אמונת שמואל סט

חומה ונידונו כל המבואו' כרשות היחיד כמ"ש בארוכה בת"ה סי' ע"ג רק האריכו קדמונינו ז"ל עוד תיקון למבוי שלא יאסרו הגוים (לבלתי) [ע"י] שכירות משר העיר כמ"ש מהרי"ל סוף הלכות עירובי חצירות ע"ש עיר דויטנבורק אבל הכא דל תיקון מהכא תו ליכא מחיצות כלל ואם כן כל העיר נידונית ככרמלית. אך מה שיש לצייר ולומר דהחריץ דסביב לעיר עמוק עשרה ורוחב ד' יהיה נדון ככותל וא"כ הוי כאלו אין כאן פרצה כלל כמו שמועיל חריץ שבין שתי חצירות להיות מערבין שנים והחריץ נידון ככותל שבין שני חצי"רות כמבואר בעירובין דף ע"ח והביאו הטור והש"ע סי' שע"ב הכא נמי נימא כן. יפול שאלתי בעיר שאין לה חומה כלל רק חריץ עמוק עשרה ורוחב ד' סביב לה יהיה נידון החריץ ככותל לעשות העיר מוקפת חומה ע"י או י"ל דדוקא לחומרא להכרנח שני חצירות לערב שנים אמרו החריץ נידון כמחיצה אבל לא לקולא לעשות מחיצה להתיר ע"י לעשות העיר לרשות היחיד וסברא כזו לא רחוקה ולא נפלאת היא. ועי"ל דילמא החריץ אינו נידון כמחיצה כלל רק הפסק מיקרי היינו מחיצה שחוצץ בין שני חצירות שלא יערבו אחד והיינו טעמא דחריץ בכלאי' שמפסיק בין שני שדות כמו שדה ניר והבור אמנם נ"ל ראיה להתיר ממאי דאי' בפ"ק דעירובי' דף ח' מעשה במבוי אחד שצידו א' עולה לים ולא אמר רבי דבר לא לאיסור ולא להיתר לאסור לא אמר דהא קיימ' מחיצת' דהיינו שפת הים עמוק עשרה להיתר לא אמר שמא יעלה הים שרטון ע"כ והביאו הטור וש"ע סימן שס"ג הא קמן אי לאו טעמא דיעלה הים שרטון הי' נידון שפת הים שעמוק עשרה למחיצה מעליא ואם כן נמי בחריץ שסביב לעיר עמוק עשרה שפת החריץ יהיה נידון כשפת הים ולא שייך כאן דשמא יעלה שרטון דבנהרות לא אמרינן שמא יעלה שרטון דדוקא בים הוא דחיישינן להכי משום דהכי אורחי' כדכתיב השקט לא יוכל ויגרשו מימיו רפש וטיט כמ"ש ריב"ש סי' פ"ה ועוד נראה ממה שכתב הב"י סימן שצ"ח בשם שבולי לקט והובא בהגה ש"ע ביושבי צריפין לענין מקו' התחלת למדוד לה' תחומין כתב אם יש היקף מחיצת עשרה או חריץ עמוק עשרה נידון הכל כעיר אחת ומודדין התחום מן המחיצה או מן החריץ ולהלאה הא קמן דחריץ דין מחיצה יש לו אך יש לדחות ולומר דלענין זה הוה לעשות הצריפ' כו' כעיר אחת לענין תחומין שתהא העיר כד' אמות ולא למדוד לה' מפתח בתיהם אבל לא יועיל החריץ כמחיצה להתיר לטלטל חוכו וכן הוא בג' חצירות שביניהם מועילין לענין תחומי' אבל לא לטלטל תוך העיר אך בין נ"ד לבין מבוי שצידו אחד א' עולה לים איזה הבדל שביניהם ויש לומר דדוקא התם בים איירי באופן שלא הי' המבוי חחוח לים שהוא כרמלית לזה נחשב שפת הים שהוא גבוה מן הים י' טפחים דדוקא בצד העיר השפת הוא גבוה י' טפחים ונעשה ע"י אדם דאי לא תימא הכי תקשה אמעשה דמבוי שצידו א' עולה ים היאך ס"ד שיועיל השפת למחיצת המבוי הא אינו מוקפת לדירה כמ"ש הקול"ן בתשובה עי' שהרי' סביב לה לא אקרי מוקפת לדירה אם לא שיש לומר דדוקא כשכל העיר אינו מוקפת כי אם בהרים אז אינו מוקפת לדירה אבל לא במבוי שכל מחיצה כדינה רק צידו א' עולה לים אפשר שמועיל אף שלא נעשה לדירה מ"מ אי' ראי' ממבוי שצידו א' ים די"ל כמו שכתבתי לאפוקי בנ"ד שהעיר פתוח לשדה שהוא רשות הרבים או כרמלית לפחות ואין מחיצה ביניהם רק החריץ שהוא עמוק יו"ד ורחב ד' שאינו גבוה מן העיר או מן השדה בזו קמיבעי' לי אי נחשבת החריץ כמחיצה או לאו או אקל אם לא נחשב כחחיצה א"ה נידון העיר כרה"י כיון שפתוחה לרה"י שהוא חריץ עמוק יו"ד ורחב ד' ואף כי הסברא קלושה מכל מקום באשר ההלכות הללו המה כהררים התלוין בשערה בסברא כל דהוא ישתנה הדין מן האיסור למותר ואף זו דרכה של תורה ואנכי בער לא בינת אדם לי לא ידעתי מה לאיסור או להיתר ואין אני כדאי להכריע בעצמו ואף אם נאמר דהחריץ יהא נידון כמחיצה ולא גרע מחריץ שבין שני חצירות לענין ע"ח הלא העפר והאבנים שנפלו אל תוך החריץ מהריסו' החומה מלאו החריץ נגד מקומות הפרצות ואם כן בטל תורת מחיצות מן החריץ נגד מקום הפירצה ואם כן הדרי לדוכתין נשארו איזה מקומות כל א' פרון יותר מעשרה וצריך צה"פ כאשר מפורש במשנה בחריץ שבין שני חצירות מלא עפר או צרורות מערבין אחד ואין מערבין שנים ובגמ' אפי' בסתמא חשיב עפר וצרורות ביטול וא"כ בנדון דידן נמי נימא דבטיל תורת חריץ נגד מקומות הפרצות מכח האבנים והעפר או י"ל דלא דמי כלל להכא דהתם אמרינן בסתם חריץ דלטיימו קאי אבל חריץ שסביב לעיר נעשה בכיון על ידי פעולה ומחשבה רב וודאי הוא דלא ניחא להו לבעלי העיר בהריסה ההוא וגם ידם לא היתה בנפילת החומה כי אם על ידי רדיפת המים ואם כן תורת בית יש לו להחריץ שלא בטל בסתמא ע"י צרורות ועפר כדמשני רב אשי התם דף ע"ט ויען כי כל רז לא אניס למר לא נעלמה ממנו תושי' וזיו הודו יאיר על עבר פני יורני יתמוך ידי אי נחשב החריץ כחומה ומחיצה ואי צריך פינוי העפר וצרורות תו לא צריך או אין להחריץ תורת מחיצה כלל. ואגב באתי להודיע שמקרוב נעשה מעשה בבן כהן שנולד ובשכונתו הי' מת בבית וגג אחד מאהיל על שני הבתים וביום השמיני נטל התינוק להוליכו לב"ה להכניסו בברית ואח"כ החזירו הסנדק אצל אמו היולדת