אמונת שמואל לא

האשה גבתה הכל בכתובת' וראובן תובע מכח תקנות לה כו' וכ"ש לאבי הבן דאיכ' עגמת נפש טפי אלמנה משיב' אין עונשין מ"ה כו' ויש לתת טעם דאין אדם עושה בעילתו בעולות זנות גמר ומקנה אפי' התוס' כו' ואע"ג דיכול להיות מה שלא קן מן הבן משום דלא שכיחי שיתן נדוניא ואי הוי שכיחי הוי מתקן מ"מ ס"ס לא תיקן וכן הסכימו כל החכמים כו' עזריאל בר יחיאל עכ"ל מבואר מהנ"ל לא ברירא להו שתקנת ר"ת תהי' ג"כ על אבי הבן חזרה ג"כ מטעם דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות ועוד מטעמים אחרים המבוארים שם איברא דבהג"מ מסכת כתובות דף תקמ"ה סי' רפ"ז ע"ב בת"מ וז"ל תב תלמידו של הר"ם וז"ל נ"ל מה שתיקן ר"ת להחזיר לאב הנדוניא לא על הבת לבד תיקן אלא אף על הבן תיקן ומה שלא הזכיר הבן משום שבמדינות צרפת נוהגין הבנות ליתן כדן ולא החתן אבל אי הי' הבן נותן הנדוניא ומת תוך שנתו הנדוניא חוזרת גם לאבי הבן ואמרתי לפני הר"ם והודה לדברי עכ"ל ואותו תלמיד "ל שהוא הי' השואל בש"ת מהר"ם ונתברר לו ע"פ תקנות ווירצבורג שתקנת ר"ת היה ג"כ מאבי הבן פירוש ואז הודה הר"ם ז"ל לדבריו וזה נ"ל עיקר דלא כהרב הג"מ מינץ שהעתיק בתשוב' בסוף דיני הכתובה דברי הג"מ שבקידושין וליתא אלא וודאי תקנת ר"ת קאי ג"כ מאבי הבן ומי לנו גדול ממהר"ם שהודה לדברי התלמיד ולכן נתפשש המנהג במדינות אשכנז שכותבי' בפירוש החזרה גם לאבי הבן ונראה דוודאי כאן איסור דאסור להשהות עם אשתו בלא כתובה דכל הפוחת לבתולה ממאתיים ה"ז בעילתו בעילת זנות דהא מ"מ יש לה כתובה אחר שנתיים ובתוך שנה כן יש לה כתובה אם מגרשה וא"כ לא תהי' קלה בעיניו להוציא' גם אם נפלה לה ירושה או לו תוך שנה גובה ממנו כתובה והוא יורשה כמבואר בל' תשובת הרא"ש כלל נ"ד גם ברווחים שהרויח דאינה בחזרה גובה ממנו כתובתה ואם אין מכל הדברים הנ"ל שתוכל לגבות כתובת' אין הבעילה ב"ז דהרי נתבאר בלשון הר"ם בתשוב' דמנה ומאתיים אית לה ולא תוספת כמבואר שם מטעם שלא יהא בעילתו ב"ז אבל לא מטעם דאין לה כתובה וכמ"ש וכל זה מצאתי לי און ש"ת מהרי"ק שורש ע"ג ובש"ת מהרי"ל סי' פ' בביאור ספיק ע"ש דברי' בזה דשייכים למ"ש כל הפוחת וכו' מ"ש הטעם וז"ל מהרי"ק מ"מ י"ל דמאחר שכבר נהגו אם מת החתן בתוך שנה ראשונה שמחזירה כל הממון יורשים של החתן לבד מה שנותנים בשביל הכתובה זה דבר מועט א"כ כו' אבל הכא שרגילות כן הוא שנותנים נותני הנדוניא שיוחזר להם הממון אם יעדר תוך שנה בהא מודה כ"ע וכו' עכ"ל הרי שהעיד על מנהג אשכנז שנותנים החזרה ג"כ לאבי הבן ונותנים דבר מועט בשביל הכתובה והיינו שלא יהי' דומה לבעילת זנות והנה כל הנ"ל הוא מבואר בדברי מור"ם ז"ל בא"ה סי' נ"ד וקי"ח בהג"ה שהשוה החזרה באבי הבן ובאבי הבת וזהו פשוט

איברא דבש"ת מהר"י ווייל סי' ס"ד מבואר דכל תקנות ר"ת עיקרא הוא דכשאבי הבן או אבי הבת ושאר קרובים מכניסים הנדוניא אבל כשהבעל בעצמו או האשה בעצמה מכניסה משלה לא תיקן ר"ת כלל דלא שייך בזה ותם לריק כחכם וא"כ בנ"ד שהאיש הוא אלמן והכניס משלו נוטלת כתובתה משלם וכ"כ מהרמ"א סי' קי"ח בהג"ה אכן כל זה הי' נראה נכון כשלא התנו בפי' בשעת הנשואין אכן כשהתנו בפי' החזרה ונכתבו התנאים האחרונים והעידו עדים על זה נראה פשוט דמהני כמו בתקנת ר"ת וליכא בזה משום בעילת זנות ולא משום איסור להשהות כו' כמבואר בתקנת ר"ת וכ"ש כשרוצים היורשים לוותר וליתן לה איזה דבר מועט מחמת כתובתה כמבואר בדברי מהרי"ק ממהר"ם הנ"ל וכ"כ בש"ת מהרי"ל סי' פ' דתנאי מהני אפי' באלמן לאלמנה ע"ש ויש ט"ס שם וצריך למחוק (לא מהדר הבעל) כו' ע"ש והתשובה בסוף דבריו סובבת על בעל שמת בשנה שני' אחר הנשואין וטוענת לאה אשתו נגד רחל תמורתה שתגבה כל כתובתה כי לא נתפשט בזה תקנת שום באם שבירר' רחל שנתפשט' התקנה אזי לא תגבה מקרן הק"ס כי אם החצי' ואם לא נתפשט התקנה שם בבירור תגבה הכל ודו"ק שם ומשמע שהי' כתוב בתנאים אחרונים שיתנהגו ע"פ תקנת הנהגות במדינתינו וע"ש ובזה תבין כל דברי תשובה הנ"ל על נכון ומ"מ לכשתדקדק בדבריו ותמצא שנכללין כל דברי בדבריו ודו"ק ועוד דכתובה דאורייתא דמאתיי' עולי' לפי דברי הפוסקים דכתובה דרבנן ו' סלעי' ורביעי' סלע. ומבואר ממ"ש גבי פדיון הבן דה' שקלים עולין במטבע שלנו עכשיו חמשה זהובים פולניש או ו' זהו' לדברי מעדני מלך בהל' בכורות ואם כן ו' שקלים ורביעי' סלע עולים לערך ז' זהובים פולניש שהוא ג' זהו' רייניש וחצי ואפי' לדעת הרא"ש כיון שכותבים דחזי ליכי מדאורייתא שהם ס' זהו' פוליש שהוא כ' רייכ"ש טל"ר א"כ כיון שנתרצים היורשים ליתן לה (וללות) משל אביהם ך' רייכשטאל"ר כדי שלא לשוויי' בעילת אביהם לזנות לכל הדיעות וודאי אין לאלמנת אביהם שום דין ודברים עליהם דהקישור התנאי' אחרונים לא גריעי מהתנה עמה בפי' שיהי' כתובת' פחותה ממנהג המדינה דיכול להתנות כמבואר בש"ת מהרי"ל סי' ע"ו ופסקה מהר"ם סי' ס"ו סעיף י"א בהג"ה ובלבד שלא יפחתו ממה שתקנו רבנן וכו' ע"ש: