אמונת שמואל ע

בעוד שהמת בבית השני ומעשה כזה ממש נהירנא כד הוינא בק"ק פרנקפורט אתרא דמר בבן החזן ר' יעסיל כ"ץ שגם שמה החזירו הסנדק אצל אמו בעוד המת בבית השני ושאלו את פה כת"ר קודם המעשה והתיר להם ולמשמע אוזן שמעתי אותו הפעם מן המאורע והייתי מן המתמיהים הלא פשוט הוא באמור ואמרת להזהיר על הקטנים היינו שלא לטמא אותם בידים ואיך טימא הסנדק את הכהן בידים והכניסו באוהל המת וגם א"ל שהכהנים מצווין על הקטנים שלא לטמאן בידים אלא רצה לומר הב"ד מצווים כמ"ש הפרישה מלישנא דאין ב"ד מצוין להפרישו עם כ"ז הייתי כמחריש תליתי בחסרון ידיעתי ויראתי מגשת בעיר שכולה חכמי' ונבונים ומורים ומלך גדול סביב אליה ומאן נינהו מר בודאי יפה דן ויפה הורה ועכשיו שבא מעשה כזה לידי הנני עומד עדיין מרעיש ולא ידעתי מה ע"כ נא מורי ורבי אל ימנע מתלמידו וילמדני טעמו להתיר וכעת אשתחוה מרחוק ואומר שלום. כ"ע הדום רגלו ותלמידו הק' והצעיר בנימין זאב וואלף בא"א האלוף בהר"ר אלכסנדר זצ"ל ה"ה חונה פק"ק הגפ"עלד. כ"ה לספירה ת"ל ליצירה

תשובה ע"ד ששאל כ"ת אם החריץ סביב לעיר שרחב ד' ועמוק יו"ד מחשיב כמוקפת חומה לטלטל שבת בתוכם ע"י שכירות מהשר. ופלפל כ"ח ואין ולאו ורפי' בידו והנה בודאי מהא דמבוי שכלה לים מצד אחד ודאי מוכח דהוה כמוקף חומה וסתומה אי לאו דחיישינן שמא יעלה הים שרטון וכי היכי דמהני למבוי סתום לטלטל בתוכה ע"י הכשר לחי או קורה ה"ה לעיר כולה אם החריץ מקיפה מכל הרוחות דמאי שנא וראיה מבוררת מהא דהשיג הרשב"א ז"ל בס' עבודת הקודש דף י"ב ע"א אמ"ש הרמב"ם דמדבר ויער הוה רש"ה ומסיק וז"ל איזה כרמלית כל מקום שאין רגל הרבי' מצויים תמיד בשווקי' כו' אלא מוקצי' כמדברות ויערות אינם בדין רה"ר ד"ת לא לטלטל ולא להוצאה והכנסה וכן אינם בדין רה"י עד שיהי' גדור בגדר גבוה עשרה או בחריץ עמוקה יו"ד וכמ"ש עכ"ל. הרי מבואר להדיא דחריץ דינו כגדר ומותר לטלטל כי עיר כרה"י גמורה ואם כן ליתנייהו להנהי דחוי שכתב כ"ת לחלק בין פתוח לכרמלית דמהני שפת הים וברשה"ר ויכול הי' כ"ת להביא עוד ראי' ברורות דמהני בכרמלית אפי' כשלא נעשה שפת הים או נהר ע"י אדם מהא דאיתא בפ"ק דעירובין דף י"ב לשון ים וכו' ממלא הוא דלא ממלאינן הא טלטולא מטלטלינן והא נפרצה חצר וכו' הב"ע דאי' לי' גדודי' גבוהים וכתבו התוספות והרא"ש דר"ת ורשב"ם פי' דאית לי' גדודי' גבוהים שלשון הים הפיל בקרקע ונשארו גדודי' גבוהים יו"ד בשפת הים ואותן הגדודים מתירין לטלטל בחצר אבל למלאות וכו' עכ"ל הרא"ש. וכ"כ הטור והרשב"א בס' הנ"ל הרי מבואר להדי' דלא כמ"ש מע"ל כת"ר ואף שנעשה ממילא מחיצה כשהי' בית סאתיים או בחצר ומבוי שהוקף לדירה וכך מוכח מהא דאיתא דף כ"ד ע"ב בהא דשביל של כרמים הוה סליק לגודא דנהר' אמר אביי היכי נעביד וכו' וכתב רש"י וז"ל ואת השביל של כי' שיש לו ג' מחיצות דהא גורא דנהרא מחיצה מעליותא היא שגבה יו"ד אלא שהרחב כו' עכ"ל הרי מבואר להדיא דשפת הנהר היכא דליכא למיחש לשרטון ואינה השביל יותר מבית סאתיי' הוה מחיצה גמורה לטלטל כשמתקן הרחבה ודלא כמ"ש שם התו' ד"ה אין עושין וכו' שלא כתב כן אלא למ"ד דאינו מחלק בין ים לשאר נהרות ע"ש ובהדי' פסק הרמב"ם והג"ה אשר"י כפי' רש"י ז"ל וכ"כ הרשב"א בס' עבודת הקודש הנ"ל. ועוד מאן לימא לן דהאי חפיר' וחריץ [לא] נעשו ע"י אדם ומהני לכ"ע שיש בה העיר. ובר מן דין מצאתי בירושלמי בפ' עושין פסין וז"ל היתה אבן א' גדולה רואין אותה אם תחלוק ויש בה ששה טפחי' לכאן וששה לכאן נדון משום דיומד וכו' הי' שם חריץ עמוק יו"ד ורוחב ארבע ויש בו ששה לכאן וו' לכאן נידון משום דיומד לא סוף דבר חריץ אלא אפי' מקצתו חרי' ומקצתו גבשושי' וכו' ומסיק דעד בית סאתיים מותר לטלטל אפי' בעלי' מעליות' ובבור או בורי' צריך לעשות ביד וכו' וראייה ברורה שעושה חריץ יו"ד ורוחב ד' לרה"ר שיהי' רה"י ושרי לשאוב מבאר (להמון) ולטלטל בתוכו לגמרי ואם כן לא נאמר שום פקפוק בזה ועלה בידינו דדין חריץ שיש לו ממש דין גדר ותו לא מידי ומעתה אדקדק קצת בדברי כת"ר מ"ש שלא בדקדוק כתב ויען כי הדבר הזם קשה לעשות צורת הפתח אף כי מתייראים שלא יתקלקל הערוב תוך שבת כו' ולא שייך למימר הואיל והותרה למקצת שבת הותרה לכל שבתות וכו' עכ"ל לא דק דליכא למאן דאמר שיסבור להתיר לכל שבתות ואפילו ר"י קי"ל דלהחמיר קאמר כדאי' ס"פ כל גגות והת"ה סימן ע"ג כ"כ מאותו שבת וא"כ מה מועיל כשיותר לשבת אחד ויתר הדברי' נדחו כמש"ל ומעתה נשאר עלינו לבאר באם נסתם החריץ ע"י עפר וצרורות היאך דינו ונראה פשוט דאם הסתימה אינו עולה יותר מעשרה אמות וודאי הוה כפתח ואינו אוסר אפי' בעפר וצרורות וסתם וכו' אבל אם הוא יותר מיו"ד הוה כפירצה ואוסר ובשני חצירו' מערבין א' ולא מערבין שני' וז"ל הר"ר יונתן ב"פ חלון והתו' אם לא נסתם מכל אותו חריץ אלא יוד אמות לבד ונשאר חריץ מכאן ומכאן הוה כפתח ואם רצו כו' עכ"ל וקמ"ל דלאו דוקא שנתן נסר או נסת' ד' טפחים דרצו וכו' אלא אפי' בנסר או בנסתם חריץ יוד אמות אפ"ה הוה כפתח ודבר