אמונת שמואל כג

שבספרי המחברים שכתבת סוף דבר נדוניא דהנעלת ליה אי תפסה לא מפקינן לד"ה וכו' היינו במעות ובזה בעינן דווקא תפסה אפי' הן בעין בידו מפקינן מיניה אא"כ תפסה דלא הכניסה לו שיהיו מונחים אלא לישא וליתן בהם בסחורה וע"ז לא תקנו דמתיבתא אפי' באמתלא מבוררת ודייני דמתיבתא תקנו במלבושים ותכשיטים שהכניסה לו זה בעין משום שבח בית אביה בזה תקנו דמחזיר לה במבוררת ומלבנת דבריה שמחזיר לה אפי' לא תפסה. וע"ש בחבורו סוף סעיף י"ז ובפסק הקיצור סוף סעיף ב' ע"ש והנה מה שהביא הרב מדברי מהרי"ו סי' כ' וודאי דהרב הציץ בין החרכים דהוא סבר דמהרי"ו קאי באמתלא מבוררת ואפ"ה כתב בנדוניא המחזקת כו' הא ליתא דוודאי דמהרי"ו קאי באינה טוענת אמתלא מבוררת שכ"כ שם ולא נתבררו ולא נתלבנו טענותי' כו' ולכן פסק דכל מה שהוא תחת ידה מהנדוניא ובכל מה שהכניסה תחת ידה יש להחזיקה ושלא להוציא ממנה. אמנם כל המותר שנמצא תחת ידה כו' עכ"ל וכמו שכתבתי לעיל ואי כדעת הב"ח הוא הא אפילו לא הוי המלבושים תחת ידה נותנים לה לדינ' דמתיבתא במבוררת אלא ע"כ איירי מהרי"ו באמתלא שאינו מבוררת ומוקמינן אדין הש"ס דכל מה שתחת ידה הן מעות ובגדים אין מוציאין ממנה וכ"כ רש"ל להדיא שם הא דפסק מהרי"ו שבעי' [בעין] במאיס עלי הוא דאיירי דאינה נותנת אמתלא מבוררת ע"ש והדין עמו וכמש"ל

אכן ראי' ברורה לדברי הב"ח נ"ל מהא דכתב הר"ן בש"ת סי' כ"ב והובא בקצרה סעיף ח' בב"י שכתב דין הש"ס במאיס עלי שלא הפסידה בלאותי' קיימין אם תפסה כדעת הרשב"א וסייעתי' וכתב וז"ל ולענין ממון כו' נ"ל אפי' הוא ממון הנדוניא אין לו דין בלאות קיימין דבלאות שאני לפי שהן מוחזקין לאשה שאם תבא לגבות כתובתה תגבה מהם ואין הבעל יכול לדחות' וכו' דקי"ל כר"י וכו' משום שבח בית אביה וכו' לפיכך נסתפקו בהם בגמ' אם הפסידה שאין בדין האומרת מאיס עלי אלא שתפסיד שיעבוד שיש לה על נכסי הבעל אבל לא שיזכה הבעל בנכסי' שגופן קנוי לאשה ולא אפשיטא בגמרא וכיון שכן הבו דלא לוסיף עלה דווקא בנכסי' שהן בחזקתן גם כן כמו בלאות אמרי' דאי תפסה לא מפקינן מינה אבל ממון האחר ות אפי' נודע שהוא ממון הנדוניא אינו בדין זה שאין לה עליו אלא שיעבוד והבעל דוחה אותה ממנו כמו שרוצה ואין כאן שבח בית אביה וכ"ש בנדון שלפנינו שאינו מוכרח בעסק האחריות שהוא ממון הנדוניא שאינני מסופק שאפי' תפסה מוציאין מידה כו' עכ"ל הר"ן והנך רואה סברת הרב לדינא דתלמודא במעות הנדן שתחת ידו אפי' תפסה מוציאין ממנה שאינה בכלל ספק הש"ס וא"כ ע"כ דינא דמתיבתא היכא שיש אמתלא מבוררת שהכריעו דספיקא דש"ס לא תנהוג בנצ"ב ובנ"מ שהכניסה אלא יחזור לה אפי' בלא תפסה אבל במאי דפשיטא להש"ס במעו' הנדן דהוא ברשותו ואפי' תפסה מוציאין ממנה וודאי לא דברו בזה דייני דמתיבתא ואפי' תפסה לא מהני לדעת הר"ן ואפי' את"ל דדינא דמתיבת' קאי נמי אמעות הנדן מ"מ לא תקנו אלא בתפסה ונחתינן חד דרגא מהש"ס לשוויי' המעות הנדן כמו בגדים ותכשיטין לדין הש"ס שהוא קאי בספיקא ותלי' בתפיסה וכ"ש שאין הבעל צריך לשלם מה שהוציא ממעות הנדן כשלא תפסה דהרי אפי' הן בעין [אין] צריך ליתן לה לדעת הר"ן ואפי' בתפסה כ"ש כשאין בעין והוציאן וסברת הלב היא דדייני דמתיבתא לא יהיו חלוקים עם חכמי הש"ס מקצה אל קצה וביותר שלדעת הב"ח מיושבים היטיב דברי הר"מ שבמרדכי והגהות גם בספר אגודה פ' אעפ"י כשהעתיק בל' הרי"ף דינא דמתיבתא העתיק בדבר התכשיטין וכו' ע"ש שלא הוזכר כלל מעות הנדוניא

הכלל העולה דכל מה שיש תחת יד הבעל ממעות הנדן פשיטא דא"צ להחזיר כשלא תפסה וכ"ש מה שהוציא ואין בעין ולא יהא דיוכל הבעל לומר קים לי כהר"ן והב"ח לדינא דמתיבתא בזה במה שתחת ידו אבל מה שביד אשה או אביה אפי' ממעות הנדן תוכל לומר קים לי כמהרש"ל וב"ח דמהני בתפסה לדינא דמתיבתא ודלא כהר"ן לסברת הש"ס ואפשר לדינא דמתיבתא ג"כ דעתן כן וכמש"ל אבל מה שביד האשה בעין ממה שנתן לה בסבלונות או במתנה וודאי דצריכא להחזירה לו דאדעתא למיפק לא אקני' לה וכמבואר במהרי"ו שם ובש"ע בהגהות בשם מרדכי ובטור בשם הר"מ מרוטינבורג ואינה יכולה לתפוס משלו מחמת מעות הנדן שבידו כיון דלדינא היא שלו ולא מהני תפיסה אלא בגוף הממון שמוחלקי' ולא במה שהוא של בעל כדמשמע בש"ס ובפוסקים בכלתי' דר"ז דתפסה שיראי ופי' רש"י חד בגד משי שהכניסה לו בנדונייתא וכו' מוכח דבממון הבעל לא מהני בה תפיסת אלא בשיראי שלה ובנדן המעות שהכניסה לו אבל אינה יכולה לתפוס משל בעלה ממש ממה שלא הכניסה לו וכן מוכח הר"ן דלעיל דהספק הוא בממון שיש לה שבח בבית אביה וזה ברור לעניות דעתי הקלושה

אח"ז מצאתי בש"ת מהרא"ן ששון סי' קפ"ו שהאריך בדיני' אלו שאינן שייכי' לכאן לנ"ד למאי דנהיגין לפסוק דינא דמתיבתא וסיים לדעתו וז"ל וכן באמר' מאיס עלי ג"כ מה שתפסה מבלאו' מנצ"ב הן שלה שהרי כ"ע מודים בזה אפי' רשב"א אבל במאי שלא תפסה אף שהרמב"ם ס"ל דיהבינן לה ודייני דמתיבתא מיפין את כחה יותר ואומרים שכשאינן ראוי'