ערך ש"י ש"ס יב

ל"ת לרבות ערובו ולהול"א ומ"מ ליכא רק לאו ולא אמרינן גלוי מלתא בעלמא הוא ועיין מהרש"א לעיל דף מ"ג על פרש"י בד"ה לענין כרת דכל אוכל חמץ לאו למעוטי אתי רק כיון דליכא רבוי על כרת ממילא פטור אבל נ"ל די"ל על ערובו דמסברא הל"ל דבטל ברוב רק דכתוב מרבהו וכיון דליכא רבוי לכרת ממילא הדרא לסברא אבל כשלא נתערב לשיטת רש"י דג"כ המל"א בזה ודאי י"ל כיון דלא תאכל גם כל שהוא במשמע רק הלל"מ אפקיה ממשמעותיה לענין מלקות וכרת דאינו חייב רק בכזית כיון דילפינין ממשרת דהיתר משלימו א"צ רק גילוי מלתא על הל"ל דלא אפקיה מהקרא לגמרי ודאי באיסור פחות מכזית והלל"מ דצריך להשלימו ואף בהיתר סגי וא"כ י"ל דחייב מלקות וכרת על המל"א א"ל נתערב ברוב ולפ"ז י"ל הגרסא בנזיר בשלמא לדידי דנפישי חולין ותמהו בתוס' הא גם בכותח ומקפה נפישי חולין והיתר ומ"מ ס"ל לאביי דהמל"א ולפימ"ש י"ל דאם כבא"פ דאורייתא עכצ"ל דכך הלל"מ כמ"ש רש"י והמפרשים כאן דל"ל מנזיר יליף דהא בנזיר מוקמונין להמל"א או לטכ"ע ובחמץ לר"א מרבה ערובו גם בדליכא כא"פ כדאמרינן הנח לכותח וכיון דכך הלל"מ על שנתערב בכא"פ ממילא גם כרת חייב דכך הלל"מ על שיעורו דלא בטיל אבל לאביי דס"ל די"ל דבטיל בכא"פ רק יליף להמל"א מנזיר וחמץ גם כשמעורב ברוב היתר כדיליף ר"א כותח וארבע מיני מדינה א"כ ליכא כרת דליכא לימוד על כרת אבל כשאינו מעורב א"צ רק גילוי מלתא על הלל"מ דהמל"א זהו שיעורו והנה חד בחד לא חשוב תערובות כמ"ש טו"ז וש"ך ביו"ד סימן ק"י דהוי כגופו של איסור ול"ש ביטול בזה וא"כ כשמעורב חד בחד דמסברא לא בטיל סגי בגלוי מלתא על שיעור הלל"מ דמצטרף היתר לאיסור וחייב כרת ועכצ"ל אביי בשלמא לדידי דאמינא המל"א דנפישי חולין דאי רק חד בחד ל"ח תערובות וישנו בכרת ג"כ תקשי למה אמרינן שא"א בעון מיתה דלא מוקמונין על חזקה אלא צ"ל דנפישי חולין ומן הסברא הל"ל דבטיל ברוב רק דילפינין ממשרת או מכל מחמצת כדיליף ר"א לענין ערובו ובזה ליכא רק לאו ושפיר מוקמונין על חזקתו נמצא דמודה אביי דהמל"א לענין לאו גם בנפישי היתר ולק"מ מכותח ומקפה:

ובזה מתורץ קושית הכס"מ בפ"א מחמץ דהרמב"ם בא למעט דלא קי"ל המל"א לענין בכא"פ רק כשאכל כל הפרס והרי בלא"ה גם מאן דס"ל המל"א מודה בנפיש היתר דלא מצטרף לגרסא בנזיר דף ל"ה בשלמא לדידי דנפישי חולין ולפימ"ש א"ש:

אמנם לפימ"ש הכס"מ בפ"א מחמץ דמשמע מדברי הרמב"ם דכזית בכא"פ עי"ת ליכא כרת בשום איסור ולא ס"ל כרש"י דבכא"פ יש עון מיתה הדרא קושית רש"י הנ"ל דנוקמה לקדרה על חז"ה ונ"ל דמבואר בטו"ז יו"ד סימן קכ"ז דע"א נאמן על הניקור דאינו נגד חזקה דגוף הבשר מעולם אינו אסור רק הגיד היה מעורב בו וא"כ ה"נ הקדרה של חולין מצד עצמה מותר גם עכשיו רק זר א"י לאכול מחמת שנתערב בה תרומה ולא נשתנה מחזקתה דמה שנתערב אפשר מעיקרא תרומה אלא אי המל"א צ"ל דנהפך ההיתר לאיסור כמ"ש מלחמות כאן וכן אי טכ"ע לר"ח ור"ת בתוס' חולין דף צ"ט דמהפך ההיתר לאיסור ולוקה על כזית לבד בזה י"ל אוקמה על חז"ה ולא נפל בקדרה תרומה ולא נשתנה ההיתר לאיסור אבל אם כזית בכא"פ דאורייתא דלקי על כזית האיסור ולא נתהפך ההיתר לאיסור קשה למה נימא שא"א דכמה פוסקים דגם בטכ"ע לא נהפך היתר לאיסור רק טכ"ע היינו כשיש כזית בכא"פ ואכל כל הפרס וכ"כ תוס' בנזיר וכ"ד הרמב"ם פט"ו מהמ"א וכן מסתבר כיון דקי"ל דכא"פ דאורייתא גם עי"ת א"כ מה דילפינין ממשרת לטכ"ע מנ"ל דנהפך ההיתר לאיסור דלמא קמ"ל רק דטעמו כעיקרו וכן אם נילף מנע"נ שמא צריך הגעלה משום הטעם אף דאין ההיתר נהפך לאיסור אבל אם נאמר כאביי דכזית בכא"פ ל"ד א"כ מה דאסרה תורה גא"נ או משרת לטכ"ע לרבנן עכצ"ל דטעם האיסור מהפך ההיתר לאיסור דאל"כ גם ממשו כשמעורב מותר גם כשיש כזית בכא"פ לכן פריך שפיר א"א כזית בכא"פ דאורייתא א"כ אינו מוכח דטכ"ע להפך ההיתר לאיסור למה נימא שא"א אבל לאביי דכזית בכא"פ עי"ת ל"ד דבטיל ברוב היתר ומדאסרה תורה כלי מדין ומשרת לטכ"ע עכצ"ל דחמיר טעם דמהפך ההיתר לאיסור והוי כולו איסור דאל"כ תו הוי עי"ת היתר ומותר גם כזית בכא"פ וע"כ ל"ק לאביי למה אמרינן שא"א דיש חז"ה:

ולפ"ז יש לתרץ קושית התוס' שם בנזיר דלמה לא מוקי בקדרות וקופות דליכא כזית בכא"פ עוד הקשו כאן וביבמות פרק הערל דגם אי כזית בכא"פ ל"ד תקשי לר"י דס"ל גם בלא רבו חולין על התרומה אמרינן שא"א דמוכרח שם לומר דתרומה דרבנן ולפימ"ש ניחא דהתם מוכרח לומר לפי המסקנא דקיי"ל כא"פ דאורייתא אבל אביי מותיב שפיר דאת"ל כזית בכא"פ ל"ד לק"מ גם בלא רבו לר"י דאזי טכ"ע והמל"א מהפך ההיתר לאיסור ומוקמונן על חזקתו דלא נשתנה ולפ"ז ל"ל דמיירי דאין כזית בא"פ דהא ר"י דאליביה שקיל וטרי הכא מוקי לה בפרק הערל בלא רבו חולין על התרומה והתוס' דהקשו י"ל דהיינו לפי הגרסא בנזיר בשלמא לדידי דנפישי חולין ומהרש"א כאן הקשה למה לא אמר אביי גבי מדוכות ג"כ לדידי דנפיש ולפימ"ש לק"מ דקופות דמיירי בקמח ותבואה חיין דעדיין ליכא טעם ולא נתהפך היתר לאיסור וגם משום המל"א נהי דכתב המלחמות דנהפך ההיתר לאיסור ודאי דוקא בשעת אכילתו עם האיסור דכשאכל זא"ז אינו מצטרף בלא טעם א"כ ל"ל אוקמה על חזקתה דקודם אכילה ההיתר מותר בפ"ע ועכצ"ל דנפישי חולין משא"כ במדוכות תבלין שנפלו בקדרה על האש דנ"ט ומהפך ההיתר לאיסור אם בכא"פ ל"ד ע"כ י"ל אוקמה על חזקתה:

אמנם כ"ז לפוסקים דטכ"ע לא מהפך היתר לאיסור וכמ"ש דה"ד אם כזית בא"פ דאורייתא אבל לפוסקים דמהפך אף דקי"ל כזית בא"פ דאורייתא א"כ עדיין קשה ממ"נ את"ל דלאביי מוקמונין על החזקה גם אם כא"פ דאורייתא נאמר כן לכן נ"ל דחזקה דקדרה לא מהני לתבלין דאין החזקה מברר דודאי כן הוא רק גזה"כ דלא נוציא הדבר מחזקתו ע"י ספ"ק וזה יש ללמוד מאס"ז פ"ק דב"מ דף זיין מהרא"ש והריטב"א לענין רוב דאינו ודאי רק ספק וגזה"כ דלא נוצא מהרוב עיי"ש וכ"ש חזקה דרובא עדיף ותה"ד סימן ר"ז כתב דחזקה שאינה פוסקת כגון חזקה דאא"פ תו"ז וכה"ג חשוב ודאי משא"כ חזקה דמעיקרא כגון חזקת א"א וכיוצא בו לכן נהי דנוקים הקדרה על חזקתה לא יועיל לענין התבלין ואי כזית בא"פ דאורייתא קשה למה נימא שא"א אבל אי כזית בא"פ ל"ד א"ש דתבלין לבד לא אסירי כיון דמוקמונין הקדרה על חזקתו