אמונת שמואל לה

הוא אסמכתא לענין שאינו לוקה בשנחתכו לאחר שחיט' הן אסורים מן התורה שיעור דאסור מדאורייתא לוקין עליו וכמו שהאריך מ"מ שם מ"מ מסיק דיש מפרשים חלוקי' עליו וס"ל דהכל הוא מדרבנן הראב"ד גם רש"י ותו' וסמ"ק הנ"ל וכל האחרוני' כהרמב"ם העולה מכל זה דהיינו דנשחט הבהמה עם האבר המדודדל אפי' במקום שעושין אות' דאין לו דין אמ"ה אלא מדרבנן ומהשתא נראה ברור דאין אסור להושיטו לב"נ דכיון שלא נתנה תורה לא לנו ולא לב"נ ואפי' לישראל שרי מדאוריית' אלא כח דלאו לא תסור צריכי' אנו לשמוע למ"ש רז"ל אסרו על סמך מצות פרישות אפי' במקום שאינו ושה טריפה מ"מ ב"נ לא מצווה על זה כלל ושרי ישראל להושיטו ולמכרה לגוי אחר שחיטה ודעת הסמ"ק "ל שכת' ואסור למולחו עם הבשר ולהושיטו לב"נ דרבנן הוא תמוה בעיני דמנ"ל הא כיון דמדאורייתא מקרי אמ"ה כשנשחט אמאי אסור ליתנו לב"נ שלא סר להם אלא מדרבנן ואין לומר דס"ל להסמ"ק ודם מ"ת אפי' שחיט' הי' עושה ניפול אפי' מדולדל כיון שאינו יכול לחזור ולחיות וכשניתנ' תורה חדשה לישראל מקרא דבמותם דבשרצי' דמית' עושה ניפול ואי' שחיט' עושה ניפול וכן כתב הרמב"ם פ"ט מהל' מלכים דין י' וז"ל וכן חייב על אמ"ה כו' בכל שהוא שלא ניתנו השעורים אלא לישראל עכ"ל וא"כ ה לענין שחיט' דאינו עושה ניפול לישראל נאמר ולא וכ דהא ליתא דלכאור' משמע דאי' שם אמ"ה על בר המדולדל עד שימות או שישחט למאן דס"ל דשחיט' זה ניפול אבל כל זמן שהיא מחובר בה אי' שם אמ"ה האבר עד שיפול ואין עליו שום טומאה כלל עד יות כדתנן מת' הבהמה כו' האבר מטמ' משום אמ"ה את"ל ששחיטה דינו כמית' (וב"נ) [לב"נ] ממש אין אמ"ה עליה בחיי' וא"כ קודם מ"ת נמי לא הוי קרי ה כלל עד שיפול לגמרי מחיים אבל כל זמן שהו' ובר בה לא הוי אסור אף במית' ושחיט' ותדע שא"כ להרמב"ם לכתוב בפ"ט מה' מלכים דגם אבר ובשר מדולדל דאסור לב"נ כשמת' ומדלא כתב לאסור אלא ירש לגמרי ש"מ דלא נהוג בהם כלל וא"כ אף סור לדידן מדרבנן מנ"ל להחמי' להושיטו בדבר ות' לו מדאורי' ורבנן לא גזרו כ"א על ישראל. איברא לחלק ולומר דהא דשחיט' עושה ניפול היינו דווקא ישראל דבשחיט' תלי' מילת' א"כ כיון שמטהר' מידי מאה ואיסו' אמ"ה אבל לדידהו דבנחירה תלי' מילת' שיצא נשמתו הוי כמית' ולדידהו הוי כאמ"ה וכן משמע מדברי הרמב"ם שם דין י"ב וז"ל השוחט את הבהמה אפי' שחט בה ב' סימני' כל זמן שהיא מפרכס' ר ובשר הפורשי' ממנה אסורי' לב"נ משום אמ"ה עכ"ל אבל כד מעיינ' שפיר אשתכח דלית' דהא יש לדקדק אדברי הרמב"ם דהא מסקי' בדף ל"ג ע"א דמזמנין נכרי על בני מעי' דמי איכא מידי דלישראל שרי ולנכרי אסור ותני' כוותי' וכן פסקו כל הפוסקים בי"ד סימן ך"ז וכ"כ הרשב"א בת"ה דף ל' והשיג אהרמב"ם בדין זה והתוס' פ' ג"ה דף ך"ב ע"א ד"ה אלא לאו כו' הוכיחו בפשיטות ממתני' דטהרות דהכי ס"ל ודלא כרב אחא ב"י ובס' ב"ח לא ירד להציל את הרמב"ם מהשגתו. והנלע"ד ליישב דברי הרמב"ם דוודאי לא יחלוק הרמב"ם אגמר' ערוכה דהשוחט ודהעור והרוטב ומתני' דטהרו' דמפורש להדיא דישראל ששחט ב' סימני' ומפרכס' דמות' אף לב"נ אחר שתצא נפשה אלא דס"ל דזה לא נאמר אלא בישראל ששחט בהמה טהור' דידיה ומדשרי לדידי' שרי גם לב"נ אבל בבהמו' של גוי אף בטהור' כיון דבגוי חשוב שחיט' כמית' ואינו אוכל עד שתצא נפשה א"כ גם הישראל לא חישב להתיר' עד שתצא נפשה איכא אמ"ה כל זמן שמפרכס' ואסור לבני נח ומזה איירי הרמב"ם בפ"ט מה' מלכים דין י"ב וא"כ לפ"ז מותר לישראל למכור או ליתן בהמה או עוף כשנשחט באבר המדולדל כיון דשחיטת ישראל מצילה מידי אמ"ה גם לב"נ שרי דמי איכא מידי כו' והיות' נראה ליישב דהרמב"ם איירי כששחטה גוי בעצמו ואז הוי דינו כנחיר' ואסור לב"נ ולישראל במפרכס' אבל בשחיט' ישראל רוב ב' סגי ושרי אף לב"נ והכי איתא להדיא בהעור והרוטב דף קכ"א ע"ב ותדע דהא הסמ"ג לאוין סימן קל"ו פסק בהדיא דאחד גוי וא' ישראל מותרי' כששחוט רוב ב' ודלא כרב אחא ב"י ובעשי"ן סי' קכ"ב כתב כלשו' הרמב"ם בהמ' שחוט' מפרכס' אבר הפורש ממנו אסור לב"נ וא"כ הוא כרב אחא ב"י וא"כ יהיו דבריו סתרי אהדדי אבל לפי' מ"ש א"ש דלעיל איירי בשחט ישראל רוב ב' סימני' אז כיון דשרי לישראל שרי לגוי דמי איכא מידי כו' ולקמ' איירי בסי' קל"ו דשחט' גוי כיון דלאו בר שחיט' הוא אי מפרכס' הוי אמ"ה בין לישראל בין לגוי ומ"ש ולא לישראל ר"ל כששחט ישראל אז לא מקרי אמ"ה במפרכס' וכך מצאתי בישוב דברי הסמ"ג להרב מהרש"ל בביאורי הסמ"ג קל"ו שכ"כ אכן דברי הרמב"ם בסעי' י"ב מבואר להדי' דאף דישראל ששחט רוב ב' סימני' אסור לגוי במפרכס' ובע"כ ס"ל ישוב ראשון דאיירי בבהמות גוי או נאמר דט"ס הוא ברמב"ם וכצ"ל אעפ"י ששחט גוי ב' סימני' ול"ג ישראל וצ"ע. גם דברי סמ"ג הנ"ל צל"ע עדיין דמשמעות ל' משמע ולא לישראל קאי אאיסור לב"נ ואי האי איסור איירי כששחט גוי א"כ היתר' קאי לישראל אף בשחיט' גוי ור"ל משום אמ"ה דע"כ אסור משום שחיט' גוי שהוא נבילה והא לא מצינו בשום מקום דשחיט' גוי יוציא' מידי אמ"ה לישראל ולא לב"נ דלא