אמונת שמואל לח

עצמו ובסי' נ"א כתב ואם סיים ברוך שאמר קודם שיסיים החזן יש לו לענות אמן אחר ברכת הש"ץ כו' עד כאן לשונו ועוד זה מבואר בכמה מקומות וכן נתפשט המנהג באשכנז שהש"ץ אומר' ק"ו במדינות פולין שהש"ץ אומרם לפני התיבה כמו ישתבח א"כ נפשטה שאלתינו כיון דאין הציבור מרוצים בזקן ובכבודו שיהי' ש"ץ שלהם ולהוציא שאינו בקי בברכות ובתחנונים ופסוקי דזימר' דהרשות ביד' ליקח ש"ץ קבוע דהוא עדיף מכמה טעמים מהבא להתפלל בנדבה כמבואר בתשוב' רשב"א סי' ת"ץ ובש"ע וב"י סי' נ"ג מביאו ע"ש וז"ל מהרי"ק שורש ל' שהתפילה הי' של הקהל שהי' במקום התמידין שהיו באים משל ציבור ואין ראוי לאדם שיהי' שלוחא להקריב קרבנות שלא מדעתם וכו' ע"ש א"כ כ"ש כאן אף שהחזיק הזקן מכמה שנים הרשות ביד ציבור או רוב ציבור שאינם מרוצים לדחותו ק"ו בן בנו של ק"ו שזקן זה מטריח הצבור וכמעט שנתבטל התמיד ח"ו ע"י זה כמבואר בשאלה הנ"ל ועליו נאמר מנין לזקן שלא יטריח כו' וכבר כתב הרשב"א בתשו' והובא שם ב"י ש"ץ שקולו ערב ומאריך בתפלתו כו' והשיב דברים אלו אחר כוונת הלב אמורים אם ש"ץ זה שמח בלב על שנתן הודאה לקב"ה בנעימה תע"ב שא' מהדברים המחייבים לש"ץ להיות לו קול ערב ונעים וכו' ומ"מ כל שמאריך בתפילתו לא טוב עשה ובכמה מקומות אמרו לקצר מפני טורח הצבור עכ"ל ק"ו הזקן הזה שאין קולו נעים ולא נשמע קולו בבואו אל הקדש ומטריח הצבור וגם ח"ו שיבטל התמיד לית דין צריך בשש דהדין עם הציבור ובפרט שכוונתם הוא לשם שמים ולא לבייש את הזקן רק כוונתם שישמעו הברכות מהש"ץ ויענו אמן ושלא להטריחם ונ"ל ראי' מהא דגרסינן בתענית דף ט"ז ע"א ת"ר עמדו בתפילה אעפ"י שיש שם זקן וחכם אין מורידין לפני התיבה אלא אדם רגיל איזהו רגיל ר"י אומר מיטפל ואין לו כו' ושפל ברך ומרוצה לעם ויש לו נעימות וקולו ערב ורגיל לקרות בתורה כו' עכ"ל הרי מוכח להדי' דבירידות הש"ץ להתפלל לא תלי' כלל בזקנה ולא ברגילות ולא מקרי רגיל אלא מי שפרקו נאה וקולו ערב ומרוצה לעם לענין להתפלל כל השנה ושאר דברי המנויי' שם לתפילות גשמים ונראה דס"ל לר"י רגיל לא קאי שרגיל להתפלל אלא פי' רגיל שרגיל הוא לקרות בתורה כו' (וע"י זה פסוקים של תפילה שגורי' בפיו) וכך משמע מפרש"י דגרס שם בש"ס ורגיל לקרות כו' במקום לבקי לקרות ( שכן הי' גי' הרי"ף) ומוכח מזה דש"ץ הרגיל לחודא לא מהני ומצריך עכ"פ להיות מרוצה לעם וקולו נעים הגם דלגי' רי"ף והרא"ש דלא גריס בברייתא איזהו רגיל ומשמע דר"י פליג את"ק ולת"ק הוא רגיל להתפלל מ"מ נרא' מדבריו דר"י לא פליג אלא להוסיף אדבריהם ותדע דבמתניתין קאמר זקן ורגיל ויש לו בנים כו' כדברי הת"ק ש"מ דלא פליג ר"י את"ק דאל"כ מתני' אתי' דלא כמאן והנלע"ד כתבתי הטרוד אהרן שמואל בהקצין ישראל קאיידנבר זלה"ה מווילנא

שאלה יז אלכה לי אל בית הרוא"ה רועה ישראל מלא חכמה ורוח עצה בינה ודעה המאור הגדול נ"י פ"ה מורינו ורבינו אב"ד ור"מ מוהר"ר אהרן שמואל יורני מורינו כי היום יצאתי והיום באתי לדון בקרקע והנה יורני מורי על כמר ראובן אשר כל ימיו הי' הוא ואבותיו וכל שלשלת יוחסין שלו מנכבדי ארץ והנה קרא מקרה בלתי טהור כאשר שאול בן דינה בת ראובן הנ"ל הקדיח את תבשילו ויצא מן הכלל וכפר בעיקר והשמיע בקולו קול המון איך יש לו סך ירוש' אצל כמר ראובן אבי אמו הנ"ל אשר הלכה לעולמה וההוא גררא אשר נטמע בין העכו"ם אין לו חלק ונחל' בחבל יעקב ע"פ הדת ודין תורתינו הקדוש' כי אין לאמו שטר מראובן כנהוג ליתן לבנות ישראל בשעת החופ' אבל בדרכיהם ובנימוסיהן ברת במקום ברא תירות והרי הוא יורש כבני ראובן הגם כי בכל מקומות נתן ה' אותנו לרחמים בעיני המלכים ושרים ונתנו לנו חירות לדון על פי דת תורתינו הקדוש' הנקרא יודש"י צירמוניי"א הני מילי בין יהודא לחבירו נקר"א בל"א יוד קונטר יוד אבל בין יהודי לגוי בדיניהם דנין וא"כ אפי' אם ירצה כמר ראובן הנ"ל לכתוב לכל שאר יורשיו שטרות ולחלק נכסיו על פיו כל זה איננו שוה לו וצולל במים אדירים ועלה חרס בידו התקנ' תהי' קלקול' ח"ו ותו אפי' בחלק הפשוט של שאר יורשיו ע"י האיש ההוא איכא למיחש לכתו' מכמר כו' והנה זה כמה שנים נצטער ראובן על הדבר ולא ינוח ולא ישקוט גם בליל' לא שכב לבו לבקש תקנה על הדבר לבלתי תהפוך נחלתו לזרים והן עתה מקרוב מצאנו וראינו כי אין למצוא תיקון להמעוות הזה רק אם יכתוב כל נכסיו לשמעון בנו ויעל' הענין בערכותיהם שקורין (איי"ן זץ) אבל בתנאי כל אשר יצוה אז לפני מותו יעשה ע"פ צוואתו ואז יכול לעשות גם בדינינו ככל אות נפשו או לחלוק כל נכסיו על פיו שקורין (טעשטימענט) אצל השררה יר"ה ונטריוס באופנים שיתקיים בדיניהם וראובן זה בא לצאת ידי שמים שלא יספרו אחר מטתו שנתייקר שם וכו' ועתה יורינו מורינו ורבינו אם מותרים האופנים הנ"ל אם לא אם אמרתי אספרה לרום הוד מע"ל כת"ר ולדון לפניו בדינא דמלכותא משום שאר סברא וראייה יפה שתיקתי וכו' כי אין שלחן המלך מלכי רבנן חסר כלום וכל רז לא אניס לי' בי' התלמוד והפוסקים הצריכי' לנדון זה וכאשר ראינו כי כל מחשבות וכוונת לבו של