אמת ליעקב ח

עצלות וכיוצא אינו נותן לב להשגיח על הרמז וזהו כוונתן מי כהחכם יודע פשר שהקדוש ברוך הוא יודע לפשר ולרמז עד שחכמת אדם תאיר פניו לדעת היאך לעשות כמו שעשה בישעיה וחזקיהו וכשהאדם אין עושה על כרחך מחמת עצלות וכיוצא הוא לזאת איעצך שישנה עוז פניו ולומר אני פי מלך שמור ועל דברת שבועת וגומר כלומר אף ששכלך משיאך לילך נגד התורה בטענות חזקות מכל מקום מחויב אתה לשנות עוז פניך ולומר אני פי מלך שמור וגומר

שם רני עקרה לא ילדה משום דלא ילדה רני וכו' עיין מהרש"א שהקשה הא דלא אמר משום דעקרה רני ונראה דעקרה משמע שהוא עכשיו עקרה ולא הוה קשה לו כלל אבל לא ילדה משמע לשון עבר שלא ילדה כלל משום שאין בניה נחשב לכלום אצלו יתברך והשיב' לו שלא ילדה בנים לגיהנם

שם אשר קדשנו וכו': ש מהרש"א שכתב טעם על שתקנו שלשה ברכות על התורה ולי קשה דעל נתינת התורה היה לברך בראשונה ואחר כך על לימודה ולמה היפכו הסדר ועוד מאי אשר בחר בנו ונתן לנו את התורה הלא סובב על כל אומה ולא רצו לקבלה ונראה לפרש דהנה אף שנתן גם כן שבע מצות לאדם ולבני נח יש הפרש גדול בין התורה שניתן להם ובין התורה שניתן לנו בשלשה הפרשים ועל שלשה הפרשים הללו אנו מברכין שלשה ברכות כי אנו מקיימין מצות עשה גם כן בלימודה כי תלמוד תורה מצות עשה גם כן עלינו מה שאין כן אצלם כי הלימוד לאו משבע מצות הוא השני כי להתורה יש לבוש ופנימי ולנו נתן גם כן הפנימית שהרי המלאכים קינאו אותנו ורצו שיתן התורה להם והיינו פנימית התורה דהלבוש לא שייך אצלם וכיון דפנימיות התורה אינו מושג בשכל אנושי אם לא שיערה רוח ממרום ולזה אנו מברכין המלמד תורה השלישי שבהפרשים דהנה בש"ס אמרו לא כמידת הקדוש ברוך הוא מידת בשר ודם דבשר ודם כשמוכר חפץ לחבירו המוכר עצב וכו' והנה לכאורה אין המשל דומה לנמשל דכשמוכר חפץ לא נשאר אצלו ונותן לחבירו מה שאין כן הקב"ה שנתן התורה שהוא דומה למלמד שלומד לתלמידו שאדרבה המלמד שמח בלמדו לתלמידו אך הענין הוא דידוע מה שכתב הר"ן בדרשותיו בהא דרבה בר נחמני בבבא מציעא שהקדוש ברוך הוא אמר טהור וכל מתיבתא דרקיע אחרין טמא שהוקשה לו אחר שהשיגו מהשם יתברך שמטהר איך אמרו הם טמא וכתב בישוב זה שאחר שהכרעת התורה נמסר לישראל על פי שכלם ואם שכל האנושי לפי שכל הדור גוזר היפוך האמת כן יקומם. וכתב עוד שם וזה לשונו אם כח המצוה להחיות חיי עולם ובעבירה להמית מיתת עולם אם כן אם הרופאים יסכימו על סם המזיק שהוא טוב וכי מפני זה לא יעשה הסם שלו ויזיק אם בטבעו להזיק וכתב כי סגולת המצוה במה שנשמע לדברי חכמים יש כח להחיות אף אם אין מכוונים האמת היוצא לנו מזה כי התורה נתן לנו וכפי הכרעת שכלנו כן יקום ומן השמים מסכימים עמנו וזהו כוונתם שהתורה ניתן לנו במתנה וזהו גם כן בכוונתם במה שאמרו מעיקרא תורת ד' וכשלומד בו נקראת תורתו כי כפי הכרעת שכל האנושי כן יקום וזהו ההפרש בין התורה הניתן לנו ובין התורה הניתן להם כי התורה הנתונה לנו במתנה הוא וכפי הכרעת שכלנו כן יקום מה שאין כן בבני נח

פרק היה קורא סוף אדם למות וסוף בהמה לשחיטה והכל למיתה הן עומדין וכו' עיין במפרשים שהקשו על כפל לשון ונראה דהכא פירושו דמלבד שסופו למיתה היא עומד בכל שעה גם כן למיתה דכל שעה ושעה נתמעט חייו של אדם שהליחות הטבעי של אדם נתמעט במעט מעט

בפרק אין עומדין ומה כסא של שלש רגלים אינו יכול לעמוד כסא של רגל אחד עאכ"ו עיין מהרש"א שתמה דהא זכות אבות שייך גם כן בבני משה ונראה דהכי קאמר כיון דאתה מכלם הרי על כרחך תמה כבר זכות אבות וע"כ כסא של רגל אחד על אחת כמה וכמה

שם הוא דומה כעבד לפני המלך וכו' הכוונה כמו שאמר רבי על ר' חייא שגדולים מעשי חייא אפילו מרבו וכמו שכתב המהרש"א שרחב"ד היה גדול במעשים מאוד וזה שאמר הוא דומה כעבד לפני המלך שעובד תמיד בלי הפסק במעשיו והוא דומה כשר לפני המלך ושומר העם בלימוד תודה ויראה וכיון שהוא גדול במעשיו ממנו לכך נשמע בקשתו יותר מהרה

פרק כיצד מברכין כאן באין עושין רצונו של מקום וכו' עיין מהרש"א שהקשה דהא כתיב אצל והיה אם שמוע ולפי עניות דעתו נראה לפרש דהעולם נידון אחר רובו וכשרובן צדיקים יש ברכה על כל העולם ואפילו אותן שאין עושין רצונו של מקום נהנין מאותו ברכה וזהו כוונת הש"ס דהא דכתיב והיה אם שמוע היינו הרוב והא דכתיב ואספת דגנך היינו אפילו אותן שאין עושין רצונו של מקום

בפרק אין עומדין כל המאריך בתפלתו וכו' הא דמאריך ומעיין בה וכו'. עיין פירוש רש"י וכו' והקשו התוספות הא עיון תפלה חשיב ליה התנא בין הדברים שאוכלין פירותיהן בעולם הזה והקרן קיימת לעולם הבא. ולפי עניות דעתי נראה דמעיין דהכא היינו שמעיין איזה צרכיו צריך לבקש ומה טוב לו ובאמת אין אדם יודע מה טוב לו ואין להתפלל רק על תפלת הסדורים מאנשי כנסת הגדולה או להתפלל סתם והטוב בעיניך עשה כי הקדוש ברוך הוא יודע מה טוב לאדם ואז אינו בא לידי מחלת לב כי כל מה שמגיע עליו מקבל באהבה ואומר כל מה דעביד רחמנא לטב עביד והרי יוכל לחשוב שנתמלא בקשתו כי אפשר דבר' זה טוב לפניו מה שאין כן כשחושב מהטוב לפניו וכשאין מגיע לו מחשבתו יש לו מחלת לב וכן שמעתי לפרש בסדר תפלות שלנו מי בעליונים או בתחתונים שיאמר לך מה תעשה אבינו שבשמים עשה עמנו חסד דלכאורה קשה דמי בעליונים אין בו שייכות הקדמה לבקשה דאבינו שבשמים ולזאת נראה שמקדים לומר שאפילו בעליונים אינו יודע מה טוב לפניו שיבקש מה שיעשה לו ולכך אין לנו לבקש רק אבינו שבשמים עשה עמנו חסד והיינו דקאמר הא דמאריך ומעיין בה פירוש שמבקש הרבה ברכיו ומעיין איזה צריך לבקש ומרבה בבקשת צרכיו מה שחושב איזה צרכיו שהן טובים לפניו לפי דעת הזה בודאי מביאו למחלת לב ועיון תפילה דמעליותא הוא היינו כשמעיין לפני מי הוא עומד וכי אין בידו לקרב הטוב ולהרחיק הרע והכל הואי רק ביד השם יתברך וזה מעליותא הוא

שם הרוצה להנות יהנה כאלישע וכו' נראה הכוונה כמו שאמרו חז"ל כי הוי מזמני ליה אזיל אמר אתייקורי ביה דמתייקרו בי וזה היה דבר אלישע והיה מתייקרין ביה ובאופן זה שרי להנות והרוצה שלא להנות אפילו כי מזמני ליה וכו' וזה נראה כגסות וכממעט בכבוד אחרים יעשה כשמואל שהוליך ביתו וכלי תשמישו עמו שלא היה מביא להזמינו למקום אחר

שם ותאמר ציון עזבני ד' וד' שכחני היינו עזובה היינו שכוחה וכו' עיין ברי"ף ובמהרש"א במה שתמהו בזה ולפי עניות דעתי נראה לפרש דהנה הישראל מכונין בשם עבדים ובשם אשה כדכתיב וארשתיך לי לעולם וההפרש שבין עבד לאשה הוא שאשה כ"ז שהיא אשתו שלא גירשה אף על פי שעזבה אין לו רשות לשכחה שהוא יש לה חיובים על בעלה ותוכל לתבעו או זן אותי או גרשוני מה שאין כן עבד אין לו שום חיוב על הרב ואין העבד יכול לומר לרבו או שחררוני או פרנסני כמבואר בגיטין דף י"ז וזהו שאמר כאן היינו עזובה היינו שכוחה כלומר שעזובה נכלל בלשון שכוחה ולא היה לו לומר רק ד' שכחני ועל זה תירצו זהו כעין טענה לכ"י נגד השם יתברך כיון שאם אדם נושא אשה על אשתו ועדיין לא גירש הראשונה זוכר מעשה הראשונה מה שנשאה ונתחייב נגדה וכיון שהקדוש ברוך הוא רק עזב אותנו ולא גירש אותנו עדיין כדכתיב איזה ספר כריתות אמכם אשר שלחתיה אם כן קשה על מה שכחני שזה מורה חס ושלום שנתבטל החבור שבינינו להקדוש ברוך הוא ואין אנחנו מכונין רק בשם עבד שבזה יש רשות לאדון לשכחו מלב ועל זה משיב הקב"ה התשכח אשה עולה י"ב מזלות וכו' עיין מהרש"א שזה מרומז בכתוב שאחר זה הן על כפים חקותיך דהיינו כיון שאתה סיבת בריאות עולם היאך אפשר שאשכח אותך התשכח אשה עולה אמר הקב"ה כלום אשכח עולות אילים ופטרי רחמים וכל הכוונה להוכיח שאנחנו לאו בבחינת עבד נחשבנו כי בחינת עבודת עבד הוא מרחוק מה שאין כן עבודת אשה לבעלה הוא הכל בהתקרבות והקרבנות שצוה הקב"ה להקריב הוא עבודת התקרבות ובשביל זה נקרא קרבן וזהו עבדות של אשה לבעלה וכיון שהיה לך בחינת אשה לבעל אי אפשר לשכחך ועל זה אמר כיון שיש לנו בחינת אשה אולי לא תשכח מעשה עגל פירוש כי לפעמים יש מעלה לבחינת עבד דבעבד אף אם מרד הרבה פעמים יכול לשוב אליו מה שאין כן באשה אם תזנה נאסרה עליו כמו שאמר הכתוב [ירמיה ג'] והיתה לאיש אחר הישוב אליה עוד ולזה אמר כיון שאין אתה שכחני מורה שהוא בחינת אשה א"כ על ידי מעשה העגל אי אפשר לשוב עוד דחשיב כזנות ולזה השיב הקב"ה גם אלה תשכחנה וחזר ואמר אולי תשכח מעשה סיני כלומר אם תשוב אותנו אחר הזנות ע"כ צריך לעקור מעשה הקידושין שהיה בסיני וע"ז אמר ואנכי לא אשכחך

פרק הרואה הרואה קשת בענן צריך שיפול על פניו הענין הוא כי הרמב"ן כתב על הקשת וזה לשונו בע"כ אנחנו צריכין להודות לחכמי יוונים כי הקשת יתיילד מלהט השמש המכה בענן דק עכ"ל בשינוי לשון קצת לזה נראה בכוונת הכתוב כי הרמב"ם במורה נבוכים חלק א' כתב כי ענין שם המושאל נאמר על החטאים שהן מסך מבדיל כן השפעת הקב"ה לישראל כדכתוב סכות בענן לך מעבור תפלה עיין שם ומצינו בתהלים שמכנה השגחת והשפעת השם יתברך למראה השמש דכתיב כי שמש ומגן ד' והנה בימי המבול היה הדין חזק מאוד עד שנסתלק השגחת השם יתברך מכל וכל והיה הענן חזק מאוד אמנם הבטיח הקדוש ברוך הוא שלא יגרום לעולם החטא כל כך עד שיהיה מסך מבדיל המכונה בשם ענן חזק ועם כל כך שהשפעת הקדוש ברוך הוא המכונה בשם שחש יהיה מסולק כל כך עד שלא יתראה במסך המבדיל המכונה בשם ענן אפילו כמראה הקשת הנולד מלהט