ערך ש"י ש"ס קמו

ולפ"ז בשנים מיד שזה צווח שאבד וסובר שמצאה חברו וחברו יודע בנפשו שלא מצאה אסיק אדעתיה שבבית הוא ועכ"פ הוי כיצא שם מציאה בעיר דאיתא לקמן דף ק"ב קמאן דאיכא דעתו דמי וכמ"ש ר"ן וריטב"א באס"ז התם וכ"ש כאן א"כ אמאי לא קני השותף וגם לדעת מהר"ז ב"ב דשותפים אינם קונים ביחד רק כל הקודם זכה אמרינן יש ברירה דהחצר שלו הוי וזכה לו לבד דקי"ל כראב"י בנדרים ר"פ השותפין עיין בקצו"ח סימן ר"ס מ"מ ה"נ מי שאבד סובר חברו לקחה וגנבה ולא אסיק אדעתו דליקני לו חצרו דהא מתייאש אבל חברו דיודע שלא מצאה ושומע לזה דמתייאש ע"כ יודע דהאבדה בבית וקונה ע"י החצר ואמרינן הוברר דעכשיו חצרו הוא וכ"ז בשנים אבל בשלשה כ"א ששומע דהאובד מתייאש חושד השלישי כיון דבקשו יחד ולא מצאו וכולם לא מסקי אדעת דישנו בחצר ותו אינו קונה החצר לכן דוקא שלשה צריך דאזי הוא של מוצאו ולא של השוכרים אבל אם ליכא רק אחד זולת בעל אבדה קונה הוא להכי מוכרח ב"ק לאוקומה בשלשה אבל ר"נ דמיירי שנפל מהם בדרך אזי גם בשנים אין שני קונה דלאו חצרו הוא א"כ אי לאו היסת היה של מוצאה דמתייאש לכן צ"ל דיכול להשביעו היסת:

רש"י ד"ה נקיטנא נמצא שבא ליד זה לפני יאוש והלכה כאביי והקשו תוס' הא רבא סבר דהוי יאוש ומפרש בסמוך דברי ר"נ ונ"ל דמ"מ בגוף שמעתתא א"ש ולא מטעמו של רש"י דהלכה כאביי לפמ"ש הרא"ש הובא באס"ז שבבקשו שניהם ושוב לא בקשו עוד דבעל אבדה סבר דחברו מצאה עיי"ש והא טעמא דרבא בישל"מ דהוי יאוש דאלו ידע שאבד הוי מייאש אבל הכא הרי חיפש רק אח"כ דסבר חברו נטלה פסק מלחפש ואלו ידע דחברו לא מצאה ל"ה מתייאש והיה מחפש יותר ואולי היה מוצא אחר החיפוש ומודה רבא בזה:

דף כ"ז משנה מה שמלה מיוחדת שיש סימן ויש לה תובעין פרשו רש"י ותוס' לענין יאוש ובירושלמי מבואר דיאוש נלמד מאשר תאבד ורצו רמב"ן ור"ן לפרש לענין פחות מש"פ דלית לה תובעין ולא עלתה בידם פירש זה דבגמרא מבואר דפחות מש"פ ילפינין מאשר תאבד ומצאתה והניחו בצ"ע עיין באס"ז ונ"ל דלק"מ ומתניתין ותוספתא לא פליגי דיש לה תובעין היינו ש"פ ואף דילפינין לה מאשר תאבד דבחו"מ סימן פ"ח דעת הש"ע כרמב"ם דבכלים פחות מש"פ חייב מודה במקצת דחשיבי ורמב"ן חולק עכ"פ חזינין דיש לחלק בין כלים לשאר דברים לכן מאשר תאבד אימעט סתם פחות מש"פ ולא ידענו דין כלים לזה כתוב שמלה למעט דומה לה כלי דדוקא בש"פ:

אלא אמר רבא חמור דבור לר"י ושה דאבדה לד"ה קשיא ועיין פנ"י בב"ק דף נ"ד תמה מאי אולמה דרבא לסיים בקשיא וכי מי לא ידע זה ועוד מאי לד"ה מה פלוגתא יש בזה וכן מה ענין הסמיכות חמור דבור ושה דאבדה ואם דאזיל וחשיב יתרון תיבות הקשו תוס' לימא גם לב"ה קשיא ונ"ל דזה תליא במה שדרשו ר"י ות"ק דאינו חייב להכריז פמש"פ מאשר תאבד ומצאת דע"כ קשה שה דאבדה רק לרבא דאף דנימא שה מיותר נימא דאתי למעט פמש"פ אף דנתמעט מאשר תאבד י"ל הטעם משום דלא חשוב בעיני בעליו וכשנודע לו שאבד מפקירו ואינו מטריח אחריו ועדיף מיאוש דאינו רק בע"כ משום דגם בטרחא לא ימצא וכמ"ש מרדכי דע"כ חצרו של"מ אינה קונה לו מציאה אחר יאוש אבל אם בא ליד המוצא טרם שנודע לבעל האבדה י"ל גם פמש"פ חייב להחזיר דיאוש שלאח"כ ל"מ וגם מחילה י"ל דלא מועיל לפימ"ש מהרי"ק דמחילה ל"מ בפקדון בעין והמלחמות כתב דכשבא אבידה ליד המוצא קודם יאוש הוא ברשות בעלים כפקדון לכן צריך עוד קרא יתר שה שה למעט פמש"פ גם לפני יאוש דאל"ה היא כמו דגלי קרא למעט משמלה דבר שאין בו סימן ומ"מ דוקא במצאו אחר שנודע לבעלים ונתייאש ה"נ אבל לרבא גם באין בו סימן ובא לידו קודם שידעו הבעלים א"צ להחזיר דישל"מ הוי יאוש לרבא מסברא א"כ כיון דילפינין דפמש"פ כשנודע לו קודם שזה מצאה אינו חייב להחזיר ממילא גם בלא נודע לכן הוכרח רבא שה קשיא ודוקא לת"ק ור"י דממעטי פמש"פ מאשר תאבד ומצאת דאל"ה הוי מוקמונין שה למעט פמש"פ לכן אמר חמור דבור לר"י לבד ושה דאבדה לד"ה בין לר"י בין לת"ק ושניהם לר"י עכ"פ קשיא ועם זה י"ל התוספתא דיליף לפמש"פ משמלה ובגמרא ממעט מאשר תאבד דצריך קרא יתירא במצא פמש"פ קודם שנודע לבעלים:

עוי"ל לפימ"ש לעיל דצריך שמלה לכלים פמש"פ או לפמ"ש הריטב"א דאדרבה ה"א אשר תאבד לרבות פמש"פ לכן צריך גם שמלה וא"כ ליאוש אין ללמוד משמלה וירושלמי דיליף יאוש מאשר תאבד פרט לזוטו של ים ומטעם יאוש כדר"י משום ר"ש בן יהוצדק וגם רש"י פירש כן במרובה דף ס"ו ורמב"ן כאן דחהו דבזוטו של ים של"מ בעלים דהוי ישל"מ התורה התירה אך לרבא דישל"מ הוי יאוש ילפינין יאוש מזוטו של ים אבל לדידן י"ל צריך שה מה שה די"ל סימנין ואינו מתייאש או לפמש"פ ושמלה ליאוש לכן ל"ק שה רק לרבא:

רש"י ד"ה סתם שמלה יש לה סימן ויש לה בעלים תובעים שלא נעשית אלא בידי אדם ולא באה מהפקר אף כל שיל"ת לאפוקי מידי דידעינן בו שנתייאש דברי רש"י אלו סותרין לפרש"י במרובה דף ס"ו דיאוש יליף מאשר תאבד וכ"ה בירושלמי ונ"ל לפרש"י בגיטין דף ל"ח דיאוש מטעם הפקר ותוס' במרובה שם הקשו עליו דא"כ מה בין אבדה לגזל ונ"ל דהפקר ל"מ רק בדבר שברשותו ובזה יאוש מטעם הפקר אבל גזל דאין ברשותו דגזל ולא נתייאשו הבעלים א"י להקדיש צ"ל יאוש לא משום הפקר רק מטעם סילוק אח"כ מצאתי בפנ"י בגיטין שם שכ"כ ולפ"ז אף דאמר לעיל דבדבר שאין בו סימן ל"מ יאוש אחר דבאיסורא אתי לידו משום דלעולם אינו ברשותו של בעלים דלא יחזירו לו בלא סימן ולא שכיח עדים בדבר שאין בו סימן כמ"ש התוס' ומהרש"א בד"ה בעידי אוכף ול"מ יאוש משום הפקר אבל מ"מ קשה לרש"י מדלעיל דף כ"א ע"ב דבדבר שיש בו סימן כ"ע ל"פ דאף דשמעניה דמייאש לבסוף ל"מ כיון דבאיסור אתי לדי ואמאי כיון שמצאו אחר נעשה שומר שלו ובדעתו להחזיר ע"י סימן חשוב ברשות בעלים כמ"ש במלחמות לעיל כ"ו ע"ב ולמה לא יועיל מטעם הפקר וצ"ל דרש"י פירש כללא דיאוש דאמר ויי לח"כ חזינין דמצער וצווח ואלו הוה יכול למצאה ליה מייאש א"כ לפי דעתו אינו ברשותו כלל ול"ל דמפקירה וגם הוי בע"כ כמ"ש לעיל מהמרדכי אבל ודאי בדבר דמייאש מרצונו אף דאפשר שימצאנה מועיל משום הפקר אף שבא ליד המוצא לפני יאוש לכן אמר מה שמלה