אמת ליעקב ו

ממנו ואפילו הכי נתקיים אצלו חלק פשיטותו ונשאר בן ליעקב ולוה אמר כי צדיק ד' וגומל לצדיק כצדקתו ולרשע כרשעתו כי עשו מחמת שנתן עיניו בשאינו ראוי לו אף שלא נטלו הימנו לכך אף שלו נטלו ממנו כמו שאמרו בסוטה דף ע' עיין שם והיינו שהבכורה לא היה ראוי לו וכבר ביזה אותו בעצמו ומכרה ומכל מקום קינא על זה ליעקב ואמר את בכורתי לקח וישטום עליו להרגו ולכך נתן עיניו בדבר שאינו שלו ולכך אף אותו ברכה שרצה יצחק לברכו בברכה שהיה ראוי לו ומחמת שקינא על הבכורה דבר שאינו ראוי לו אף שלו דהיינו ברכה הראויה לו ניטל הימנו עד שאמר לו אביו בא אחיך במרמה ולקח ברכתך ולראובן גומל כצדקתו מפני שלא הפר אחוה בשעת קנאת אחיו אף שעיקר קנאת השבטים כתב בעל העקידה שהיה יראים שלא ימסור הברכות רק ליוסף ואם כן היה לו לראובן לקנאות יותר מאחיו מחשש נטילת הבכורה בהיות שמבואר בזוהר שהחטא גורם שינטל הבכורה מבכור במעשה לבכור במחשבה ואפילו הכי לא אקני ביה ואדרבה הצילו ולכך אפילו כשחטא נשאר בן ליעקב ולא יצא מגדר האחוה חס ושלום

שם ואילו בני אף דעל כרחיה שקליה יוסף לבכרותיה ואפילו הכי לא אקני ביה לכאורה יש לתמוה דהא נטילת הבכורה היה סמוך למיתת יעקב כמבואר בפרשת ויחי פרשה ראשונה עיין שם והצלת ראובן היה קודם זה ועיין בספר דברי דוד במה שכתוב בהא דאמר ראובן את שני בני תמית. ונראה דעיקר קנאת השבטים היה שהיו יראים שלא ימסור יעקב הברכות ליוסף כמו שמסר יצחק ליעקב ועיקר הברכה היה לרשתך את ארץ מגורך ואם כן היה לו לראובן לקנאות יותר על זה ובפרט שהאמת כך הוא ולב יודע מרת נפשו ואפי' הכי לא אקני ביה

שם מאי רות וכו' פירוש שנתגיירה שינה שמה של גיותה ושאל מאי טעמא שינה שמה לשם רות כי בודאי ברוח הקודש נזרקה בפי החכמים לקרותה רות כי הוא השם. שמות שהוא שם בפי הבריות לקרוא שם שיהיה ניכר אם צדיק אם רשע

שם כל דיבור שיצא מפי הקב"ה אפי' על תנאי אינו חוזר והקשו כל המפרשים דהא מקרא מפורש הוא בירמיה י"ח שאמר רגע אדבר על גוי וממלכה לנתוש וגו' ושב וגו' ורגע אדבר לבנות ולנטוע ועשה הרע וגו' וגם מקשין קראי אהדדי מירמי' כ"ח כ"ט עיין שם ולפ"ד שהוא על פי פשוטו שחילוק גדול יש בין משפטי השם ובין הבטחת השם שבודאי משפט השם יוכל להשתנות מרגע לרגע דמשפט השם אינו אלא באשר הוא שם ומקרא מלא הוא גבי ישמעאל כי שמע ד' את קול הנער באשר הוא שם וד"מ כשאדם חוטא חורץ עליו משפט למיתה ולמחר כששב דהבחירה הוא חפשית נהפך המשפט לחיים וככה יוכל המשפט להתהפך אפילו אלף פעמים כי לפי מעשיו נהפך עליו המשפט מאת ד' ואינו משגיח כלל על המעשים שיעשה אחר כך מה שאין כן כשהקדוש ברוך הוא מבטיח על זמן שלאחריו שלא על פי משפט המעשים כמו שהבטיח לנו על ידי נביאים על ביאת הגואל ובעת ההבטחה לא היינו ראוין כי בתכלית הגירעון היינו אדרבה לחורבן הבית היינו ראוין וכאשר הבטיח שיבא לנו הגואל אחר זמן רב זה בודאי לא ישתנה דממה נפשך אם הבטחתו הוא לאשר שיודע שבאחרית הימים לחזור למוטב ידיעתו בודאי לא ישתנה ואם הבטיח שאף אם חס ושלום לא נחזור למוטב יגאלנו גם כן הבטחתו לא ישתנה וכן כשהבטיח למשה רבינו עליו השלום שיעשהו לגוי גדול לא בשביל משפט המעשים הבטיחו לכך לא יתקלקל מה שאין כן כשחורץ משפט על פי המעשים שאז יוכל להשתנות ומאמר ירמיה לחנניה היה גם כן על זה הדרך כי מאחר שעל פי המעשים ראוין הן למשפט החורבן כי עובדי עבודה זרה היו רק שעתה מבטיחם שלא על פי משפט המעשים כי הישראל לא הטיבו מעשיהם בעת ההוא שיושב להם הכלים שנגלו אלא בודאי שהבטחה בעלמא עתה מבטיחם ואז מחויב שיקוים דברו ובזה נראה לי לפרש גם כן מאמר שבסוף מכות שאמר ר"ע שכ"ז שלא נתקיים נבואת אוריה הייתי מתירא שלא יקוים נבואת זכריה אשר הוא תמוה מאוד. ובדרך זה אתי שפיר בעזרת השם יתברך שמקודם הייתי יכול לומר שנבואת אוריה היה על פי משפט המעשים כאשר אמר לכן בגללכם ציון שדה תחרש ובנבואת זכריה היה חזרה מנבואת אוריה שהטיבו מעשיהם באותו עת שאוריה לא אמר רק על משפט המעשים ובשעה שניבא זכריה הטיבו מעשיהם וחזר מנבואת אוריה ואם כן אפשר שהרשיעו שוב אחר נבואת זכריה וחזר בו וכמו שאמר ירמיה י"ח רגע אדבר ורגע אדבר אבל כשראה שנבואת אוריה עדיין קיים אפילו אחר נבואת זכריה והוא ממש כמו שניבא ולא נתבטל בשום פעם על כרחך לא עשו תשובה ולא נתקנו מעונות הראשונות דאין סברא לומר שעשו תשובה ונתכפרו בשעה שניבא זכריה ואחר כך חזרו והרשיעו ונתחייבו ממש באותן עונשין שנתחייבו בשעת נבואת אוריה דהא משפטי השם יתברך הן מידה כנגד מידה חמש דזה אין סברא כלל ועל כרחך צריך לומר דנבואת זכריה לא היה על פי משפט המעשים רק הבטחה שלאחר זמן יהיה כך וההבטחה לא ישתנה כמו שכתבתי לעיל ובודאי לבסוף ייטיבו מעשיהם ויזכו לנבואת זכריה ואף שהבחירה חפשית מכל מקום ההבטחה גופיה מוליד שפע טוב עד שמעורר לבם להיטיב מעשיהם ואם לא עכשיו יתקיים באיזה זמן אחר כך וזהו כוונת ישעיה כי כאשר ירד הגשם והשלג מן השמים ושמה לא ישוב וגומר. פירוש שאמר שדבר ד' מוליד שפע טוב כמו הגשם והשלג היורד מן השמים אשר שמה לא ישוב [תיבת ישוב הוא מלשון השקט והנחה כמו בשובה ונחת תוושעון ועיין בקורקדאניץ בשורש שב] כלומר כמו שהגשם נותן כח והכנה להארץ ליתן זרע לזורע כמו כן נותן דיבור של הקדוש ברוך הוא שפע בעולם לעורר לבם ולהכניסם לכל הטוב:

ולפ"ז מיושב מה שהקשו מירמיה אהדדי מסי' י"ח לסי' כ"ח דיש לומר דהטוב שבא על ידי הבטחה שלא על פי משפט המעשים ודאי שאינו משתנה מה שאין כן לרע ודאי שאין שייך ברע לשון הבטחה ובודאי היה הדיבור על פי משפט המעשים ולכך יכול להשתנות לטוב מה שאין כן דיבור לטוב כשידוע שאינו על פי משפט המעשים כמו בחנניה בן עזור כמו שכתבתי לעיל ועל כרחך הבטחה הוא ובודאי לא ישתנה

שם מותר להתגרות ברשעים בעולם הנה וכו' עיין במהרש"א שהקשה דהיה לו לתרץ דמיירי כשהשעה משחקת לו ועיין ברי"ף שהקשה מאי ואומר ועוד מאי חרחר וקטטה שייך במרעים. ונראה דמה שאמר מותר להתגרות סובל שני פירושים א' דמותר לגנות במעשה הרשע שעושה בפניהם להראות להם טענותיהם המזוייפות וב' לעשות עמהם רעה ולבטל רשעתם במעשה ועל זה אמר דאם לחשך אדם הא כתיב אל תתחר במרעים לזה אמר מי שלבו נוקפו אומר כן והיינו שסובר המקשה שלשון תתחר הוא לשון חיבור ועירוב כמו תתחרה עם הארץ ירמיה או תתחרה עם הסוסים ע"ש והיינו שלא יתחבר עמהם כלל הרי מוכח דאפילו חיבור בעלמא אסור מכל שכן לטעון עמהם ואמר מי שלבו נוקפו אומר כן היינו מי שיש לו צד הסתפקות בלב וירא כי אולי יטוהו מדרך טוב בטענותם. ולזה נאמר אל תתחר במרעים להיות כמרעים היינו שאסור אפילו לשמוע טענותם כי אולי יטוהו ויהיה כמרעים מה שאין כן למי שמובטח בעצמו שלא יטוהו ולזה מביא המקשה שם ואמר אל יקנא לבך בחטאים כי אם ביראת ד' כל היום דהיינו שאין לו לעסוק רק בדבר שהוא ודאי יראת ה' מה שאין כן בזה שיש ספק הטיה ועל גירוי כזה דהיינו להורות להם שטענותיהם מזויפות אין שייך לחלק בין שעה משחקת לו ואחר כך מקשה כיון שמשמע מדבריו כל עניני גירוי ואפילו לעשות עמהם רעה ועל זה מקשה הא כתיב יחילו דרכיו בכל עת ומשני שאני ברשע שהשעה משחקת לו וכו' כל זה נראה לי ברור

שם איכא סבי בבבל תמה ואמר למען ירבו ימיכם על האדמה כתיב וכו' היינו דאהני להו וכו' והא דלא אמר שאר מצות ותורה נראה דסבירא ליה כמאן דאמר שכר מצוה בהאי עלמא ליכא ולמען יאריכון ימיך לעולם שכולו ארוך אמנם כבר כתבתי לעיל לחלק בין יחיד לרבים דהא דאמרינן שכר מצוה בהאי עלמא ליכא היינו ביחיד דוקא דלא ניחא דיש לו בשכר מצותיו גם כן שאף שנולד במזל רע נשתדד מזלו בשכר מצוה ועל זה אמרו שכר מצוה בהאי עלמא ליכא ליחיד מה שאין כן בציבור כמו שכתבתי לעיל אמנם ר' יוחנן הוכיח מקרא דאפילו בציבור ליכא שכר מצוה אלא בארץ ישראל דלמען ירבו ימיכם בלשון רבים ואפילו הכי כתוב על האדמה ולכך הוצרך לו לומר דבתי כנסיות כארץ ישראל ועוד תפלה חשובה הוא מכל המצות כמאמרם משה לא נענה אלא בתפלה

שם לעת מצוא זו אשה לכאורה קשה דסוף הכתוב רק לשטף מים רבים אליו לא יגיעו אין לו שייכות לתחלת הקרא ונראה הכוונה כיון שסוף הפסוק רק לשטף מים רבים אליו לא יגיעו על כרחך מיירי קרא בדבר שיש לחוש שיחטא בדבר שלא יהיה תקומה לכך מתפלל ששטף מים רבים אליו לא יגיעו בדבר זה ולכך אמר ר"ח זו אשה דעריות נפשו של אדם מחמדתן והוא מעות שאינו יכול לתקן ועל זה אמר צריך להתפלל ששטף מים רבים אליו לא יגיעו. רב נתן אמר זה תורה דאמרו חז"ל זכה נעשה לו סם חיים לא זכה נעשה לו סמא דמותא וגם אמרו הלומד שלא לשמה מוטב לו שלא נברא וצריך להתפלל על זה שיהיה תורתו לשמה שלא ישטף במים רבים שיורש על ידי תורתו תרתי גיהנם ר' נחמן אמר זה מיתה דהמקובלים כתבו דסמוך למותו השטן וכת דיליה מפתים אותו ולפעמים מחמת יסורין חס ושלום יהיה מבעט ויקצוף באלקיו ר"י אמר זה קבורה כי הקבורה היא כפרה ובתוכחה נאמר והיתה נבלתך למאכל לעוף השמים וזהו העונש הגדול שבגדולים כמו שמצינו כשהפליגו הרע ועוד הפליגו בעונש גדול מזה שיקולע בכף הקלע ועל זה צריך להתפלל הרבה שלא ישטף בשטף מים רבים וישאר בקבורה שלא יקולע בכף הקלע כדכתיב גם קבורה לא היתה לו טוב ממנו הנפל ועיין בפירושי על קהלת ר"ז אמר זה בית הכסא דהיינו כמו שכתב הכותב דהיינו דחיית המותרות בעניני המושכלות דהיינו כשמעיין במושכלות