ערך ש"י ש"ס קמב

אחר כלל בשטר כתובה יוצא מת"י הא בלא"ה ס"ל עבז"ל וכן הקשו הראשונים עיין במרדכי ונ"ל דאפילו עבז"ל יש לחוש שמכרה בו ביום כמ"ש תוס' רק הכי קאמר חדא לשתי כתובות ל"ח ואת"ל חיישינין מ"מ עבז"ל ואין לחוש לשתי כתובות ומכרה בו ביום שנכתב השובר דגם דנאמר כיון דנפל חיישינין למלתא דלא שכיח מ"מ ל"ח שיזדמנו יחד תרי מילי דל"ש ואפשר דלנמכר בו ביום גם אביי חייש רק לשתי כתובות לבד לא חייש דיותר לא שכיח אלא גם לרבא דחייש לשתי כתובות מ"מ לתרתי דל"ש ל"ח וכנ"ל דעת הטור גבי מתנה דאם אמר תנו אין נותנין בבריא דשמא מכר בו ביום לאחר:

תוס' ד"ה שובר ונראה שתק"ח באס"ז ופנ"י עמדו בזה אמאי לא קבעו דברים אלו לעיל דף י"ג ונ"ל לפמ"ש מהרש"א דהיינו למ"ד עמ"כ וכן סובר אביי בשטר מתנתא אמנם מבואר בבעה"ת בשם ראב"ד ובש"ך סימן נ"ה בשם ה"פ דה"ד במתנה ובשטר קנין ולא בשט"ח או בשטר ראיה ומבואר באס"ז מהריטב"א דכאן מיירי בשובר מקנה וכ"כ בחיבורי ערך ש"י דצריך בכתובה שובר מקנה דלא מהני מחילה בע"פ וכ"ד תוס' בפרק החובל דף פ"ט וא"כ עמ"כ והוצרכו לומר מתק"ח הוא אבל בשט"ח י"ל כראב"ד דעח"כ ול"ד לשטר מתנתא:

פרק אלו מציאות דף כ"ב וכי נמצא יפה מהן תרומתו תרומה ואמאי והא בעדנא דתרם ותמהו באס"ז הא גם רבא ס"ל כשיש בו סימן אף דנתייאש אח"כ ל"ה יאוש וה"נ כדבר שיש בו סימן הוא לענין גוף התרומה אף דעומד לתרום מ"מ אינו עומד לתרום מהיפות:

ונראה שהבינו דגם לס"ד מיירי בתרם מהיפות מדקתני אם חושש משום גזל וגם מדתני כלך אצל יפות ולא קתני אם שתק ועיין באס"ז ונ"ל די"ל מה דאמר לעיל ביש בו סימן לכ"ע ל"ה יאוש לאו משום דעפ"י רוב לא מתייאש אלא משום דהוי דברים שבלב ובהפקר דעת הר"ן ריש פסחים דהפקר בלב ל"מ וא"כ לרש"י בפרק השולח דל"ח דיאוש מטעם הפקר ה"נ ל"מ דברים שבלב כי ל"ל אנן סהדי על דברי רבו וגם לתוס' בב"ק דס"ו דיאוש לאו משום הפקר מ"מ ילפינין לה התם מאבדה דאנן סהדי דמתייאש או שמענו מפיו ואף דחזינין עכשיו דמתייאש ואגלאי למפרע מ"מ מעיקרא לא נודע א"כ אף לרבא דהוי כאלו ידע מ"מ גם בידע כה"ג ל"מ דהוי דברים שב לב וכמ"ש תוס' ר"פ השולח כה"ג ממילא כשנודע לו כבר היה ביד המוצאו לפני יאוש אבל בתרומה כתיב ונחשב לכם תרומתכם ומהני דברים שבלב עיין רמב"ם פ"ד מתרומות א"כ לרבא הוי למפרע כמו ידע ונתרצה בלבו ואל תשיבני כיון דתרם אחר צריך רצון בעלים לענין שליחות ונימא לענין נה דהוי דברים שבלב לעשותו שליח על היפות דזה אינו לפימ"ש רמב"ן בגיטין פרק האומר אהא דכל השומע קולי יכתוב בתרומה לא צריך שליחות רק גילוי דעת ונתינת רשות דניחא לו ויבואר לפנינו דלס"ד דכאן גם הר"ן יודה ומפרט לקמן דמשני דשויה שליח ותרם מיפות דהקשו תוס' דהוי כדבר שיש בו סימן ודאי לק"מ לפי מה שכתבתי דבתרומה מהני דברים שבלב רק באבדה צריך שיהא אומדן המוכח בשעת יאוש שנתייאש:

גמרא ה"נ מסתברא דאס"ד מכאן סתר הר"ן בגיטין שם דברי רמב"ן דבתרומה ל"צ שיעשה שליח ודי בנתינת רשות וג"ד דניחא לו כמו בכלך אצל יפות וכתב הר"ן מדאמר ה"נ מסתברא דשויה שליח חזינין דצריך דוקא לעשותו שליח ולא סגי בג"ד ונ"ל דגם לרמב"ן יש חילוק דאם יש רק נתינת רשות ואינו מקפיד לא עשה הבע"ה המצוה דל"ל שלוחו כמותו וכבר הקשו תוס' דגם לרבא קשיא דהוי כדבר שיש בו סימן ותרצו דגורן עומד לתרום עיין באס"ז וכיון דבנתינת רשו"ת לא חשוב כעשה בעצמו המצוה יש קפידא גדולה וחוב הוא לו וגם לפימ"ש לעיל די"ל איגלאי למפרע בכה"ג מ"מ אי הוי חוב לא אמרינן אגלאי למפרע כמ"ש הה"מ פ"ד מזכיה ועוד די"ל עכשיו אחמיץ לזלזל במצות וע"כ צ"ל דיהא שלוחו כגופו ועל זה בעינין מה אתם לדעתכם גם שלוחכם לדעתכם אבל באומר כל הרוצה יתרום או כל התורם לא יפסיד דלא הוי שליחות מ"מ די בכך וכן ס"ד רק אח"כ פריך מצד הכרח דע"כ הכא צריך שליחות והרמב"ן דמייתי ראיה מכלך י"ל דגרס כגרסת הספרים ותסברא אבל גם לדידן דגרסינן ה"נ מסתברא מ"מ י"ל סברת רמב"ן אמת ועיין יו"ד סימן ש"ה בנה"ך:

תוס' ד"ה אם יש יפות וא"ת נימא דהשתא ודאי ניחא לו וכו' גבי דבר שיש בו סימן ונ"ל כיון דקי"ל אין ברירה לכן כיון דלפעמים לא מתייאשין מדבר שיש בו סימן א"כ לא ידעינן אי הוה מתייאש מקודם אבל בתרומה איתא בירושלמי ריש תרומות דבכלך אצל יפות רק מאותו שעה תרומה הובא במל"מ פ"ד מתרומות ומבואר בר"ש וראשונים במרובה דף ס"ט דלענין שיחול כשיבורר לכ"ע יש ברירה ועיין אס"ז בשם ראב"ד דא"א לחול כשאומר כלך ועושהו שליח דשליחות לא חל למפרע אבל למאי דמסיק דשויה שליח י"ל דחל התרומה כשאומר כלך ולא יחלוק הראב"ד על הירושלמי וכן לאביי כשעשהו שליח אגלאי למפרע כמו לרבא כמ"ש הריטב"א דסגי כשלא יקפיד:

ע"ב טעמא מאי לאו משום דלא אמרינן כיון דאגלאי מלתא ותמה הריצב"ש באס"ז דדמי לדבר שיש בו סימן דה"נ אולי לא היה שמח כשהיה לח וגם רבא מודה ולפימ"ש לעיל א"ש דבאבדה ל"מ דברים שבלב אבל כאן סגי בשמח בלבו וניחא לו אלו היה יודע דאינו בין אדם לחברו וכן לפימ"ש לעיל משום דא"ב כיון דבשעת חלות הענין ל"ה מבורר אינו חל כמ"ש הר"ן בנדרים פ' השותפין אבל כאן ליכא שום קנין רק הוברר למפרע דניחא לו והוי כאלו ידע אם יש ברירה וקי"ל ברירה ספ"ד גמרא אלמא סבר רבה סימן העשוי לידרס ל"ה סימן פרש"י דחושש שידרס ומתייאש וכונתו אף דבא לפנינו ומכוין הסימן אין מחזירין לו וכ"כ באס"ז רק הביא יש מפרשים דל"ה סימן שמא נשתנה ע"י דריסה לסימן אחר ורמב"ן דחה זה דל"ש שישתנה מסימן לסימן אבל הלשון דלא הוי סימן מורה כהי"מ דבעצם ל"ה סימן ועיקר טעם יאוש חסר ונ"ל דכל סימן בינינו רק עפ"י רוב לא דמן שאחר אבד ג"כ בסימן זה גם למ"ד ס"ד דהרי אין מוציאין ממון מחזקתו בסימן כמ"ש תוס' בחולין דצ"ו ד"ה פלניא לכן י"ל אף דל"ש שישתנה מסימן לסימן כיון דע"צ מיעוט יזדמן ממילא תרי מיעוטא כפלגא כדאיתא בפא"ט בר"ן ובאס"ז לקמן ובברכות דף כ"ב אמר דהוי כרובא: