אמונת שמואל מז

הואיל ואשה זו יש לה וסת ומרגשת כאב דיש לה הוכחה שיש לה מכה יש לנו גם כן לטהר אותה ולהתירה לבעלה ועוד יש לי לשאול לרום כת"ר אם יש למצוא היתר אצל אשה זו דעדיין היא אינה מוחזקת לראות דם בשעת התשמיש דכשטבלה ושמשה פעם ב' היה ממש סמוך לוסתה וא"כ יש לנו לומר כפי' הרמב"ם ע"מ שכתב על ההיא ברייתא ואם יש לה וסת תולה בוסתה ואם שמשה סמוך לוסתה אנו תולין בראייתה משום וסתה ולא חשבינן לה רוא' מחמת תשמיש וכתב עליו הב"י דהאי פירושא הילכתא היא וכן פסק הלכה פסוק' בש"ע ואף דיש לפקפק כאן דהוא לא כתב ופסק כן אלא הי' לה אח"כ וסתה כראוי וכמו שהיתה רגילה א"כ אנו תולין ראייתה בשביל שהקדים האורח ובא מקצת קודם זמנו משא"כ דמשעה ראשונה פסקה וחדל להיות לה אורח כנשים מ"מ יש לנו לומר כמו שאמרינן בכמה דוכתין מחזקת שאין הארח בא אלא בזמנו תולין להקל באם ראתה בין וסת לוסת וכו' ה"נ יש לנו לומר כאן אף שלא ראתה אח"כ כמו שהיתה רגילה ומשעה ראשונה פסקה מ"מ העת וזמן גורם שראתה כי אורח בזמנו בא. וביותר שהיא אומרת שדרכה הי' בכל וסתה להקדים יום א' או לאחר יום א' ואם היתה באותו פעם טהור הי' הבעל צריך לפרוש ממנה כמ"ש בי"ד בש"ע בסי' קפ"ד בהג"ה ואם כן כיון שלא הי' לאשה הנ"ל עונה קבוע לנדתה ולוסתה יכול להיות שאפשר בשעת וסתה ממש שימש עמה ולכך ראתה דם כי העת מוכן לכך וארח בזמנו בא ולא נחשב לאשה זו להיות מוחזקת לרואה דם מחמת תשמיש ג' פעמים כי פעם האמצעי לא הי' נחשב לרואה מחמת תשמיש והנה כתבתי ושאלתי שאלה זו לרום כת"ר וכתבתי לו דעתי הקלושה בער אנכי ובער מאיש ובינת אדם אין לי בפרט להכריע ולפסוק בדבר שיש בו ספק כרת ח"ו ע"כ יורנו רבינו הדרך אשר נלך בה וכדת מה לעשות לפסוק באשה זו אם יש לסמוך על סברות הנ"ל ולהתיר ואם לאו הנני מוכן עומד על הרמתיים צופים לצפות עם ה' ותשובתו הרמתו ואל בינתו אשען ומימיו אשתה בצימאון ובזה אצא מהיכל הקדש בקידה אפים ארצה ואתן שלום מאל הבורא עולם יגדיל תפארתו וירומם ממשלתו עד תאות גבעת עולם. כ"ד הצעיר שמשון בלא"א הישיש כהר"ר יונה ר' אברליש שליט מק"ק פראג חונה ק"ק שנייטיך לע"ע

תשובה להאלוף הרב מהר"ר שמשון אב"ד דק"ק שנייטוך. וזה החלי לפני שמש ינון שמו כבודו מונח במקומו טעמו ונימוקו עמו הרב המופלג אב"ד ור"מ כבוד מהור"ר שמשון נר"ו אשרי יולדתו והורו מה אני ומי אני כי מששת את כלי ריק ויבש ואין בה לחלוחית של תורה ומעלת כת"ר אינו צריך לא לגמרא דידי ולא לסברא כי כחשיכה לו אורה ואני לא חסרתי מרבותי כ"א ככלב המלקק מן הים וד"ת לא ידעינן בפרט באיסור חמור של כרת אשר נתחבטו בו הראשונים והאחרונים וכמה וכמה אנשי חיל מהאחרונים אשר לא מצאו ידיהם ורגליהם בב"ה בדינים אלו אכן לרוב הפצרת החכם השואל מדעת של תורה וכהוגן להוציאו חלק א"א ובפרט שכבר נשאלתי קרוב לדין זה דנ"ד לחכם אחד מחכמי אשכנ"ז שהוא זה כמו שלשי' והארכתי אליו בביאור דברי התלמוד והפוסקים גם אני טרוד כהיום במצות סעודות נישואין ובקשו מאתי לדרוש להם לכבוד ה' ע"כ לא אוכל להאריך כלל רק אקצר ואומר ואסמוך עלי דמר המבין דבר מתוך דבר ואשתעשע בדברי מר ואשא ואתן בהם ומתוכן יתקלס עילאה ויתרומם שמעתא. פיהו פתח בחכמה בשריות' דהאי איתתא הראוי לכל בעל הוראה דאין הוראה לאיסור ועיקר יסוד אשר בנה עליו מכ"ת מאחר דהאשה מרגשת צער וכאב גדול בשעת תשמיש נראה דיש לה מכה באותו המקום והרגיש מע"ל בעצמו בההיא דמתשובת הריצב"א שבש"ת מיימונ"י שהובא בב"י דא"כ למה מצריך ריצב"א בדיקה הלא כיון שיש לה מכה תוכל לתלות במכתה בלא בדיקה וע"ז תי' מע"ל שני תירוצים והתירוץ השני שנראה מדברי מר שהוא עיקר בעיניו לא נהירא כלל וכמדומ' שלא ראה מע"ל את התשובה מיימונ"י במקומה כי אם מה שהעתיק ב"י כי הלא סיים שם וז"ל ועתה נ"ל דאפי' בדקה עצמו ע"י שפופרת ולא מצאה דם כלל תוכל לשמש אחרי כן וכו' מבואר דאם מצאה דם בראש המכחול אסורה אפי' לשני אפי' במרגשת כאב וצער וכ"כ להדי' בהג"ה מיימוני פ"ד מהלכות א"ב בדברי ר"י והתו' וסיים וכן כתב הריצב"א בתשובה ואי כדברי רום כת"ר דצער וכאב הוה כמכה ממש ואף אם הי' במקור תוכל לתלות במכת' שהרגישה שיצא פעם אחד דם לכל דעות שבפוסקים א"כ אם תמצא דם בראש המכחול למה תאסור כשיהי' לה צער וכאב אלא הדבר ברור כשמש דצער וכאב לא הוה כמכה אלא דהוה ראי' כשלא ימצא דם בראש המכחול אז וודאי הצער וכאב הוא מן הצדדים ושרי' לרש"י אף לבעל הא' אבל אם תמצא בראש המכחול אז אסורה לכל העולם אף דיש לה צער וכאב בצדדים ג"כ או אפי' במקור ג"כ מ"מ דם התשמיש ממקור אתי מאחר דנמצא בראש המכחול אף דכואב לה גם במקור והבדיקה מהני לה באם יש לה צער וכאב דאם לא תשכח כ"א בצדדי השפופרת או לא תמצא כלל תהי' מותרת לבעלה הא' אף לרש"י אבל להתיר' אפי' נמצא בראש המכחול מחמת צער וכאב נשתקע הדבר ולא נאמר כלל ולא יכולתי לעמוד בזה על דברי כת"ר ותי' הראשון שכתב מכ"ת הי' באפשרי ומ"מ דוחק גדול דבוודאי ריצב"א קאי אסתם