אמונת שמואל כב

גדולים מ"מ הנלע"ד אכתוב והלכה לדורות במילתא בטעמא וה' יצילנו משגיאות

כבר ידוע שבמדינות האלו פוסקי' דינא דמתיבתא שהביא הרי"ף והרא"ש סוף פ' אעפי' והטור והש"ע והוא דבאמת (ל') באמתלה] מבוררת שמאיס עלי צריך הבעל להחזיר לה כל מה שהכניסה לו בנדונייתא דהיינו צ"ב אם הוא בעין וכו' ונ"מ שלה אם הן בעין או דבר הבא מכחה נוטלתו כו' אבל כל מה שנתן לה או שכתב לה אינו נוטלת כלום ואפי' אם תפסה צריכ' להחזיר ע"ש בדברי מור"ם בהג"ה סעיף ג' וכ"ש שהפסידה כתובת' ומזונות שלה מיד וכמ"ש בזה בגי' ש"ע שלי והוא פשוט ולכאורה נראה דגם מעות נדוניא הן בכלל נכסי צ"ב וחייב הבעל ליתן לה מה שתחת ידו כאשר נכסי צ"ב וא"צ תפיסה ומ"ש במרדכי והגה' אשרי פ' אעפ"י וז"ל ועל ענין המורדת דיינינן דינא דמתיבתא כמ"ש הרי"ף כו' סוף דבר נדוניא דהנעלת לי' אי תפסה לא מפקינן מינה לד"ה אבל מה שהוא הכניס מפקינן וכו' ומבואר שם דמיירי כשנתנה אמתלה מבוררת לדבריה ואפ"ה מצריך תפיסה דהא דינא דמתיבתא אאמתלה מבוררת קאי וכבר כתב ע"ז הלשון מהרש"ל בש"ת סי' ס"ט וז"ל ועוד שבקינן ליה כל טעותא שאף הוא מוחזק מ"מ מוציאים מידו אם הוא בעין ולא אמרו המחברים שאם תפסו אין מוציאין מידה לאו דוקא קאמר אלא רבותא דסיפא קמ"ל שאם תפסה יותר מנדוניית' בעבור כתובתה מפקינן מינה ותדע שהרי המחברים כתבו להדיא אנדוניא דהנעלת לי' אם תפסה כו' והרי גבי נדוני' שהיא נכסי צ"ב אמרי' שאם נגנב או נאבד שהוא צריך לשלם דמיה ק"ו שמוציאין מידו אם הוא בעין. ועוד אפילו את"ל דבעי' תפיסה ממש היינו היכא שאינו יכולה לברר וללבן טענותיה' אם מאיס עלי' הוא וכל היכא דלא תפסה אין מוציאין מידו דשמא אינו מאיס והיא משקרת אבל כל היכא שמבררת וכו' הדין עמה ומוציאין מידו וכו' עכ"ל הרב שם והנה מה שדעת הרב נוטה בתחילת דבריו אפי' באמתלא שאינה מבוררת א"צ לתפיסה וודאי דברי שגגה הן שהרי מור"ם והגה' קאי לדינא דמתיבתא שתיקנו במבררת דווקא דאלו באמתלא שאינו מבוררת בודאי לא תקנו אלא אוקימנא אדינא דתלמוד לדעת הרבה פוסקי' שיש חילוק בין תפסה ולא תפסה וכלתי' דר"ז אמאיס עליה קאי וכ"כ מור"ם להדיא בהג"ה וזה לשונו ואין חילוק בין אם תפסה או לא תפסה אלא בטוענת מאיס בנותנת אמתלא שאינה מבוררת כו' והוא מדברי מהרי"ו סי' כ' דשם מבואר להדי' דהאשה לא ביררה וליבנה טענותיה ופסק דכל מה שתחת ידה מנדוניית' יכולה להחזיק אחר שתשבע וכו' והמותר תחזיק וכ"כ הרב, רש"ל להדיא שם דמהרי"ו איירי באינה נותבת אמתלא מבוררת ע"ש ומ"מ בנ"ד שמבררת טענותיה ואמתלה יכול להיות דינו של רש"ל אמתי. אפי' בלא טענה תפסה ממעות הנדוניא כמבואר בדבריו להדיא ודו"ק וכך משמע מל' הגאון סוף פ' אעפ"י שכתב ופעמים רבים בא מעשה כזה ודנינן כך דיהבינן לדידה מאי דעיילא ליה אי איתא בעיני' או בעיסק' וכו' ומשמע לכאורה דגם אמעות נדן שהכניסה לו קאי ויש לדחות דשמא קאי אנצ"ב ונ"מ וק"ל וסיוע לדעת מהרש"ל מצאתי בש"ת ר"מ מטרני ח"ג סי' רי"ב באיש שנולד לו מום נכפה כו' כתב וז"ל אבל כיון שאין כופין אותה להיות עמו כיון שבאה מחמת טענה שאינו יכולה לסבול אינו מפסדת נדונית' שמורדת שכתב הרשב"א וכו' וכן באומרה מאיס עלי שאין בטענתה ממש כיון שאינה נותנת אמתלה לדבריה וטענה הנראה לחכמי המקום למה הוא מאיס עלי' וכמ"ש בפרק י"ד אבל באה מחמת טענה כמ"ש הראבי' וטענה טובה היא בנ"ד שאינה יכולה לסבול עתה שנתחזק חולי עליו ולכן אינו מפסדת כתובתה ומה שתפס מוציאין מידו וכן כל מה שאבד מנכסי' שקבל הבעל אחריות ישלם לה מעות שנתנה לו בכלל הנדוניא חייב לשלם אפי' אכלן או אבדן וכופין אותו לשלם וכו' ע"ש עכ"ל מבואר דס"ל באמתל' מבוררת דמחזיר לה מעות הנדוניא. ולכאורה משמע בכל מאיס עלי אפי' שלא בנכפה ל"ע אכן מה שהפריז הרב על המדה שישלם הבעל אפי' אכלן או אבדן לא נ"ל כלל כדבריו חדא דמהרש"ל כתב לעיל דווקא אם הוא בעין מחזיר לה וכמו שהעתקתי לשונו לעיל ועוד דהא הרמב"ם ז"ל פסק במאיס עלי דאינה נוטלת אלא בלאותיה הקיימים בין בנכסי צ"ב בין בנ"מ והוסיף הרשב"א להחמיר דדווקא בתפסה מהני וא"כ כ"ש במעות הנדן שאינו בעין ובהדיא פסק המבי"ט הנ"ל בח"א בסוף סי' שמ"ט כהרמב"ם וזה לשונו ואם קבל ממעות הנדוניא להוציאו אינו חייב לשלם מדינ' דמאיס עלי אינו נוטלת אלא בלאותיה קיימין כו' בנצ"ב ונ"מ כמ"ש הרמב"ם ז"ל כו' עכ"ל והרמב"ם לא חילק בין אמתלא מבוררת אי לאו ובהדיא כתב דדין תקנת מתיבתא לא נתפשט' וא"כ בע"כ צ"ל דהא דפסק המבי"ט בח"ג סי' רי"ב כדייני דמתיבת' היינו בנכפה דס"ל להרבה פוסקים דכופין אותו והנה הרב חשש לדעת ר' יואל דאין כופין ופסק (אצ"ל) כדינ' דמתיבתא ואפשר יותר מדינ' דמתיבתא דאפי' מה שהוציא צריך לשלם וכ"ש כשהו' בעין בידו כיון דאינה רוצה להיות אצלו מחמת חולי נכפה שהיא טענה חזקה ואין שם מורדת עליה ולא שייך בזה טב למיתב טן דו בחולי המדבק ומאיס כזה וא"כ אין מכאן ראיה לדברי מהרש"ל ז"ל

איברא דהרב בעל ס' ב"ח הכריע מחמת קושיא