ערך ש"י ש"ס קא

לקדושיו וא"כ לרבא דלא מחלק בין תולה בד"ע לתולה בד"א ולמ"ד דא"ב אין אופן לגט שכ"מ אפילו מגרש בסתם שיחול וע"כ מוכח שפיר מדאר"י לכי מיית הוה גט דס"ל י"ב אבל אנן לדידן דק"ל ג"ד בגיטא ל"מ אף דיש אומדנא דמוכח ליכא כלל חשש משום הכתיבה כל שלא התנה התנאי דאם מתי קודם הכתיבה בין לרש"י בין לתוס' ושפיר קי"ל א"ב ומ"מ לכי מיית היה גיטא דאצ"ל הוברר למפרע בשעת כתיבה שיחשב נכתב לשמה. ומה דר"ת לא חילק בין גט למתנה מחמת דג"ד בגט ל"מ וכתב חילוק אחר ה"ט דס"ל במתנת שכ"מ אפילו פירש שלא יתבטל כשיעמוד מ"מ אם עמד חוזר כיון דאינה חלה מתק"ח עד אח"מ שלא תטרף דעתו וכמ"ש בתשובה סתקע"ה וריב"ש סימן ר"ז הובא בהגהות רמ"א חו"מ סימן ר"נ ס"ב ובאס"ז פא"נ דף ס"ו כתב דר"ת רגיל לפרש דהא דמתנת שכ"מ אם עמד חוזר משום דאינה חל עד אח"מ מתק"ח שלא תטרף דעתו והקשה האס"ז ממתנת שכ"מ בקנין לר"ת למה חוזר וכבר כתבתי לעיל בזה אלא דבאמת י"ל דזה לא יכחיש ר"ת דיש אומדנא דנותן רק משום דכסבור שימות דניכר מתוך מעשיו דמצוה מח"מ ולכן גם בקנין חוזר אלא דס"ל כל שלא קנו מידו אף דפירש שלא יתבטל כשיעמוד מ"מ בטל ובזה ל"ל משום אומדנא ועכצ"ל משום דהתקנה שיחול שלא תטרף דעתו ובעמד ל"ש טירוף ובקנו מיד אם פירש שלא יתבטל מהני כמ"ש הריב"ש ובהגהות רמ"א שם וע"כ כתב ר"ת הכא לחלק בין גט למתנה מטעם דהמתנה חל רק לאח"מ והיינו מתק"ח שלא תטרף דעתו אך כיון דבקנו מידו ג"כ חוזר ע"כ משים אומדנא וג"ד כמ"ש באס"ז שם א"כ תקשי עדיין למה בגט אם עמד אינו חוזר כשלא התנה ואף לפמ"ש לעיל דה"ט דהקנין רק במיפה כחו והמתנה חלה מצד מתנת שכ"מ בדיבור לבד מ"מ קשה דא"א להכחיש הסברא מצד עצמה דניכר מתוך הענין דאינו נותן רק משום דכסבור שימות וגם מהא גופא דאמרינן דהקנין מגרע במתנת שכ"מ כשלא כתב מוסף על מתנתא דא קנו מיניה מזה מוכח דאזלינן בתר האומדנא דלפיכך הקנין מגרע כיון דודאי אינו רוצה שיתחיל עד אח"מ וכיון שאינו מקנה רק בקנין אין קנין לאח"מ כמבואר הטעם בב"ב שם, ועסמ"ע סימן ר"נ הרי דבסתם מתנת שכ"מ אמרינן דבודאי אינו רוצה שיחול עד לאח"מ וע"כ משום אומדנא וג"ד הוא וא"כ מה דבגט צריך לפרש אם מתי עכצ"ל משום דבגט ל"מ אומדנא וג"ד ול"ד למתנה. ואף דלפי הנראה מפשוטו דרש"י ס"ל לעיל דבכל גט שכ"מ אם עמד חוזר לר"ה אף דנותן הגט בעצמו או דאמר כתבו ותנו מ"מ י"ל שיטת רש"י דכאן דנ"ל די"ל עוד קושית הישיע"ק דליהוי כתנאי לפני כתיבה כיון דיש אומדנא דע"ד שימות הוא ותנאי לפני הכתיבה מבטל הגט אפילו נתקיים התנאי לרש"י ורמב"ם ובתנאי כזה דאינו בידו כ"ע מודו עיי"ש והוא דיל"ד לרש"י מה מדמה ר"ה גט למתנה דבשלמא מתנה מועיל בה אומדנא כיון דנותן כל נכסיו או מצוה מח"מ יש ג"ד דנותן רק א"ל יעמוד ובממון מהני ג"ד אבל בגט לו יהא דניכר ומגלה דעתו שמגרש מפחד שימות שלא תיזקק ליבם מ"מ אינו רק ג"ד דל"מ בגט עד שיתנה בפירש א"ל ימות יתבטל הגט וכמ"ש מהר"ם אלשיך ואחרונים דלאביי דג"ד ל"מ בגט כן ל"מ ג"ד בשעת נתינה לומר דאינו נותן הגט רק על אופן זה וצ"ל דרש"י ס"ל דהא דג"ד ל"מ לבטולי גיטא דוקא לעקור כל הגט לא אלים הג"ד משא"כ אם אינו עוקר ומבטל כל הגט מהני ג"ד לעשות תנאי כיון דאם יתקיים התנאי יתקיים הגט ואינו נעקר לגמרי אין גילוי דעתו עיקר וסותר דברי פיו ותלי"ת מצאתי מפורש כן בשיע"ק ס"ס קמ"ה בחידושי ב"ב וכיון שכן תינח לענין הנתינה מהני ג"ד לעשות תנאי אם יעמוד יחזור ואם ימות תתגרש אבל על הכתיבה לא מגרע האומדנא דעד"ז מצוה לכתוב דא"כ אף שיתקיים התנאי בטל הגט דל"ה כתיבה לשמה דא"ב א"כ אין האומדנא מועיל לעקור הכתיבה לחלוטין אבל לרבא ג"ד מלתא לבטל כל הגט ע"כ פריך שפיר למה לכי מיית הוה גיטא הא בשכ"מ יש ג"ד ואומדנא קודם כתיבה וכיון דאין ברירה לא הוה כתיבה לשמה ומה שהקשו תוס' לרש"י אפילו לא מת מאותו חולי תהא ספק גרושה כל אותם הימים כיון דא"ב לע"ד לק"מ דמבואר לעיל דכ"ח דרוב חולים לחיים וע"כ הניחו זקן או חולה נותנו בחזקת שהוא קיים וא"כ בשלמא כשמת מאותו חולי אגלאי דחולה זה אינו מהרוב ע"כ הוה ספק גרושה הימים שבנתיים דלא הוברר למפרע דשעה זאת רחוק מן המיתה היתה משא"כ כשלא מת מאותו חולי אין להסתפק על חולי הראשון כלל דלרוב חולים לחיים ועמ"ש לעיל ר"פ כה"ג:

שו"ר בשו"ת גא"ב שאלה נ"ב להסמ"ע ז"ל דעתו שם ג"כ כמהר"ם אלשיך דג"ד ל"מ בגיטא אפילו ג"ד ואומדנא שקודם המעשה או בשעת מעשה לאביי דקי"ל כותיה דג"ד בגיטא ל"מ לבטולי גיטא ולא מחלק בין ג"ד שלפני המעשה ולאחריו ולבסוף כתב ג"כ לפרש דברי התוס' דלפיכך אינו דומה גט שכ"מ למתנת שכ"מ בסתם משום דבממון אזלינן בתר אומדנא ובגט לא אזלינן בתר אומדנא ואח"כ מצאתי בט"ג בגליון בפ"ק דף טית דכתב ג"כ דלפיכך בגט אם עמד השכ"מ אינו חוזר משום דג"ד בגיטא ל"מ והעיר ג"כ בדברי ר"ת דע"כ במתנה דחוזר משום דהוה כתנאי עוד מצאתי בשעה"מ פ"ו מהלכות אישות הביא בשם תוספי הרא"ש וז"ל דגבי איסורא לא אזלינן בתר ג"ד דהא שכ"מ אם עמד חוזר במתנתו אבל גט א"ל התנה הוה גט והקשה השעה"מ דהרא"ש בפרק מי שאחזו ס"ל כרש"י דלר"ה גם בגט בסתם חוזר ולרבה ורבא רק משום גזרה אינו חוזר עיי"ש ולפמ"ש לעיל ג"ז י"ל דלאופן ראשון דרש"י ג"כ לא קאמר רק כשאמר כתבו ולא אמר תנו ה"נ י"ל להרא"ש ובאופן שני שכתבתי דבתנאי דלהבא שאפשר שיקוים הגט לכ"ע מהני ג"ד בגט רק ג"ד שעוקר הגט לגמרי ל"מ ג"ד ולכן אומדנא שלפני הכתיבה ל"מ דעוקר לגמרי ולפ"ז ה"ה בתנאי על העבר כמגרש משום ש"ר דמיירי בו תופסי הרא"ש דאזי אם הש"ר שקר נעקר הגט מיד לגמרי דא"א שיקוים ג"כ ג"ד ל"מ וראייתו שפיר מגט שכ"מ דהג"ד לפני הכתיבה בא ג"כ לעקור כל הגט ומצאתי בשו"ת הרא"ם סי"ד הקשה ג"כ לרש"י דבגט שכ"מ נמי בסתם אם עמד חוזר א"כ האומדנא קודם הכתיבה ופסול אפילו מת ותירץ דהאומדנא אין הכונה שנותנו על תנאי אם ימות אלא כסבור שודאי ימות וכשלא מת הוי גט בטעות דלא העלה על לבו כלל שיעמוד ולכן כשמצוה לכתוב הגט מצוה לשם כריתות גמור עיי"ש ולא נהירין דבריו דאם הוא אינו מעלה על דעתו שיחיה מ"מ אנן ידעינן בשעת כתיבה דח"ל ימות לא יהא גט ורוב חולים לחיים א"כ הסופר