ערך ש"י ש"ס קכד

קלא ותדע דאמר רק אי מגלי דקדושי קמא לאו קדושי מעליא ולמה לא אמר אי מגליא דהקול שקר כפרש"י מוכח דלזה לא חששו וא"צ לברר ומ"ש הרמ"ה דלפיכך אמר והלכו למדה"י דאם לא הלכו סמכינן עלייהו והא א"צ לשלוח אחריהם ה"ט דודאי צריך לשלוח אחריהם דשמא יתברר דודאי מקודשת אבל במעשה דשלחו מבי רב דקדשה שני וע"כ ס"ד אף אם קדושי ראשון ודאי אמת צריכה גט משני כדר"ה כיון דפשטה ידה וקבלה קדושין מאחר רק ס"ד דצריך לברר אי קדושי קמא לאו קדושין ובזה א"צ לברר מחמת חשש דשקר הוציאו קול רק שמא נמצא איזה אמתלא וצד ספק מה דעדים לאו דינא גמירי ועולין דברי הרמ"ה כפי מה שהובא בטור יפה וז"ל וכתב הרמ"ה דוקא שנתברר בודאי ששקר היה כגון אותן שתלה בהן הקדושין שנתקדשה בפניהם אמרו להד"ם אבל אם לא נתברר ששקר היה אלא באמתלא וצד ספק וכו' אינה מבטלת הקול עכ"ל דלפ"ז י"ל רק בכה"ג דהוכחשו ששקר הוציאו הקול מעיקרא בזדון לכ"ע מבטלין קול ובזה שפיר י"ל דא"צ לברר אבל בריב"ש הוסף בדברי הרמ"ה א"נ בפחות מש"פ קידש א"נ ע"ת קידש ואנו ידעינן דלא נתקיים תנאה דכ"ע מבטלין דלא תהא אלא עדות גמורה כי אתברר דשקרא הוא מי לא מבטלינן לה לגמרי עכ"ל ובזה עדיין י"ל דצריך לברר ולהעמיד על בוריו אלא די"ל דזה חזרה הוא כיון דתחלה אמרו סתם פלונית נתקדשה ועתה מתברר שהיה פחות מש"פ או ע"ת ולא נתקיים ובכה"ג אלו העידו מקודם בב"ד אין חוזרין ומגידין וכבר כתבתי לעיל מהב"ש סימן מ"ו סקי"ג דדוקא אם באו עדים הראשונים והכחישו לאחרונים מבטלין הקול אבל אם מוציאי הקול חזרו בהן אין מבטלין הקול וכתבתי לעיל משום דזה אינו בירור לסלק החשד ולעז ורינון די"ל מה חזית לסמוך אדבריהם של עכשיו אפשר תחלה קושטא אמרו וי"ל נוקים להם אחז"כ והשתא אתרעו וכבר כתבתי לעיל דכן הדין בעדים ראשונים שחזרו בהם דלא עדיפי עדים אחרונים שאמרו בב"ד כיון דהוי עד מפ"ע ל"ח הגדה מדינא אבל אם הראשונים מכחישין לאחרונים זה הוי בירור גמור לפי קבלת רמב"ן בפרק המדיר דף ע"ב דכל עד מפ"ע ובא הראשון ומכחישו הראשון נאמן ולפ"ז ה"נ מיירי הרמ"ה דעדים ראשונים הכחישו לאחרוני' ואמרו אנו לא אמרנו נתקדשו סתם רק נתקדשה ע"ת או בפחות מש"פ וכן משמע לשון הרמ"ה דתלי טעמא בהכי דאתברר דשקרא הוא מפומא דהנך דאזלו למדה"י דתלו בהו עיקר הקול ולמה לא צייר ג"כ בהך גוני בעדים אחרונים שחזרו בהם או אמרו ע"ת היה או פחות מש"פ א"ו דזה ל"ח בירור גמור רק כשהוכחשו מוציאי הקול מהראשונים כיון דתלי בהו עיקר הקול הם נאמנים וזה ברור ומוכרח בלשונו ולפ"ז א"ש גם לדברי חלקת מחוקק בא"ע שם סי"ז סקח"י דמצריך לשלוח אחר העד הראשון כיון דיכול לחזור בו עיי"ש מ"מ כאן אם יחזרו לא מבטלין קלא וג"ז מוכרח מדברי הרמ"ה דאם הראשונים הודו שאמרו שנתקדשה רק אמרו שקר וחוזרים בהם עכשיו דלא מבטלין קלא דאל"כ למה לא צייר גם הך גונא כיון דלא הגידו בב"ד י"ל מבודין היינו וכדומה א"ו בזה לא מבטלין קלא למאן דס"ל לא מבטלינן ועיין חלקת מחוקק וב"ש סימן י"ז ס"ח שכתבו דאם שני עדים אמרו ששמעו מפי אחד שמת פלוני ובא זה והכחישם אינו נאמן משמע דאם שנים אמרו מפי שנים הראשונים נאמנים ואינו מוכרח די"ל דהוי תרי ותרי וממילא אסורה להנשא משא"כ בכאן לומר דודאי השנים ראשונים נאמנים אינו מוכרח וצ"ע:

דף צדיק ע"ב כי שנא שלח ר"י אמר אם שנאתה שלח ר' יוחנן אמר שנאני המשלח ול"פ הא בזיוג ראשון הא בזיוג שני דאר"א כל המגרש אשתו ראשונה אפילו מזבח מוריד עליו דמעות שנאמר וזאת שנית תעשו כסות דמעה את מזבח ד' בכי ואנקה מאין עוד פנות אל המנחה ולקחת רצון מידכם הפסוקים הללו אין מובנים ואפרש מעט מ"ש מזבח מוריד עליו דמעות עיין בזהר פ' משפטים דף ק"ב וק"ג ותבין מה ענין מזבח לזה:

ומה שאמר מאין עוד פנות אל המנחה דוקא דמבואר בשילהי מנחות נאמר ריח ניחוח בעולת בהמה ונאמר ריח ניחוח במנחה מכאן אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוין לבו לשמים ובהקדמה לפע"ח דרוש ב' כתב כל בחינת מצות מעשיות וברכותיהן כולן הן בחיצוניות העולמת וכל מצות שהם בדיבור לבדו הכל הוא בפנימות וכל מעשה וברכותיו הכל הוא בחיצוניות אור פנימי נגד המעשה ואור מקיף נגד הברכה כמו ג"ס דשבת ואכילת מצה ופסח וקידוש על היין וציצית ותפילין וסוכה ולולב אמנם כ"ד התלוי בפה כמו התפלה ועסק התורה הכל תלוי בפנימיות אמנם הכונה המחשבה שבה היא הנשמה בין לחיצוניות כמו כונה לעשיית המצוה ונשמה לפנימיות כמו כונת התפלה כי חיצוניות ופנימיות הכל הוא בבחינת הכלים וכיוצא בזה בנשמות יש חיצוניות ופנימיות שהוא נשמת החיצוניות לכלים החיצוניות ונשמות פנימים לכלים פנימים את"ד והנה מצד המעשה חשוב יותר עולת בהמה ממנחה אמנם מצד הרצון והכונה שוין כי העני נותן מנחה בכונה רצויה כעשיר המקריב בהמה ולהיות כי הכל תלוי בחיות הדבר ונשמתו ע"כ נאמר ריח ניחוח במנחה כמו בעולת בהמה ולכן כתיב נפש במנחה כמו שהקשה ר' יצחק בפי"ב דמנחות מה נשתנה מנחה שנאמר בה נפש אמר הקב"ה מי דרכו להביא מנחה עני מעלה אני עליו כאלו הקריב נפשו לפני והיינו כי מצד הכונה והרצון היא הנשמה והנה הללו שגרשו נשותיהן מחמת שלא היו יפ"ת כהנכריות כמו שפרש"י במלאכי שם מצד הגוף הנאות חשובות יותר אבל מצד הנשמה אין ערך לנכריות נגד בת ישראל שיש לה חלק אלוק ממעל ונפש משרש הקדושה וע"כ אמר מדה כנגד מדה מאין עוד פנות אל המנחה ולקחת רצון מידכם דכל חשיבות המנחה מצד הרצון שהוא הנשמה ולא מצד כלי המעשה והם הפכו לעשות עיקר מהכלי שהוא הגוף:

והנה מבואר בזהר שם כי בשעת זיוג שביק באשתו רוחא והיא שרש להתולדת וזהו ולא אחד עשה ושאר רוח לו שעשה אחדות עמה ושביק בה רוח השייך לו וסיים ומה האחד מבקש זרע אלקים כי מזיוג זה נמשך התולדת ולכן סיים ונשמרתם ברוחכם ובאשת נעורך אל יבגוד היינו כיון דשביק בה רוחא דליה צריך להשמר שאל יבגוד אחר ברוח דליה כשיגרשנה ותנשא לאחר:

ויש להמתיק עוד דמבואר בזהר שם דף ק"ב ע"ב דבעוה"ב מתלבש ההיא רוחא דליה דשביק בה ברוחא דילה וזכאת ביה לגבי בעלה ונהרן תרוייהו כדקא יאות בחיבורא חדא וז"ש ונשמרתם ברוחכם