אמונת שמואל נז

שמשמעות לשון הצוואה היתה שיהא מונח בידי שמעון ולוי ולא יתעסקו בהם כלום עכ"פ לא היתה כוונתו באם שירוויחו שיהא שייך הריווח שלהם ואפי' את"ל דכיון שהרוויחו בטעות שלא היתה רשות להשתמש בהם א"צ ליתן הרויח לבתולות ודמי למ"ש מור"ם בשם מרדכי בח"מ סי' רצ"ב סעיף ז' בהג"ה ע"ש. מ"מ תשובתו בצידו דהא כיון שהדיין עשה פשר שיתנו רווחי' ופרי ה' למאה לשנה לבתולות עניות והן נתעסקו אח"כ אדעת' דהאי וודאי דצריכי ליתן להם וכדמסיק שם מור"ם בשם תשוב' הרשב"א ואין לומר דהדיין עשה שלא כדין לפסוק ריבית מהלוואה דכמה תשובות בדבר חדא דהא כתב המרדכי הביאו ב"י בטי"ד סי' ק"ס וז"ל אפוטרופוס של יתומים שהלוה מעות היתומים בריבית קצוצה אם הלוה הרויח כ"כ חייב ליתן להם ואפי' לא אתני כמאן דאתני דמי ע"כ ואעפ"י שהב"י כ' על זה ונרא' לומר דה"ק אם הלוה הרויח כ"כ כלומר שנטל לחלקו ריווח כ"כ כמו שהתנה לתת להם מותר ואם לא נתן להם חייב ליתן להם אבל אין לומר דאם לא הרויח אלא כמו שהתנה להם יטלו הם כל הריוח משום דאתני באסורא יפה כוחם וכו' ע"ש. ועפ"ז פסק כן בש"ע סעיף י"ט ע"ש מ"מ אני קבלתי ממ"ו הגאון מוהר"ר יעקב ז"ל מלובלין דליתא דאף אם לא הרויח אלא כמו שהתנה מחויב ליתן להם מטעם דבתחילה היה יכול להתנות עמו שאם ירויח ה' למאה יתן תחילה ליתומים ואח"כ באם ירצה להתעסק יהיה הריוח שלו וכמ"ש בטור וש"ע בסי' קפ"ז וביתומים אמרינן אפי' לא התנה הוה כהתנ' בתחילה ודו"ק. וכך משמע בשו"ת מהרי"ל שהביא ב"י שם ע"ש ועוד דלאו ריבית קצוצה הוא דלא באה ליד המלוה מלוה ומתחילה לאו בתורת הלואה בא לידם והלכה רווח' דמעות צדקה ויתומי' מותר להלוותן בריבית דרבנן וזה דמי לריבית דרבנן כיון שבתחילה לאו בתורת הלואה בא לידן אלא בתורת שלישו' ועוד דמסתמא גם הם לא עבדי אסורא ולפסוק רבי' קצוצה ליתומים אלא דעתן היה לקבל בתורת עיסקא כתיקון מהר"מ ז"ל ואם כן הדרן לדוכתי' דאף אם לא התנו הוי כאלו התנו דא"כ היו עוברין על כמה לאוין גם הדיין כדין עבד שפסק אתם דבר קצוב שיעלה רווחים לעני' אף שלא היו מחויבים ליתן מהם מס לקהל מ"מ היאך עולה על דעתן לעשות איסור ולהנות מהרווחי' שהקרן שייך להקדש ובוודאי אדעת' דהכי נתרצו ג"כ לדעת הדיין שיתעסקו ה' למאה לצורך עני' והוא דומה ממש למ"ש מור"ם סי' רצ"ב בשם שו"ת הרשב"א. סוף דבר הדבר פשוט בעיני כביעת' בכותח' שמחויבי' ליתן לעניו' בתולות ה' למאה לשנה כפי מה שפסק עמהם הדין ואפי' אם לא היה פוסק עמהם הדיין והם מעצמם רוצים ליתן לעני' רוחי' רשאין ואין בו משום איסור וכמ"ש בסמ"ע שם סי' רצ"ב ס"ק כ"א וכ"ש לפי דעת' שהם הרויחו ג"כ לעצמם ה' למאה כפי מה שפסקו ליתומים ואם כן לית דין ולית דיין דצריכי ליתן ליתומים ג"כ וכדפי' הב"י במרדכי הנ"ל וזה ברור אהרן שמואל מווילנא

שאלה ל' ילמדנו רבינו פי' על דיבור תוספו' במס' חולין דף ק"ד המתחיל ומנא תימרא דלא גזרינן גזירה לגזיר' וכו' עד כאן לשון השואל

תשובה לא ידענא מה היה קשה להשואל כי דבריהם הם פשוטי' מאי פריך המקש' ומנא תימרא דלא גזרינן גזירה לגזירה דהתלמוד מלא מזה בפשיטות דלא גזרינן כמו שמבואר מכמה דוכת' ולא פריך בשום מקום מנא תימר' כמו בכאן לכך כתבו דשמא העלאה אטו אכילה היה גזירה קרובה ושמא איכ' סברא למגזר לכך מייתי ראי' דלא גזרינן בכי הא אפי' בהעלאה אטו אכילה ואח"כ כתבו אע"ג דלפעמי' גזרינן גזירה לגזירה אין להשוות הגזירות וכה"ג כתבו התוספו' בשבת דף כ"ד ע"א ואם יש לשואל איזה ספק בדבריהם יודיעני ואני חושד להשואל אפשר שרוצ' לפרש דברי תו' שהוקשה להם למה פריך הכא יותר מנא תימרא ולא פריך בשאר דוכתי ותי' דכאן רוצה להביא ראי' יותר דלא גזרינן העלאה כו' משום דיש מקומות דגזרי גזירה לגזירה ואין להשוות גזירתם כו' הוכרח להבי' ראי' דלמא ה"נ גזרינן גזירה לגזירה כמו בדוכת' דגזרינן ולכן מבי' ראי' בהדי' דלא גזרינן העלאה כו' ואין לשון התוס' סובל זה דוק ותמצא ויגיד עליו ריעו דברי תוספו' בשבת שם שהוא קושי' אחריתי ואין לו שייך עם מ"ש לעיל הנלע"ד כתבתי אהרן שמואל מווילנא

שאלה ל"א מה ששלח לי הרב ר' עזריאל אשכנזי מק"ק דובנא. מה שכתב הש"ע חמץ דרבנן בשיעור דאוריתא ה"ז ספק מקודשת לא אדע מאין מקור דין זה נובע דוודאי חמץ דאורית' בשיעור דרבנן דפסק ספק מקודשת יש לו מקור והי' דעת הרמב"ן מכח דאתי למיטעי כמבואר בב"י שהביא הר"ן בשם הרמב"ם אבל הפסק חמץ דרבנן בשיעור דאורית' ספק מקודשת זה לא אדע דהא אדרבה אין חוששין בזה לדעת כולם דזה הוא הדין דרב גידל מו' שעות ומעלה אפי' בחיטי דקורדניית' שהוא חמץ נוקשה אין חוששין לקידושיו ואם לומר שהוא דעת הרז"ה שפסק כהרא"ש דכל היום מותר באכילה ומכ"ש בהנאה ותפס הש"ע לדעת הרז"ה לומר שהיא ספק מקודשת לחומרא וכמו שכתב הנחלת צבי אבל זה הוא טעות גמור דאם כוונת ש"ע לחוש לדברי הרז"ה ה"ל לפסוק אפי' בחמץ דאורית' בשיעור דאורית' ספק מקודשת דלדעת הרז"ה כל היום הי' מקודשת בוודאי אפילו בחמץ דאורית' אלא וודאי דלא חש כלל לדברי הרז"ה