אמונת שמואל לג

שאלה יג שאלה ילמדנו רבינו מעשה שנשחטו י"ב אווזים פטומות וז' אינן פטומות לאחר שהפשיטו ונמלחו והותך השומן בתערובות יחדיו ש עור מן הצוואר שקורין בל' אשכנז העלזי"ל בצד לא נראה וניכר שום ריעותא בעולם ובצד הפנימי מקום הפשטת מן הבשר נמצאו שני חללים קטנים כות תכופות זה לזה בתוכם היו מונחי' כמה נוצות קופלים מכופלי' וקרום היה מכסה עליהן ולאחר שהוציאו (אווזים) [אותם] משם אז נמתחו הנוצות עם קנה דק תבניתן וארכן כשארי נוצות האווזות אך ורק שנים או שלשה מאלו הנוצות מקצת' היו בלוים ורקובים ולפי אומד הדעת וראות עין הרואות הריעותא הזה לא היה בעור הצוואר כנגד הסימנים ממש אלא מן צדדי סימנים סמוך ולא מופלג רחוק מן חלל הגוף כרוחב ב' אצבעות עכ"ל השאלה מעשה שהביא שארית יוסף גלוי ומפורסם ועובדא כזאת לא ראינו ולא שמענו מאור עיני גולה נ"י ע"ה פ"ה יאיר עינינו מאור תורתו להורות לנו את הדרך הליכות עולם לו כבוד אומר כלו שלו' רב בהיכלו ה"ה אב"ד ור"מ מהר"ר אהרן שמואל נ"י כ"ד המעתיר הדום רגלו השותה מים בצמאו' מים חיים מנוזלו עכ"ל השאלה הנ"ל

תשובה שם השואל מני נסתרה אכן מבין ריסי עיני ניכר ששואל מדעת של תורה ודן בשפה ברורה וקולע אל השערה ומורה גם יורה ארי שבחבורה ואעפי"כ תמה אני מה מצא כי משמש את כלי הריק ונשבר ועמו זקן ויושב בישיבה הרב כמהר"ר חיים נ"י אשר כל רז לא אנס ליה אכן להוציא חלק אי אפשר מאחר שכוונתו כי היכי דנמטי' מכשורא שיבא אודיע דעתי הקלושה בקיצור מופלג באהבה רבה לפי הצעת השואל נראה דאין להם שום ספק כלל לתלות שנעשה מחמת שנכנסו הנוצות אחר השחיטה בין [עור] לבשר ונתייבשו אח"כ אלא הדבר ברור להם שנתהוו מחיים אלא שנסתפקו דילמא ניקב ונקרע הצוואר מחיים ונכנסו הנוצות ויש לחוש לנקיבת הסימנים כמו ההיא בר אווזא דממסמם קועא דמא דנוהגים להטריף אף בספק קניא אפי' בעוף כמבואר בסי' ל"ג או שמא הנוצות נתהוו כך מחמת שמנונית הצוואר ואח"כ קרם עור עליהן כל זה נראה מלשון השואל אף שכפי שהציע לפני בר אוריין כמהר"ר יאזב"ל נר"ו משמע מדבריו שקרוב הדבר שנכנסו אחר השחיט' ונתייבשו לשם ונראה כאלו קרם עליהם קרום דק ומ"מ (לא) [לו[ יהי' כדברי השואל הדבר הברור שהאווזות כולן מותרות ואפי' אותה האווז' שנמצא הריעות' הנ"ל דלמאי ניחוש לה דלמא לן לאחזוקי ריעות' שנעשה ע"י נקיבת קוץ ועוד דהא איכא בה כמה ספיקות ספק שמא נתהוו מחמת ריבוי השומן מחמת עצמן כההיא עובדא דהרב ר"י כהן בש"ת לדעת המכשירי' שהוא עיקר למעשה וכמ"ש הרב משאת בנימין סי' ל"ה והרב הזקן כבר הורה בס' ב"ח סי' נ"א סעיף ג' להיתר והעיד ששכיח הוא במדינות הרבה ובאשכז ע"ש בספרו וכך ראיתי כמה פעמים לפני רבותי הגדולים שהורו להיתר למעשה וק"ל ואת"ל שלא נתהוו מתולדותם שמא נקרע העור ע"י חולי שנעש' בבשר האווזא לחוד ולא בסימנים ואת"ל שנעשה ע"י קוץ מאן לימא שניקבו הסימני' וכמ"ש הב"י בשם אוהל מועד וכן עיקר ודלא כט"ז שהשיג ויש לנו ראיות ברורות על זה או שמא נעשה ע"י קנה רחב שלא יוכל לקרוע הסימנים וזה ברור להמעיין בס' ב"ח שכתב דאין לנו להוסיף על הטריפות וכו' ע"ש וההיא דש"ת דר"י כהן הנ"ל לא חשו לה הגדולים הנ"ל וקמחו לי' מאה עוכלי בעוכלא גם הוא בעצמו נעשה כמסתפק בסוף התשוב' ועוד הא כתב בש"ג סוף דף תר"ץ ע"ב דספק הנולד לנו אחר השחיטה ראוי' לומר נשחטה בחזקת היתר עומדת כו' ע"ש אף דמדברי מור"ם רי"ש סי' כ' לא משמע כן כבר השיג עליו הרב מהר"ם מלובלין בש"ת סי' ס"ו וסתר דבריו אף שמחותני בס' ש"ך רוצה להשיג עליו מ"מ לא עלתה בידו והסכי' כדעת מהר"ם מלובלין ע"ש כי יש לנו ראיות ברורות לדברי מהר"ם מלובלין מ"מ היכא דאיכא ספיקות טובא בוודאי גם מור"ם מודה דיש להתיר ואף מי שרוצה להחמיר על עצמו שלא לאכול מאותן האווזות מ"מ תערובת השומן היא מותר כיון דנתבטל ברוב קודם התבשיל והתיכה כיון שנחתך לרצועות ועיין בס' ב"ח סי' ק"א ובס' מעדני מלך ובספרים אחרונים בחיבורם ואף שנתחתך אח"כ הרבה בה שומן שיהא בה ס' נגד העור מאווזא הספק. וכיון דאיכא כל הני ספיקא נראה ברור דאין לאסור התערובות וכ"ש כשיש כל הני ספיקות הנ"ל שהוא ממש (כאינ"ר שמאל"ץ הנ"ל) שהתירו כל הגדולים וודאי אין לחלק ג"כ בזה שמתירים כל האווזות ואפי' אותה האווזא מותר ולרוב פשיטותו לא אאריך ואם יש להשואל איזה ראי' לאיסור יודיעו לי כי יש לי עוד מילין בזה להתיר והלא תורה היא וכעת הזאת אינני יודע שום צד לאיסור' לכן לא אאריך בראיות הרבה מש"ס ופוסקים כדרכינו ת"ל הטרוד אהרן שמואל בן הקצין כהר"ר ישראל ז"ל ה"ה קאיידנבר מווילנא

שאלה יד בהמה או עוף שנשבר אבר שלה במקום שעוש' טריפ' דק"ל דהוא והאבר אסורים או שנשבר אבר במקום שאין עושה טריפ' דקי"ל דאבר אסור אי שרי למכור לגוי הבהמה או העוף מחיים או לאחר שחיט' עם האבר המדולדל שבה דקי"ל דגוי מוזהר על אבר מן החי ותני' בפ"ק דע"ז דף ו' ע"ב מניין שלא יושיט כוס יין לנזיר ואבר מ"ה לבן נח שנאמר ולפני עור וגו' או לאו דאיכא