ערך ש"י ש"ס קמד

וכן תנה באנשי שם על הנמ"י ונ"ל דודאי מסתבר דבכלים חדשים ליכא טב"ע כמו שעמדו הראשונים מ"ט דרבנן דהרי לרשב"א אפילו צווח דיש לו בו טביעת עין לא מהימן דשמא אומר בדדמי אבל רבנן ס"ל דמהימן ולקמן באת"ל דרבנן פליגי על רשב"א אפילו ברוב עכו"ם לפ"ז י"ל להרמב"ם דפוסק בכל את"ל העיקר דרבנן דגם ברוב עכו"ם פליגי רבנן ממילא י"ל דמודו רבנן בכלים חדשים עפ"י רוב ליכא טב"ע דקשה לומר דיפלגו במציאות אם יש טב"ע אבל נמצא אנשים דבראיה בעלמא יש להם טביעת עין גם בחדשים אבל לכ"ע המה מועטים אלא דכשאומר ברי מהימן דצו"דו לא משקר אך כיון דרוב אין להם טב"ע בחדשים א"כ כמו ברוב עכו"ם מתייאש דכתבו תוס' לקמן משום דסובר דהמוצא יתלה שנפל מרוב עכו"ם ולא יכריז ה"נ יתלה ברוב דלא מכירי בטב"ע כלים חדשים ממילא מתייאשו הבעלים ודברי תוס' מוכרחין דהא מצד השכל רוב ספק הוא דאפשר יזדמן המיעוט כמו הרוב כמ"ש הרא"ש וריטב"א שבאס"ז לעיל דף זיין רק גזה"כ לילך בתר רובא א"כ ליכא למימר ברוב גוים מתייאש דימצאנו מהרוב דמצד הסברא לא עדיף ממחצה על מחצה דאינו מתייאש מספק כמו במשנה דמכשירין מ"ח פ"ב הובאה בגמרא בסמוך ועכצ"ל דמתייאש משום דסובר דלא יכריז המוצא דיתלה שנאבד מרוב גוים ופטור מדינא דגזה"כ לילך אחר הרוב לכן ה"נ מתייאש הצו"מ ומפרט אי אינו יודע ממי נפל י"ל לרשב"א אינו חייב להכריז דתלינן דנפל מרוב דגזה"כ אחרי רבים להטות ורבנן דס"ל ברוב עכו"ם חייב ולא תלינן ברובא דצריך לברר ה"נ בכלים חדשים מועט מכירין בטב"ע ובזה מדויק הלשון וכן היה רשב"א אומר דמשמע דחדא פלוגתא הוא מטעם אחד וכן מצאתי בת"ח דמשמע דהכל טעמא חדא מש"ה נראה דהש"ס נסתפק אי רבנן פליגי גם ברוב עכו"ם מדלא מצינו מפורש דפליגי לינה נעשה פלוגתא בחנם במלתא דמסתבר אלא משום דפליגי בכלים חדשים וכ"ז בדבר דשייך יאוש אבל בגט דאין גופו ממון וגם רבב"ח רק שליח ולא שייך אצלו יאוש דבעלים לא ידעי שאבד לכן הימנוהו בטב"ע והפוסקים כרשב"א ברוב עכו"ם משום דאיפסיק הכי בגמרא בכמה עובדי ה"נ פסקו בכלים חדשים:

גמרא מצא שנים שנים חייב להכריז הקשו מפרשים הא בשנים ליכא סימן מנין כיון דמכריז בלשון רבים כדלעיל ספ"ק ונ"ל די"ל דקאי על מעיקרא דהכי משמע פשטא דלישנא דצריך הכרזה בכלים ששבעתן עין משים צו"מ וה"נ מכריז שנים שנים משום צו"מ דאם יאמר שאבד שנים מהימן כמו בטב"ע וא"צ שיאמר הסימן מקודם ומש"ה לא איפשט בעיין דלעיל אי מנין הוא סימן לפמ"ש הסמ"ע סימן רס"ז דגם ארוך וגוץ הוי סימן רק משום חשש רמאין צריך סימן יפה וש"ך התם השיגו דגם בזמן דלא היה נפישי רמאי לא הוי מהני סימן ארוך וגוץ עיי"ש ומ"מ הסברא טובה וי"ל גם בלא נפישי רמאי חשו לאיזה רמאי וא"כ א"ש דודאי י"ל מניין הוי סימן גם לפי הבעיא רק לא עדיף מארוך וגוץ לכן לענן צו"מ דמהימן ממילא הוי סימן:

רשב"א אפילו ברוב ישראל צריך להבין למה ברוב ישראל לא יכריזו ובתוס' כתבו משום דאיכא גברי דלא מעלי ושקלו ליה ונראה שכונו לסברת ריטב"א הנ"ל דתרי מיעוטא הוי כפלגא:

אך בלא"ה י"ל דמתייאש מספק לפי סברא זאת דאפילו ברוב ישראל מצד הסברא ספק הוא מי ימצאנו ברוב רק גזה"כ כמ"ש רא"ש וריטב"א בפ"ק גבי עשירי ודאי:

תוס' בד"ה בטמון ז"ל בטמון למה יגע בו אי משום שיפנה אותו המפנה יקחנה ויכריז ותמה הפנ"י מי הגיד להם דלא מיירי דמפנה בעצמו מצאו ולקחו ונ"ל דגם ברוב קי"ל כל היכא דאיכא לברורי צריך לברר ולעיל בד"ה כי קאמר שהקשו דל"ל שנתייאש היינו דס"ל לתוס' דלא חשוב איכא לברורי דמי יימר שיודע הדבר לבעל אבדה ולהכריז לא מחויב דיוכל לבא לפסידא דבעלים שאבדו דעכו"ם יטלוהו בעקיפין כיון דרוב עכו"ם כמ"ש באס"ז לקמן וגם בלא"ה אפשר שיפסיד המוצא דשמא אבדו עכו"ם ושלו הוא וע"י הכרזה יפורסם הדבר אבל כאן אם מצאו מפנה עצמו א"כ כשיראה המפקיד שנפנה האשפה יחקור מי פנהו וישאלנו על חפצו ויתברר מי הפקידו ועכצ"ל דנטלו אחר ואצלו לא יתברר בלא הכרזה לכן הקשו למה יגע בו אלא לפ"ז י"ל לעולם המפנה לקחו ואי דאפשר לברורי בקל י"ל גם כשבא ישראל ונותן סימן ל"מ להוציא כמ"ש תוס' בחולין דצ"ז והכא דרובא עכו"ם מצד הרוב הוא שלו ומוחזק בו ואאת"ל דצריך טענת ברי עם חזקתו דבשמא ל"מ תפיסתו כמ"ש הרא"ש בפ"ק בסוגיא דתק"כ מ"מ הכא דרוב עכו"ם הוי כברי כמבואר בפ"ב דכתובות דס"ד משום רוב הוי כברי ואפ"ת דלמסקנא אינו מ"מ גם כאן הוא רק דחיה דלעולם רשב"א ובטמון ובזה גופא מה שאמר ואבע"א רבנן ויניח אי בא ישראל ונתן סימן ישקול דהיינו אם רוב אינו כברי:

ע"ב גמרא ויניח וייתי ישראל ויתן סימן וישקול ותמהו ר"ן וריצב"ש ממ"נ אי סמכינן ארוב למה יניח וא"ל סמכינן יכריז ונדחקו מאד וג"ז גופא בעי טעמא למה לא נסמך על רובא ונ"ל כיון דאפשר לברורי דאולי יתברר ע"י שבעל אבדה ידרוש ויחקור אחר אבדתו וזה יש לו קול כמ"ש הריצב"ש גופא דיודעים לחקור מי המוצא כיון דיש לו סימן וגם לפרש"י בתר תרי עשר ירחי בכל מקום הוי יאוש א"כ לית לו פסידא דימתין יב"ח אולי בתוך כך יתברר ואח"כ ידע דתו לא יתברר דהוי ככלי אובד עיין פרש"י בברכות דף כ"ח ע"ב אבל מ"מ הרשב"א סובר כיון דרוב עכו"ם ודאי מתייאש ולפיכך צ"ל לרשב"א טעם יאוש דאל"כ יניח שמא יתברר ומסתמא האובד ידרוש ויחקור ומתורץ קושיית התוס' לעיל בד"ה כי קאמר ר"ש עיי"ש ולפ"ז אף דרבנן פליגי גם ברוב עכו"ם לא מתייאש ל"פ מקצה אל הקצה דמודו דספק אם מתייאש דמסתבר הכי כיון דרוב גוים אלא דס"ל דאינו ודאי לכן אם יכריז אפשר יפסיד בחנם דנהי שיתברר ע"י סימן דשל ישראל הוא מ"מ שמא נתייאש דסבור עכו"ם ימצאנו וכשישמע כרוז יתן סימן וגם מספק אין להוציא מהמוחזק לכן לא יכריז ואם יחקור וידרוש מי מצאו הרי לא נתייאש כמבואר לעיל דף כ"ב בהיו בעלים מרדפין ובסמוך הרי עומד וצווח רק בודאי יאוש הוי כצווח על ביתו שנפל אבל בספק יאוש זה בחינה ברורה:

גמרא שמעת מניה מכאן תמהו רשב"א ור"ן על בה"ע דכתב שולח אדם עוף שחוט לחברו ע"י גוי דמידע ידוע כמו חתוכה דגיד דא"כ מאי פריך בגמרא הלא גם ברוב עכו"ם מותר א"ו שאני