ערך ש"י ש"ס יא

ולפ"ז מוכח דח"ש אסור בחמץ אף די"ל שעת הכושר דאל"כ אף דאסור בהנאה ברשותו הוא כיון דיכול לאכלו מעט מעט וז"ש הרמב"ם דכל שהוא אסור שנאמר לא יאכל והקשו מנ"ל מזה לכ"ש ועוד הא אפיקתיה להנאה ואף די"ל כיון דאסור בהנאה ממילא גם ח"ש אסור מ"מ י"ל דלא נאסר בהנאה רק כזית דאפקיה רחמנא בלשון אכילה עיין מל"מ פ"א מחו"מ וצל"ח בכאן והמל"מ כתב בשם הראנ"ח משום דליכא למילף מכל חלב דשאני חמץ דה"ל שעת הכושר ופרמ"ג יו"ד סימן ס"ב הקשה א"כ בב"ח יהא מותר ח"ש ומחמץ ליכא למילף דחמיר דעובר בב"י ולפימ"ש הכל ניחא דמוכח מדשינה תורה לכתוב לא יאכל ולא נילף מק"ו מבב"ח עכצ"ל דאינו ברשותו וע"כ גם ח"ש אסור בב"ח וחמץ ואינו ברשותו וליכא ק"ו:

דף כ"ב ד"ה מר"מ בשלמא פרט היתר רש"ל הקשה הא כבר פירש דאיצטרך למצותו ונ"ל דל"ל למצותו צריך רק לר"י דלעכו"ם נבלה במכירה ונכבד הכלב ליתן לו בחנם וזה שכרו וכן מורה לשון רש"י שהנבלה ימכור לנכרי משא"כ לר"מ גם לעכו"ם בנתינה א"כ מה שכרו של כלב יותר דל"ל דשכרו ליתן לו טרפה ולעכו"ם נבלה דאטו נכבד מג"ת דנותן לו נבלה ועפנ"י ובירושלמי משמע דלר"מ יליף איסור הנאה מדאיצטרך למפרט היתר בנבלה וטרפה הובא לשונו בצל"ח הרי דל"ל למצותיה צריך לר"מ:

תוס' ד"ה הר"י ובגליון תמה דה"ל לאלומי קושיתו דאיך ס"ל לר"י דנידה בכלל נבלה הותרה ליתן לגר לאוכלה והרי אסור משום לפ"ע לר"י ונ"ל די"ל הותר בכלל נבלה דוקא לא בפני עצמו דהא דח"ש אסור מה"ת יליף ביומא מכל חלב דלישראל נאמרה א"כ לב"נ לא נאסר ח"ש דאכילה דסתמו כזית לבד נאסר וכ"מ לפרמ"ג ביו"ד סימן ס"ב דכ"ד התוס' א"כ יכול הגר לאכלה עם הנבלה ולא יאכל כזית מן הגיד בכא"פ ואטו נאמר שיאכל גיד לבד הא רק בכלל נבלה נאמר ואכלה אלא דלפ"ז י"ל דגם קושית הר"י דאורליינש ל"ק דגם לפ"ע לנכרי ליכא דאין דרך לאכול גיד לבד דאינו בר אכילה גם לר"י רק יש בו בנ"ט אלא דמ"מ שפיר הקשה כיון דנכרי אינו מקיים השבע מצות אפשר יאכל כזית גיד בפ"ע או תוך כא"פ אבל מנתינה לגר לק"מ דיאכל בדרך היתר:

דף כ"ג תוס' ד"ה שא"ה תימא לחזקיה ככתוב ל"ת ולא נבעי לך לריה"ג להיתר בהנאה ונראה לפמ"ש לעיל דף כ"א דלפיכך לא ילפינן איסור הנאה לחמץ מק"ו דבב"ח דא"ע בב"י ואסור בהנאה משום די"ל היא הנותנת בב"ח דאסור בהנאה אינו ברשותו אינו עובר בב"י דבחמץ נמי דוקא שלך אי אתה רואה ומנ"ל לחדש דאפילו אסור בהנאה עובר וכ"ז אחר דדריש שלך אתה רואה וא"כ י"ל לריה"ג דאם נכתוב רק ל"ת וחד לך נאמר דאינו מורה לדרוש דשל אחרים אתה רואה ואזי יהא ק"ו לחמץ לאסור בהנאה מבב"ח וצריך לך להתיר חמץ בהנאה לאפוקי מהק"ו ואם נרצה לדרוש שלך אי אתה רואה עכצ"ל עוד לך אחד אף דלא יכתוב רק ל"ת וא"כ עוד צריך חד לך על נכרי שכיבשתו לכן תלתא לך צריך:

ע"ב גמרא וריה"ג גיד דמותר בהנאה מנ"ל אבע"א ה"נ דאסור ואבע"א ק"ו מחלק הקשה בח"ר בחולין דף ק"א דא"ר האוכל ג"ה של נבלה ר"מ מחייב שתים וחכ"א א"ח אלא אחת ומודים באוכל ג"ה של עולה וסור הנסקל דחייב שתים מאן האי תנא דאיסור כולל לית לו ואיסור חמור אית לו ריה"ג עכ"ל הגמרא וא"כ לאבע"א ראשון דג"ה אסור בהנאה לריה"ג מה חומר של עולה עכ"ל ונ"ל דיל"ד לימא התם בחולין דס"ל להאי תנא אין בגידין בנ"ט כדקי"ל לכן בנבלה פטור משום נבלה ובעולה חייב לפימ"ש בח"ר שם דמ"מ טעם קלוש יש לו רק לא חשוב אכילה ומבואר בתוס' כאן דף כ"ב ד"ה ור"ש דעכ"פ י"ל דאסור משום הנאה וכ"כ האחרונים לכן בעולה חייב משום הנאה וצ"ל לפמ"ש אחרונים בטעם הרמב"ם דמחייב שתים באוכל גיד של נבלה אף דפסק אין בגידין בנ"ט משום דהתורה אחשביה לאכילה לענין גיד ה"נ חשוב אכילה לענין נבלה אך למ"ד דאסור בהנאה י"ל דלא אחשביה תורה למאכל רק משום הנאה א"כ יש לפוטרו משום נבלה דמותר ליהנות א"כ מה דפריך מאן האי תנא דלית לו כולל אינו רק לפי האבמ"א שני דמותר בהנאה מק"ו דחלב ושפיר משני דריה"ג הוא דעולה חמיר:

פרק א"ע דף מ"ד גמרא אתביה שתי קדרות הקשו תוס' ולאביי דהמל"א מי ניחא ובנזיר יש קצת גורסין אלא מאי המל"א והכא בפסחים כ"ט ל"ג וצריך טעם עו"ק הא אביי ס"ל טכ"ע דיליף ממשרת או מגע"נ א"כ לדידיה נמי קשה למה נימא שא"א והרגישו בזה תוס' בנזיר וחולין דף צ"ט ובזבחים ולתרץ שתי קושיות הללו נראה דהנה פרש"י היכא אמרינן שאני אומר ותלינן לקולא בעון מיתה וקשה הא כל ספקא דאורייתא לחומרא אלא דק"ל הא יש לקדרה חזקת היתר וחולין לכן פירש בעון מיתה כפרש"י דף קל"ד דבעון מיתה ל"מ חזקה ובאס"ז נזיר דף ל"ה כתב דבהמל"א ליכא כרת וכן משמע בפסחים ונראה דמשמע דחזינין לר"א דיליף המל"א בחמץ מכל מחמצת כדלעיל מ"מ ס"ל על ערובו בלאו ה"נ בכל איסורין בין אם נלמד מחמץ או ממשרת ליכא רק לאו כנזיר לכן א"ש לאביי דס"ל המל"א וה"נ בטכ"ע בין נילף ממשרת או מגע"נ ליכא כרת אך הר"ש בפ"ב דט"י הקשה למה צ"ל לר"י דבכל איסורין אין המל"א דלא יליף מנזיר דהוי ש"כ הבכ"א הא בלא"ה הילפותא רק מק"ו מנזיר ואין עונשין מה"ד ותירץ דאינו רק גלוי מלתא דהיתר משלים השיעור וכן טכ"ע הוי ממש כגוף האיסור ולפ"ז י"ל כל איסור לפי דינו ושאני חמץ דאימעט מכל אוכל חמץ עיין ח"ה ור"ן ועלה בדעתי לתרץ קושית הר"ש לפימ"ש הרא"ם שבמל"מ פ"ח מחו"מ דכל לא תאכל משמעותיה אפי' כל שהוא ואתי הל"ל לפוטרו ממלקות עיי"ש וא"כ א"ל הק"ו למילף ממשרת רק לדעת הלל"מ איך הוא אם צריך כזית איסור לבד או משלימו ההיתר והדלקי מקרא דלא תאכל דמשמע אף כ"ש דהק"ו רק לגלות דבכה"ג לא מעיק הלל"מ ממשמעות הקרא ולפ"ז ג"כ י"ל דיש כרת בהמל"א ולפימ"ש המפרשים בטעמא דאין עונשין מה"ד משום דחמיר לא מתכפר בעונש זה הנאמר בקלה כמ"ש מהרש"א בסנהדרין דף ס"ד ע"ב בד"ה ומזרעך לפ"ז הכא בלא"ה לק"מ דל"ל כיון דחמיר מנזיר אינו מתכפר במלקות בהמל"א דאם חמור מנזיר מ"מ מאיסור עצמו אינו חמור דבכזית איסור שלם מתכפר במלקות כ"ש אם ליכא כזית איסור רק היתר משלימו וכן בטכ"ע לכן בכה"ג מזהירין מה"ד ולפ"ז עדיין י"ל דלא חמור מנזיר דדיו לבא מה"ד להיות כנידון וליכא כרת בהמל"א וטכ"ע ולכאורה עכצ"ל כן דהא חזינין לר"א דגלתה תורה כל מחמצת