ערך ש"י ש"ס קמז

דיש לה תובעין דלא באה מהפקר למעט מידי דמייאש מינה בדבר שיש בו סימן וחשוב ברשותו ואינו רוצה לטרוח אחריה ובגמרא אמרו גללים אפקורי מפקרי להו פרש"י למי שטריח בו ולא אתי קרא לרבנהו דאין לו תובעין הוא הרי מבואר דלרש"י ממעט משמלה דבר שאל"ת ומייאש מדעתו ומשום הפקר ובכללו מה דדרש בתוספתא למעט מן שמלה פחות מש"ע דכבר ילפינן מאשר תאבד וכתבתי לעיל דצריך למצאו קידם שנודע לבעלים שאבדו והיינו ג"כ דאין לו תובעים ובעלים מתייאשים ברצון נפשם שאין חשוב אצלם לטרוח אחריו אזי משום הפקר הוא ומהני גם אחר שבא לידו נמצא משמלה לא ילפינין רק יאוש בדבר שיש בו סימן אבל דבר שאין בו סימן או דבר שנתייאש קידם שבא ליד המוצא אף שיש בו סימן דחשוב אינו ברשות בעלים כנראה מדברי המלחמות לעיל דף כ"ו ע"ב דבזה ל"מ יאוש מטעם הפקר וצ"ל משום דאין דעתו עליו מסלק דעתו ממנו בע"כ לזה צריך עוד קרא והיינו דיליף בירושלמי מאשר תאבד מדבר ששטפה נהר דאינו ברשותו ומהני יאוש ומזה היאוש מיירי במרובה דיליף גזל מאבדה שיועיל יאוש גם בגזל דאינו ברשות נגזל ול"ל מטעם הפקר לכן פרש"י שם דיליף מאשר תאבד וע"כ מחלק שם בין אבדה דבהיתר אתי לידו לגזל נמצא לא נעלם מרש"י דברי התוספתא דיליף משמלה פמש"פ ולא נעלם ממנו הירושלמי דיליף יאוש מאשר תאב"ד ואינו סותר דברי עצמו:

ע"ב גמרא אלא ניחא ליה וכו' אמר כ"ע לא ידעו ס"מ דידה כל רואה ישתומם דאדרבה לא ניחא לו דלהדרו בסימן שאינו מובהק עתוס' וי"ל דניחא לו דאל"כ גם הוא יפסיד כשלא אלא תינח בדבר דלית לו בו ס"מ לכן נ"ל דה"ק דלא חש לרמאי אם נחזור בס"ב משום דהרמאי ירא דיבא בעליו ויתן ס"מ ועביד לגלויי רמאותו לעין כל דלא יוכל להשמט דגם הוא אבד כזה דמ"מ אחר שבא לידו ה"ל להכירו בטב"ע דגם ע"ה יש לו טב"ע רק דא"נ ומתוך כך כשליכא רק ס"ב ניחא לבעל אבדה שיחזרו בס"ב ואינו ירא מרמאי דירא שמא בעל אבדה יודע בו סימן מובהק:

דף כ"ח אלא א"ר ס"ד דכתיב והיה עמך יל"ד למה עזב דרש דשמלה דאם ס"ד מתניתין כפשטה דיליף סימנין משמלה ונ"ל דעדיין אין ראיה על תכריך של שטרות דיחזיר די"ל הא דלא חששה תורה שאחר יתן סימנין משום דניחא לבעל אבדה כדלעיל ועמדה תורה על סוף דעתם אבל בתכרך של שטרות ל"ל דניחא ללוה לכן יליף מעד דרוש דחזינין ע"י סימן מתברר שאינו רמאי ממילא גם בתכריך של שטרות כן:

את"ל ס"ד הנה א"כ הק"ל אתכריך של שטרות עיין ברא"ש שכתב לתרץ וי"ל דבזה יש שני סימנין כריכה ומנין מצטרף לס"מ:

גמרא אלא נקב אילימא בחוורי וסומקי קשה בלא"ה ל"ה סימן כמבואר לעיל על משנה דאין מעידין וברא"ש פלפל למה יועיל ארכה ורחבה דסל"ד וריף ורמב"ם פסקו דין זה ונ"ל דהכא ליכא חשש שחפץ של אחר הוא ונזדמן סימן כסימן רק אי מבעל כפל או מאשתו:

עוי"ל דבעלמא יש חשש בס"ב ושכיח יאמר כסומא בארובה כמ"ש ור"ן בחולין דף ע"ט ואינו ירא דיתפס בשקרן אם חפץ זה אין בו אותו סימן די"ל דאבד חפץ זה אין בו אותו סימן די"ל דאבד חפץ אחר בהסימן שאמר אבל כאן על"ג אם לא תכוין הסימן נדע דמבעלה נפל עוי"ל לפימ"ש הרא"ש בסוף נדרים דחזקה אין אשה מקלקלת א"ע לישב באיסור א"א כל ימיה לכן סגי בסימן כ"ד:

דף למ"ד גמרא איבעיא להו לצורכו ולצורכה ומאי הריף השמיט בעיא זו ותירץ התומים בת"כ סק"ט משום דמספיקא נחמיר ולא נראה דהעתיק ברייתא לא ישטחנה בין לצורכו בין לצורכה כשנזדמנו לו אורחים משום עינא בישא וגנבי משמע דבלא"ה מותר אף דנהנה ומתכבד בפני אורחים וברמב"ם פי"ג מהלכות גו"א כתב לצורכו ולצורכה אסור נזדמנו לו אורחים אפילו לצורכה לבד אסור הוסיף מלת לבד והריף לא כתב לבד דגם לצורכו ולצורכה אינו אסור רק משום גנבי ועינא בישא הרי פשיטא לו לקולא ונ"ל דיל"ד בדברי ר"פ דכאן אמר מה עבד דניחא לו ולעיל כ"ב ע"ב אמר מה יתן דמדעתו ולמה שינה והנה בתוס' הוכיחו כאן דצריך דעת בעלים כמו לעיל כ"ב ע"ב בהכשר והר"ש בפ"ב דפרה כתב דרבנן פסלו עלה עליה זכר שלא מדעתו ותוי"ט פ"י דמכשירין השיג עליו מההוא דנגנבו אינו בכי יתן ונ"ל לפמ"ש באס"ז כאן לחלק דהכא ודאי ניחא לו אבל בהכשר אפשר לא ניחא לו ולא ידענו בשעת מעשה אי ניחא לו ודחה דמ"מ ל"ה דומיא דעבד ועוד דקי"ל ישל"מ ל"ה יאוש אף דאלו ידע היה מתייאש אמנם הש"ך בחו"מ סימן שנ"ח כתב דבאבדה ה"ט דישל"מ ל"ה יאוש דכמו דנימא אלו ידע שאבד היה מתייאש נימא אלו ידע מקומה ל"ה מתייאש אבל בדבר דאלו ידע ודאי היה ניחא לו לכ"ע הוי כידע רק הקשה מהך דנגנבו אינו בכי יתן ותירץ דשם צריך דעתו ממש ולפמ"ש בלא"ה א"ש כיון דבשעת מעשה ל"ה מבורר דעתו ואפשר לא הוה ניחא לו רק אחר שנודע לו ניחא לו וקי"ל א"ב ואינו דומיא דעבד משא"כ אם ברור בשעת מעשה אלו ידע לא קפיד הוי כמו ידע ולפ"ז א"ש דברי ר"פ דבהכשר צריך דעתו דבלא"ה אינו דומיא דיתן כיון דאינו ברור בשעת מעשה אבל עלה עליה זכר ניחא לו ודאי וא"צ דעתו נמצא מוכח מדברי ר"פ סברת הש"ך דלפיכך לא אמר כאן מה עבד מדעתו להורת דא"צ דעתו כיון דניחא לו וברור לנו בשעת מעשה דניחא לו אלו ידע וקאי על דין דעלה עליה זכר ולפי הנושאים דקאי עלייהו ר"פ שינה לשונו וכן מוכרח מתוספתא שהביא הר"ש דרבנן פסלו עלה עליה זכר שלא מדעתו והא צריך דומיא דאבד עכצ"ל כיון דניחא לו הוי כידע ועבד ולפי"ז ממילא נפשט הבעיא לצורכו ולצורכה כיון דאינו חסר כלום ודאי ניחא לו אלו ידע רק מבעיא לו אי נימא כסברת הש"ך או כסברת התוס' לעיל כ"ב ע"א ד"ה מ"ז דלא ס"ל כהש"ך והוי שואל של"מ וכ"ז לס"ד דלא ידע דר"פ אבל עכשיו דר"פ דק בלשונו מה עבד דניחא לו ולא אמר מדעתו כדלעיל בהכשר וגם עלה עליה זכר פסולה גם של"מ כיון דניחא לו אלו ידע והדרש דר"פ דצריך דומיא דעבד עכצ"ל דהוי כאלו עבד מדעתו ממילא גם לצורכו ולצורכה דאלו ידע לא קפיד וברור בשעת מעשה ע"כ מותר והא דלא פשט לו ממה דקורא בספרים כבר כתב באס"ז דשא"ה דמצוה הוא וזכין שלא בפניו:

גמרא פשיטא האי עשה והאי ל"ת ועשה באס"ז ונמ"י הקשו דבלא"ה בעדנא דמטמא אינו