אמונת שמואל פה

שבת אין דנין שאינה דוחה שבת אבל מדרבנן אין דנין כלל. אמר שמואל לא ראה דברי הרמב"ם ז"ל במ"ש פ"א מהל' סנהדרין החילוקי' שבין ד"מ לד"נ לפיכך אין דנין לא בערב שבת כו' אד"מ וא' דיני מלקות ואחד דיני גלות כל הדרכים שווים בה וכו' וכתב הכ"מ דסבירא ליה הג"ש דרשע כו' או מלקות במקום מיתה עומדת ועיין בתו' סנהדרין דף ל"ג ע"ב ד"ה אתיא רשע כו' וס"ל להרמב"ם הא דאמרינן טעמא דכתב לא תבערו כו' הא ל"ה דחי כו' היינו דהתורה אסרה לשפוט שום עונש ולא מטעם נטילת נשמה דהא הוי מקלקל בחבורה ודלא כמ"ש התוספות בסנהדרין דף ל"ה ע"א ד"ה אין רציחה כו' ועיין בתו' דיבמות דף ז' ע"ב אלא מטעם דאסור לענות בשבת והבערה ל"ד וחדא מעונשים נקט וה"ה גלות ומלקות דנכלל בכלל והיתה לכם לחוקת משפט בכל מושבותיכם כיון דהכל ילפינן בג"ש או דעומד' במקום מיתה בעונש וק"ל ומ"ש הכותב ובסנהדרין מוכח בהדיא כו' הוא שקר מוחלט גם בירושלמי דסנהדרין פ' אד"מ דשום עונש אין דנין בשבת וזה לשונו הלכה ז' ר"ל בעי וידונו אותו ויהרג בשבת כו' ר"ל מכאן שבתי דיני' שלא יהיו דנים בשבת מ"ט נאמר כאן בכל מושבותיכם כו' כנ"ל אהרן שמואל

נה כתב הטור בה' פסח סימן תמ"ה דלרבנן ס"ל דחמץ מן] הנקברין שאפרן אסור והרמב"ם פוסק כחכמים א"כ למה כתב שורפו או פוררו וכו' הלא משנה שלימה שנינו סוף תמורה כל הנקברים לא ישרפו וכ"כ הרמב"ם סוף פ' פסולי המוקדשים. אמר שמואל לא ק"מ דחכמים ס"ל דהשבתתו בכל דבר ופליגא אר"י דסבירא ליה דווקא בשריפה והם ס"ל דהוו בכלל הנקברים ונשרפים ואם ירצה להחמיר ולשרוף הרשות בידו אבל מ"מ אפרו אסור מן התורה כיון דהוה נמי בכלל נקברי' דאפרן אסור ולכן הרמב"ם לא חשב חמץ בפסח סוף הל' פ"ה לא בכלל נשרפים ולא בנקברים כי התורה ציוה להשביתו בכל דבר ולהחמיר באפרן ג"כ כיון שיכול לקובר' ג"כ והא דתנן כל הנקברים לא ישרפו היינו מי שדינו דוקא בקבורה משא"כ חמץ וכל הסוגיא דפ' כ"ש מוכחת דלרבנן ג"כ מותר להשבית בשריפה אלא דאם אין לו עצים מותר לפרר ולקברו דוקא וכן בסוכה סבירא ליה לחכמים דיכול לסכך בד' מינים ואם אין לו מסכך בכל דבר וק"ל וברור כנ"ל אהרן שמואל חונה פה ק"ק פרנקפורט

שאלה נ"ו ילמדנו רבינו במאי דאתא קמאי בס"ת ישינה שנקרע ונחסר עד ג' שיטין ותקן סופר על ידי שדבק קלף מבחוץ וכתב אותו החסרים על הטלאי באופן שאין שום אות שהיא קצתו על הטלאי וקצתו על ספר תורה אבל הטלאי ניכר לעין כל כחמה עמוקה מן הצל מאחר שהספר תורה ישינה מאוד והטלאי והכתב שעל הטלאי הוא חדש והנני אדון לפני מ"ו כתלמיד בפני רבו אם התורה הזאת היא כשירה או לאו וזה החלי. גרסינן בפרק הקומץ א"ר זעירי א"ר קרע הבא בשני שיטין יתפור. בג' שיטין אל יתפור א"ל רבה זוטא לר"א הכי אר"י הא דאמרינן ג' אל יתפור לא אמרן אלא בעתיקת' אבל בחדתא לית לן בה ולא עתיקתא ממש לא חדתא ממש אלא הא דלא עפיצן הא דעפיץ ה"מ בגידין אבל בגרדין לא. פי' רש"י בג' אל יתפור אלא יסלק את היריעה. עתיקתא קלף ישן מגני' הקריעה עפיצין הוא שחור כעתיקתא משמעותו של רש"י בעתיקת' אפי' לא עפיץ א"ה בג' אל יתפור דמיגני' קריעה ואי עפיץ אפי' בחדתא נמי אל יתפור דמדעפיץ הוי שחור כעתיק' וכן הוא דעת המרדכי הביאו הב"י וכן הוא בש"ת להר"ש משנ"ץ בהג"ה מרדכי דגיטין ובש"ת מהר"ם. אמנם פשטא דתלמודא לא משמע כן לכאורה דמדקאמר הא דלא עפיצי הא דעפיצי משמע דקאי ארישא הא בעתיקא הא בחדתא ולא בעתיקא ולא בחדתא ממש וכו' היינו עתיקא ואסורא לחדתא להתירא ה"נ הא דלא עפיצי לאיסור הא דלא עפיצי להתירא וכך הם דברי הטור סי' ר"פ נכנס קרע תוך ג' שיטין אם עור מעובד בעפצי' יתפור שאז התפירה אינה ניכרת וכך הם דברי נ"י סביב הלכות קטנות דהרי"ף בדעפיץ יתפור בדלא עפיץ לא יתפור אך שמחולק בטעם שלדעתו הוא משום חוזק היינו עתיקא שקלף ישן הולך ומתחזק הקרע וחדתא הוא חזק התפירה יגינו שלא יקרע עפיצא הוא עיבוד הקלף שמתוקן כראוי ואז הוא חזק דלא עפיצי הוא חלש ויקרע מקום התפירה וכ"ב ר"ן פ' המוציא יין בשם התו' וז"ל על דברי תו' הא דלא עפיצי כלומר דבדלא עפיצי קרע הבא בתוך ג' לא יתפור עד כאן לשונו הר"ן אמנם בדברי התו' עצמם אין הכרח. ותפשר לכך כתב הב"י שהתוס' כ"כ כיון שהר"ן מפרש כן לשון התוס' ואף לשון הרי"ף בה"ק אפשר לפרש כך וז"ל הא דאמר בתוך ג' לא יתפור ה"מ בעתיקא אבל בחדתא יתפור ולא חדתא חדתא ממש אלא הא דעפיצי הא דלא עפיצי מדלא קתני כגירסת הש"ס ולא עתיקא ממש נראה שמקצר לשון הגמרא וכך פירושו ולא חדתא ממש אלא הא דעפיצי אע"ג דלאו חדתא ממש כיון דעפיץ דינו כחדתא ממש ויתפור הא דלא עפיצי צריך שיהא חדתא ממש אז יתפור וכן הוא בפסקי הדא"ש ומססמא טעות נפל בפסקי הרא"ש בהלכות ס"ת לפני הרב בעל ס' ב"א שהוא גורס בתוך ג' לא יתפור ה"מ בחדתא אבל בעתיקא יתפור ולא חדתא ממש אלא הא דעפיץ כו' ומפני כך הבין הטעם דבישן כיון שהוא שחור אין התפירה ניכרת