ערך ש"י ש"ס קמג

דף כ"ג גמרא אין מעבירין על האוכלין פרש"י ותוס' דצריך להגביהן דאל"כ הל"ל אין עוברין ויל"ד הא כאן סגי אם אין דורסין עליהן דעי"כ אינו עשוי לידרס ומפרט דאין מעבירין לאו מלתא דפסיקא דבשלימות יש חשש כשפים ומעבירין עליהן אפילו ישראל כדאיתא בעירובין דף ס"ד ר"י בשם רשב"י ונצרך לאוקמוה המשנה באינן שלימות וסתמא קתני ורשב"י היה בדור שלפני רבי ונ"ל דמוכרח לומר אין מעבירין דאל"כ יש חשש מיעוט דילכו לפי תומם בלא הסתכלות או לא ידעו דאסור לדרוס דל"ש לילך בזה בתר רובא דאף דהרוב לא ידרסו המיעוט ידרסו וכמ"ש שיבואר בסמוך בשם הריטב"א ע"כ אמר אין מעבירין ויגביהן הרוב אם יראוהו מקודם וצריך לידון מי בראש ואמרינן הרוב קודם:

ובגוף הקושיא דבשלמין חיישי משום כשפים וסתמא תנן י"ל ממ"נ אם שלמין הן אינן עשוי לידרס משום כשפים וגם ישראל לא ידרסו ואם אינן שלימין אין מעבירין אלא דמ"מ מוכרחין אנו ליישב למה אמר אין מעבירין דלא שייך רק באינן שלימות ובשלימות צריך טעם אחר ולשון אחר לימא אין דורסין דיכלול הכל בחדא אלא צ"ל כמ"ש:

גמרא והאיכא נכרים הקשו תוס' ובאס"ז מ"מ מיעוטא הן ואי מ"מ חיישינין להו ניחוש שישקלו לגמרי בלא דריסה והריטב"א תירץ דדריסה דהוי ממילא כיון דאזלו גוים ודרסו לפי תומם כך הוא מיעוט כרוב דאע"ג דישראלים לא דרסו גוים דרסו אבל לענין נפילת אבדה או מציאתה לעולם יש לנו לומר מרובא נפל ורובא משכחי לה עכ"ל ביאור דבריו דאין לילך בתר רוב רק אם נלך בתר המיעוט נכחיש הרוב ואי הא לא הא אזי נדחה המיעוט מפני הרוב אבל לענין חשש דריסה לא נכחיש הרוב דבאמת הרוב לא ידרסו מ"מ גם המיעוט ישבו וידרסו אבל לענין נפילה ומציאה ע"כ לא נפל ולא מצא רק אחד לכן אזלינן בתר הרוב אבל תמוה לכאורה דאין מעבירין פירש ריטב"א גופא דצריך להגביהן א"כ ההולך ורואה תחלה מגביה ותו לא יהא נדרס מאחר א"כ נימא הרוב ימצאו ויגביהו ע"כ נלע"ד דיגביהו תליא במעשה משא"כ הדריסה ממילא לפי תומו ורובא דתליא במעשה לא אזלינן בתריה כדאיתא ביבמות דף קי"ט מה תאמר עכ"פ רוב לא ידרסו דזה לא תליא במעשה על זה אמר דל"ש רוב כה"ג דעכ"פ גם המיעוט הולכין ודורסין ואינו מכחיש הרוב וזה מדויק בלשון הריטב"א דדריסה דהוי ממילא ומיושבין כל קושיית התוס' בזה:

ע"ב מחרוזות של דגים כתבו תוס' מבואר בתוספתא דה"ה מחרוזות של בשר כ"ה סימן וא"ת האמר בפג"ה אל תהא שוטה בחרוזין הוי סימן וי"ל גבי בשר שנתעלם מעין הקילו טפי דאין הלכה כרב מדפריך ורב היכא אכיל בשרא משמע דאנן אכלינן עכ"ל והרי"ף ורמב"ם וכ"פ פסקו כרב והק"ל וצ"ל דמ"מ קיל מאבדה די"ל מרובא דעלמא נפול כמ"ש פנ"י בפ"ק דכתובות דף י"ב לכן צריך סימן טוב אבל לענין בשר שנתעלם הוי רק ספק ומצטרף לספק אחר להיות ס"ס כמ"ש הש"ך ביו"ד בכללי ס"ס בשם או"ה אמנם י"ל בלא"ה דודאי אין רגילות ליתן בשר בחרוזות לכן הוי סימן לענין בשר שנתעלם כמ"ש תוס' בחולין דף צ"ה אבל היינו דאין רגילות כמו דגים מצד עצמן אבל מ"מ רגילות ליתן בשר בחרוזין כדי שיוכל להעלים עין ממנו דאטו בכיפי תלי להו לפניו תמיד וכמו ששאלו שם לרב אם מהני סימן חרוזין בבשר שיהא מותר להעלים עיניו והיינו בבשר כשר לכן הוי סימן לענין בשר שנתעלם דאינו של עכו"ם או טרפה אבל לענין אבדה ל"ה סימן דשמא מישראל נפול דרגיל ליתן סימן בבשר כשר כדי שיוכל להעלים עין:

כי הא דרבה בר בר הונא מחתך לה אתלת קרנתא הקשו בתוס' הא לבשר לכ"ע צריך חב"ח והבא לא עדיף מחותם אחד ונ"ל דלכאורה גם חותם אחד אינו דאטו גוי א"י לחתוך כן בלא טרחא משא"כ חותם מאריך טרחא לזייף וצ"ל דהגוי לא יעלה אדעתו שלסימן נחתך כן ולא ירגיש כלל לזייף כן ממילא ניכר שלא החליף אבל חותם רואה שנחתם בכונה וטרח לזייף לכן צריך חב"ח:

דף כ"ד ומודה ר"ש הקשו ראשונים בכל הנהו דתני במתניתין דאינו חייב להכריז משום דאין בהם סימן יכריז משום צורבא מרבנן דמהימן בטב"ע וראב"ד תירץ דההוא הכרזה רק בבתי מדרשות דמצויין ת"ח ולפירושו גם בהנהו דמתניתין מכריזין בבית המדרש וזה כתבו רשב"א ור"ן בשם ראב"ד אבל השטה כתב בשם ראב"ד כתב דדוקא בדבר קל ולא חשוב שאינם של מוצא דישל"מ ל"ה יאוש מכריז משום צו"מ אבל דבר כבד או חשוב דיש בו ידיעה ויאוש מיד לא נחזיק אותו בצו"מ והרי הוא שלו דאל"כ כל הנהו דאמרינן הרי הוא שלו יכריז משום טב"ע דצו"מ והקשה עליו השטה א"כ לותיב ממתניתין לרבא מ"ש כלי אנפוריא דמכריז לת"ק וכלים ששבעתן עין לר"ש משום צו"מ מהנהו כולהו דרישא דמתניתין עכ"ל ובלא"ה קשה דאם צו"מ לא מתייאש אף בלא סימן עדיין ניחוש שמא נאבד מצו"מ וסומך על טב"ע ולא מתייאש רק י"ל דצו"מ לא מהימן בטב"ע רק היכא שאינו של מוצאו אבל היכא דשייך יאוש אם מן אחר נאבד וזכה בו המוצא לא מהימן צו"מ להוציא מהמוחזק. אמנם ליישב קושית השטה נ"ל דבגמרא אמרינן אי ידענו בו דלא משקר משמע דצריך לברר דלא משקר אלא דרמב"ם והג"א ס"ל דסתמא אמרינן דלא משקר ואולי ס"ל לראב"ד כמשמעות הלשון א"כ י"ל דצו"מ נמי מתייאש שמא לא ימצא מכירו וקי"ל בגויה דלא משקר או חושש דהמוצא יתלה דנאבד מרובא דעלמא ולא יכריז וגם בדבר שיש בו סימן מתייאשין הרבה פעמים לכן בשלמא בדבר כבד או חשוב דיש לחוש ליאוש מדעת וגם שמא לאו צו"מ אבד כיון דיש ס"ס אינו חייב להכריז ולברר כדאיתא ביו"ד בכללי ס"ס דא"צ לברר אבל בקל ולא חשוב ליכא רק ספק דאינו צו"מ וחייב להכריז שיבורר וע"כ בקל ואינו חשוב גם לרבא ישל"מ הוי יאוש כיון דאינו עומד ודאי להתייאש כמו בדבר שיש בו סימן דה"נ באין בו סימן בצו"מ שמא סמיך אטב"ע ואפילו נתייאש אח"כ כשנודע לו תו לא מהני כמו בדבר שיש בו סימן ואפילו ספק אינו כיון דלא ידע ואין אומדנא על היאוש הוי רק דברים שבלב רק בכבד וחשוב שמא נודע לו מיד שנפל וצווח ביני חברייתא ויי לחסרון כיס:

גמרא כלים חדשים ששבעתן עין כתבו תוס' דרבנן פליגי דאפילו בלא שבעתן עין חייב להכריז ולהחזיר לצו"מ וכן מוכח עוד בגיטא דרב"ח ורמב"ם וכל הפוסקים פסקו דוקא ששבעתן עין ותמה לח"מ בפי"ד מגזילה דשבקו רבנן ופסקו כרשב"א בלא ראיה מהגמרא ועוד קשה מגיטא דרב"ח