ערך ש"י ש"ס יד

ועוד רק מדרבנן חייש ואלו ר"מ ס"ל דגם מה"ת חיישינין בתינוקות מטפחין ושם באמת קי"ל כרבנן ועייש"ה:

ולפ"ז י"ל קושית דה"ח בסימן תמ"ב על הרמב"ם דפסק גע"נ רק ב"י אסור א"כ אינו חידוש דכלי ב"י בכל התורה קי"ל דאסור וא"כ אפשר למילף טכ"ע מגע"נ ונוקים משרת להמל"א ולמה פסק דאין המל"א ולפימ"ש י"ל דס"ל כרבנן דרק כלי ב"י אסרה תורה דלא פגמה רק פורתא דבכל איסור אסור ומשום דנאסר מקודם לא נפיק מאיסורו בפגם פורתא והחידוש כאן דעכצ"ל דמיירי גם בכלי יין משום נזיר דהתירא בלע וגם פגם פורתא הל"ל דמותר דנקלש טעם המושבח וכמו שחולק הר"ן לענין בנ"ט דבאיסור בלע אסור ובהיתרא בלע כיון דאיקלש הטעם שוב לא חל האיסור עליו ועיין מרדכי שלהי חולין דר"מ חייש למיעוטא מה"ת ולדעת התוס' בפ"ק דחולין דלא חייש רק מדרבנן צ"ל מה דל"ה חידוש לר"מ מה דאסרה תורה כלי יין לנזיר אף דהתירא בלע כיון דגם חרצן דלא ראוי כלל לאכילה אסור לנזיר ה"נ נטל"פ ולפ"ז י"ל קושית הישועות יעקב בהלכות יי"נ למה צריך הגעלה בכלי נזיר כמ"ש תוס' הא יין בלא"ה אסור לו לשתות בתוכו ושאר משקין פוגמין ביין ולפימ"ש א"ש דבנזיר גם פגם אסור דלא עדיף מחרצן:

אמנם אם נימא דרע"ק חייש למיעוטא מדאורייתא כר"מ לדעת הר"ן ומרדכי י"ל בפשיטות קושית התוס' דהנ"ל בנזיר טכ"ע לרע"ק דכונתם דל"ל דרע"ק לא ס"ל טכ"ע דא"כ לוקים קרא לטכ"ע דל"ל דניחא לו יותר לאוקמה לקרא להמל"א דא"כ מאי פריך טכ"ע מנליה לרע"ק אימר לא ס"ל כלל וכן הקשה מהרש"א נימא דרע"ק לא ס"ל טכ"ע והוכרח לומר כדברי התוס' דא"כ לוקים משרת לטכ"ע והנה מדבריהם מבואר אם שרה פתו ביין חשוב ממשו כיון דניכר היין בנפוח הפת דל"ל דרק טעם הוא א"כ מה הקשו תוס' בנזיר וכאן בפסחים המרש"א דאימר רע"ק לא ס"ל טכ"ע דהרי שרה פת ביין טעם לבד הוא ואי לא ס"ל טכ"ע מנ"ל מקרא תרתי טכ"ע והמל"א אימר המל"א לבד בעיניה או טכ"ע בכזית טעם איסור לבד ועכצ"ל דזה הוי ממשו וכ"מ בדה"ח והנה ל"ל דרע"ק ס"ל דאין טכ"ע דהרי ר"י ס"ל כרע"ק דאליביה אמר המל"א ממשרת בנזיר ור"י ס"ל בע"ז דף ס"ו טעמו וממשו בכזית כא"פ לוקין טעמו. ולא ממשו אין לוקין ופרשו תוס' שם דר"י ס"ל טכ"ע ומיירי במין בא"מ וטעמו וממשו היינו טעם לבד ומחמת שיש כזית בכא"פ קרי לו ממשו וטכ"ע אסור מה"ת אלא דאין לוקין עיי"ש ובחולין דף צ"ט וברא"ש שם כל מר כדאית לו עכ"פ הוכיחו מממריה דר"י הללו דס"ל טכ"ע דאורייתא וא"כ אי לרע"ק דמפיק משרת המל"א לא ס"ל טכ"ע תקשי על ר"י דס"ל כרע"ק משרת להמל"א וס"ל טכ"ע מה"ת ועכצ"ל לר"י גם רע"ק ס"ל טכ"ע וע"כ מוכח לה מגע"נ ולק"מ קושית התוס' בנזיר מנ"ל דנאמר דלא ס"ל בנזיר כלל טכ"ע רק בשאר איסורין דנילף מהגעלת כלי מדין:

דף מ"ו תוס' בד"ה לא בסה"ד ולמ"ד קרבים קסבר עיקר שחיטה לצורך אדם עכ"ל נשאלתי דהא בסבת דף קי"ד איתא דרע"ק דריש עולת שבת בשבתו על חלבי שבת שקרבין ביו"ט דס"ל דני"כ אין קרבין ביו"ט ולדברי תוס' הללו מנ"ל לגמרא הא דלמא גם רע"ק ס"ל שלמי נדבה קרבין ביום טוב דעיקר שחיטתן לצורך אדם רק עולת אין קרבין וע"כ צריך קרא לחלבי שבת שהן עולות שקרבין ביו"ט וראיתי בישיע"ק הקשה נמי עד"ז דגם זולת דברי התוס' עכ"פ יש מ"ד בביצה דף י"ט דשלמי נדבה קרבין ביו"ט ולא עולות א"כ דלמא גם רע"ק הכי ס"ל והשבתי לפמ"ש תוס' לעיל דף ה' ד"ה וכתיב אע"ג דכשישרף ויעשה גחלים הנאתו מותר כיון דמתחלת הבערה א"י ליהנות ממנו אסור כמו נו"נ בביצה דף כף למ"ד שאין קרבין ביו"ט אף שיש בהן מאכל הדיוט לבסוף עכ"ל ולפ"ז מאן דדריש לד' כל דלד' על נו"נ גם עולה היא בכלל כעולות ראיה לב"ה דדרשי מלד' בביצה דף י"ט ואם לא דרשי לד' על נו"נ דאינו דומיא וחגותם חג שזמנו קבוע א"כ גם שלמים א"א לרבות מל"ד ומ"ד שלמי נדבה קרבין ולא עולות נדבה עכצ"ל דס"ל דחשובי צורך או"נ כמ"ש התוס' ומ"ש תוס' שם דמאן דס"ל קרבין מרבה מלד' היינו ר"י בשבת קי"ד דס"ל גם עולת נדבה קרבה ביו"ט ולפ"ז לרע"ק אא"ל דס"ל בשלמי נדבה קרבין ולא עולת נדבה דהא ס"ל שרפת חמץ אסור ביו"ט אף דיכול ליהנות לבסוף דצריך שיוכל ליהנות מיד א"כ גם שלמי נדבה דאין הדיוט רשאי ליהנות עד אחר זריקה והקטרת אימורין הוי שלא לצורך או"נ וע"כ כיון דלרע"ק עולת נדבה אינה קרבה לא דריש מלד' כל דלד' ממילא גם שלמי נדבה כן הוא לרע"ק דאזיל בתר תחלתן:

והנה נ"ל פשוט דדוקא לרע"ק דלית לו מתוך ומצריך שיהא צורך גמור לא מהני מה שיוכל ליהנות לבסוף אבל לדידן דקי"ל מתוך וסגי בצורך קצת א"כ כיון שיכול ליהנות בסוף עכ"פ חשוב צורך קצת גם מתחלה ולא כמג"א בסימן תק"ו וכ"מ באחרונים וצ"ע בדברי תוס' דלעיל דף ה' מדברי תוס' דלקמן דף מ"ז ד"ה ואי אמרת שהוכיחו דאף דאינו יכול ליהנות ממנו עכשיו רק בו ביום מותר דהא גם שוחט בהמתו אינו ראוי מיד ול"ל דשאני גחלים דפנים חדשות א"כ מה ראיה מנו"נ וי"ל דכשעושה מתחלה בשביל צורך אוכל נפש אף דאינו ראוי רק אח"כ שרי כשוחט בהמה ואופה עיסה אבל כשעושה לגבוה או משום מצוה ואין בו תחלה היתר להדיוט רק אח"כ אסור והיינו ג"כ הבערת חמץ ושחיטת נו"נ וכ"ז משום דתחלתן לגבוה אבל תוס' לקמן דף מ"ז אזלי לס"ד דלא ידע הגמרא לחלק בין הדיוט לגבוה כמ"ש כיון דהגמרא אינו יודע חילוק בין גבוה להדיוט וכי בשביל שלא יהא עכשיו ראוי אעפ"י שיהא ראוי אח"כ יהא אסור ולפ"ז היכא שיכול ליהנות תכף אף שעיקרו לצורך מצוה וגבוה מותר וכשעיקרו להדיוט אף שאינו יכול תכף ליהנות מותר ממילא נסתר ג"כ דברי המג"א סימן תק"ז סק"ג וראיה ברורה מן דברי תוס' דלקמן דף מ"ז ד"ה ואי אמרת וכמ"ש שוב מצאתי בדגמ"ר שם כתב ג"כ כמ"ש דלא נאמרה סברת התוס' רק כשעיקרו לגבוה רק לא הביא דברי תוס' הנזכר:

דף מ"ז ע"ב עייל עצי מוקצה ואזהרתיה מהכא ל"ת כל מלאכה בדה"ח הלכות יו"ט הקשה למה צריך לאזהרה גם אם ליכא רק איסור דאורייתא ממילא לוקה על ההבערה דלא חזי לצורכו ועוד עתה דיש אזהרה בעצי מוקצה ילקה שש גם משום הבערה ורפ"ק דביצה אמר רבה בטעמא דביצה שנולדה ביו"ט אסורה גזרה משום יו"ט אחר שבת דכל ביצה דמתילדה אידנא מאתמול גמרה ורבה לטעמיה ופרש"י דמוקצה