סמוך לגנבה והפנ"י תמה דבשלמא כשמשך אמרינן כן היה דעתם והוי כהתנו אבל סמוך לגנבה המפקיד אינו עוסק בזה וא"י מגנבה ונ"ל דעכצ"ל דנעשה מדרבנן דלב ב"ד מתנה ולא שהתנו בלבם כן דאל"כ תקשי נימא א"ב למפרע שנגנב ונתרצה ושילם ובכל תנאי דעלמא פרש"י בפרק כל הגט דאין בו משום ברירה דבידו ודעתו לקיים ואף לפמ"ש הראשונים דתנאי דמלתא אחריתי הוא ליכא משום ברירה מ"מ מידי דרצון מודו דתליא בברירה כמו ע"מ שירצה אבא כמבואר ברמב"ן ר"פ כל הגט רק במידי דבידו ודעתו לקיים גם במידי דרצון לא תליא בברירה והיינו בתנאי ע"מ שתתן לי דחזינן דנחתו ע"ד לקיים אבל כאן אין אומר ואין דברים ושמא מתחלה אין דעת נפקד לשלם הקרן על ספק ריוח הכפל וגם לפמ"ש הרשב"א בתשובה דבתנאי דאפשר לחול כשיתברר חל ג"כ למפרע ולא תליא בברירה ל"ל הכא דכשנגנב ונודע לו ונתרצה לשלם אזי אינו ברשות המפקיד להקנות דגזל ולא נתייאש אינו ברשותו להקדיש ועכצ"ל כמ"ש רמב"ן פ"ק דגיטין דף י"ג בנעשה כאומר משתעבדנא לך ולכל מאן דאתי מחמתך דנעשה מדרבנן דלב ב"ד מתנה כן במידי דניחא לבעלים דאל"כ א"ב וכ"כ האס"ז כאן דלב ב"ד מתנה הכי א"כ י"ל מדרבנן דנעשה כאומר בשעת גנבה:

תוס' בד"ה אלא בסה"ד אם אמר הריני משלם אם נשבע תחלה אין הכפל שלו ורמ"ך באס"ז חולק דגם לאחר שנשבע אף דאטרחיה לב"ד ל"ח אטרחיה רק כששילם בע"כ כדלקמן דאגביה ר"נ לאפדנא מיניה וכ"כ תוס' לקמן דף ל"ה ע"א ד"ה אטרחיה וא"כ צ"ע מה ראו תוס' הכא לחלק ונ"ל דבלא טעם אטרחיה יש לחלק דהראשונים הוכיחו מכאן דבאומר איני נשבע והריני משלם א"י לחזיר בו דאל"כ כי אמר הריני משלם עדיין לא סמכה דעתיה ולא מקני לו כפילא עיין באס"ז ויש להבין איך בדיבור בעלמא לא יוכל לחזור בו עיין בחו"מ סימן מ"ם דאומר הריני מתחייב לך מנה יכול לחזור וצ"ל דבמחיר השבועה מתחייב מיד משא"כ כשכבר נשבע:

ע"ב גמרא וחזר ואמר איני משלם מי אמרינן הדר ביה כתבו תוס' מכאן מוכיח ר"ת דלא כפרש"י ונ"ל דסברת רש"י כיון שאמר הריני משלם ידע בנפשו שא"י לישבע דבמתנת חנם לא תלינן כמו שהאריך הרשב"א בנדרים דף ל"ג ואם אמת אתו מותר לישבע לכן הוי כהודאה שא"י לישבע וכאן י"ל דיכול לישבע רק תחלה רצה לשלם כדי שיזכה בכפל ומ"מ בדיבור בעלמא יכול לחזור ולפ"ז י"ל ג"כ בנשבע תחלה ואח"כ אמר הריני משלם דיכול לחזור אח"ז ראיתי בש"ך חו"מ סכ"ב סקי"ז כתב סברא זאת ולפ"ז שפיר י"ל דגרסינן בפנ"י גבי