ערך ש"י ש"ס קלד

משתמרת דל"ח לאחריני בלא"ה זוכה לו שלא מדעתו:

גמרא מפני מה אמרו וכו' שבשעה שמוצא מריצה אצל אביו פרש"י ובשבילו הגביה למימרא דסבר שמואל קטן לית לו זכיה לנפשו מדאורייתא ותמהו הראשונים באס"ז זו מניין לנו מדברי שמואל ונראה דאם י"ל זכיה ד"ת אף דאין לו דעת וכונה לקנות ע"כ דיש לו יד וקונה לו של"מ דלא גרע מחצרו כמ"ש מהרי"ט ובפרט להש"ך בחו"מ סימן רמ"ג דמיירי כאן בקטן שאינו מבחין בין אגוז לצרור אבל איך יזכה לאביו בלא דעת וכונה וממילא נשאר של של הקטן אף למאי דסבר ר"נ בשלהי ביצה דמאל"ח גם הוא עצמו לא קנה שא"ה דנתכוין לחברו ולא לו וגרע מלא נתכוין כלל וכעין שכתב ר"ש בתר"י פ"ק דברכות אהא דנקט כסא דחמרא ובמשל"מ הלכות זכיה א"כ כאן דאין לו דעת ג"כ אין דעתו להיפך מגרע וע"כ ל"ל זכיה ד"ת רק תק"ח מפני ד"ש שיהא כגדול במציאה ממלא כשהגביה בשביל אביו נמי דיינין לו כגדול:

עוי"ל דכ"ע אינו מריצה לאביו ודברו חכז"ל רק עפ"י רוב ושמואל ס"ל אין הולכין בממון אחר הרוב רק כאן אינו להוציא ממוחזק דאם לית לקטן זכיה מה"ת אין לו יד לזכות עש"ך סימן רמ"ג ותפיסה שאינו בקנין אינו תפיסה כמ"ש תוס' לעיל דף חית ע"ב ד"ה א"ד דאם לא קני גם מוחזק ל"ח ואפילו נימא דיש בו גזל גמור מדבריהן תק"ח אינו עושה רק הפקר לא קנין כמ"ש ג"פ סימן ק"כ ומוכח דאין לקטן זכיה מדאורייתא:

ע"ב גמרא בשחייב מודה אמאי לא יחזיר אלא דכתב ללוות ולא לוה הקשו ראשונים עדיין ליהמן הלוה כשמודה ונראה דקשה גם למאי דל"ח לקנוניא לא עדיף הלוה מעד אחד דאינו קם לממון אך לרש"י רפ"ק ובקידושין דף ע"ג דהיכא דרמיא עליו ומידק דייק נאמן א"כ ה"נ רמיא עליו לדייק אי פרע ולכן בחשש דכתב ללוות בניסן ולא לוה עד תשרי דלא נ"מ לדידיה דבי"כ ובין כך חייב לא דייק בשביל לקוחות וכ"כ באס"ז והדר דינו כע"א דעלמא אבל לתוס' שם דגם בדייק לא מהימן הק"ל ואפשר דבליכא הכחשת ברי גם תוס' מודה ועוי"ל דהמלוה נאמן נגד לקוחות שלא נפרע דהוי כטוענים א"י א"פ דאין ספק פרעון מוציא מיד ודאי חיוב ושעבוד שי"ל על הנכסים שלקחו אלא דל"ה להו למידע וברי שלו גריע דאינו ידע לשקר אבל אם ל"ח לקנוניא ירא לשקר נגד הלוה אבל לענין כתב בניסן טוענים לקוחות א"י אם נתחייבנו דשמא לקחו לפני הלואה ולמסקנה דחייש לפרעון וקנוניא הוי ברי גרוע ועתוס' ר"פ שור שנגח את הפרה ד"ה דאפילו:

ע"ב תוס' ד"ה הא קאמר להד"ם וכו' וכן מוכח מההוא דג"פ ועתוס' ריש גיטין הוכיחו מזה דגם שמואל סובר דטוענין מזויף אף דלשמואל ל"ש בהלואה לא שבקת חיי לכל ברי' עיי"ש מהר"ם ונדחקו דא"כ למה בגט אם אין עליו עוררין א"צ קיום דטעמא משום עיגון ונ"ל דבלא"ה י"ל ודאי עכשיו דלא אכשיר דרי יש מיעוט המצוי לזייף ואף דלא חציף אינש לזייף היינו עפ"י רוב משום דעל"ג וא"כ לשמואל אין הולכין אחר הרוב להוציא ממון גם על"ג אינו מעלה ומוריד בממון כמ"ש הריב"ש והוא ברמ"א חו"מ ס"ס למ"ד ונראה מה"ט דרוב ל"מ בממון אבל גט דאיסור הוא מועיל רוב אך כראה דתוס' ס"ל כיון דילפינן דבר דבר מממון דצריך דבר ברור ל"ש גט מממון ואח"כ מצאתי שכ"כ החות דעת בבית הספק סוף ס"ק ל"ד כמו דל"מ ס"ס או מגו להוציא ממון ה"נ בדבר שבערוה משום דילפינן דבר דבר מממון אלא עדיין י"ל לאחריני לא חשידי לקלקלה ולזייף דחזקה אא"ח ולא לו וברא"ש שילהי נדרים כתב דחזקה אין אשה מקלקלת א"ע לישב באיסור א"א כל ימיה וא"כ חזקה ורובא גם בממון מהני כמבואר באס"ז פ"ק דכתובות דף יוד ובהמאור ומלחמות ר"פ האשה שנתארמלה:

עוד בא"ד מלוה עצמו י"ל שיגבה ע"י קיום והפנ"י תמה א"כ אם אין בו אחריות נכסים לרבנן אמאי לא יחזיר והשתא קיימינן לשמואל דאין אחריות ט"ס ע"כ והנה דברי תוס' לפ"ר מוכרחין קצת דעם זה מתרצו הקושיא מר"י דאמר נפל ליד דיין הרי הוא בחזקתו כמ"ש תוס' בסמוך לכן נ"ל לקיים הדבר עכ"פ בעצמותו ואם שהתוס' לא כיונו לזה דכבר חקרו בעדות בשטר דהא הוי מפ"כ ולרמב"ם הוא מתק"ח ודעת רמב"ן שכיון שנכתב בלשון שטר לא הוי מפ"כ ודעת המאור בפד"א דע"ח שליחו הבעל המתחייב וחשוב מפי כתבו ובאס"ז כתב בשטר שאין בו אחריות נכסים ל"ח שטר רק ככתוב בפינקס לזכרון ומ"מ קי"ל דגובה בו מבנ"ח וצ"ל משום אינך טעמי אך לרמב"ם הוי עדות שאיאיל"ז כיון דמד"ת הוי מפ"כ וכן להמאור כל שטר אין בו דין הזמה וכתב תומים סימן ל"ד משום דכשיוזמו הרי לא שלחם המתחייב והוי מפ"כ וא"כ לא מועיל רק משום נע"ד דא"צ בממון דו"ח וכן עדות שיכול להזימה א"צ בממון משום נע"ד כמ"ש הש"ך חו"מ סימן ל"ג ואיתא בפרק אד"מ דף ל"ב ע"ב דבדין מרומה גם מדרבנן צריך דו"ח וא"כ לדעת הש"ך ה"ה דצריך שיהא עדות שיוכל להזימה והב"ש סימן מ"ב סקי"ד דאם האשה מכחשת הוי דין מרומה וצריך דו"ח בעדי קדושין ולדבריו צריך לחלק אף דבממון א"צ דו"ח במכחישן בע"ד לעדים שאני אשה דחזקה לא מקלקלה א"ע לישב באיסור א"א כל ימיה כמ"ש רא"ש שילהי נדרים וא"כ הכא דקיום לא מועיל משום הוכחה דפסול מדלא נזהר לשומרו א"כ אם הבע"ד מכחיש הוי דין מרומה וצריך דו"ח ועדות שיוכל להזימה ולכן בשטר שאין בו אחריות נכסים אף מבנ"ח לא יגבה כשאין חייב מודה:

אלא כשבאנו לזה י"ל כל עיקר קושית התוס' דכל שטר עידיו בלא דו"ח די"ל איחרנהו כדאיתא ר"פ אד"מ ומהני רק משום נע"ד ובכפל דיש הוכחה לרמאות וחייב מכחיש דהוי דין מרומה הדר לד"ת דצריך דו"ח וגם קיומו לא יועיל:

. אמנם בגוף קושית התוס' נ"ל דרמב"ן ריש גיטין ותוס' פרק מי שהיה נשוי דצ"ג כתבו דמזויף לא טענינן ללקוחות דלא שכיח לזייף ול"ל דלא שבקת חיי לכל בריה כיון דתורה לא חששה דמרתת לזייף וא"כ ל"ק רק דנטעון להם פרוע כדמוכחי משטר כיס היוצא על היתומין דטענינין החזרתי אף דנאנסו לא טענינין אמנם נ"ל דגם לפרוע ולהניח שטרו בידו לא שכיח כדאמרינן חזקה שטרך בידי מה בעי דירא לשלם ולהניח השטר דלא יוכל להמלט ואם יטעון מזויף שמא ימצא לקיימו כיון דבאמת אינו מזויף ול"ד לטענת החזרתי בשטר פקדון כיון דיכול לטעון נאנסו סומך על טענה זאת דאם יתבענו יטעון נאנסו