אמת ליעקב כז

דכאשר יפול ישמעאל יבא משיח ואמר תא חזי כמה נפיש זכות וחילו דאילנא וכו' אמר רב פפא אי לא הואי התם לא הימני כלומר שהוא גם כן ראה זה ברוח הקודש ואילו לא היה ראה ברוח הקודש שלישמעאל יהיה ארץ ישראל עד ימות המשיח לא הימניה שיהיה כח התשובה גדולה כל כך

שם אמר רבה בר בר חנא זמנא חדא הוה אזלינן בספינתא וחזינן האי כוורא דיתבא ליה חלתא אגבא וקדחא אגמא עלוי' וסברינן יבשתא הוא וסלקינן ואפינן ובשלינן וכד חם גביה אתהפיך ואי לאו דהוי מקרבא ספינתא הוי טבעינן. ונראה לפרש שראה ברוח הקודש שיהיה קודם ביאת משיח שיגביה הישראל שתחת ממשלתו על שאר אומות והאומות מכונים על שם כוורא וזה שאמר דיתבא חלתא דחלתא הוא מלשון חולם והיינו שהותש כוחו של אומה זו וקדח אגמא עליה והאגמא הוא מלשון הכנעה ושפלות כמבואר בערוך מלשון הלכוף כאגמון ראשו כלומר שגדלו הכנעה על האומה. סברינן יבשתא כלומר שחשבו שכבר יבשו תקותם. וסלקינן ואפינן ובשלינן. היינו שרצה הישראל להגביה עצמם עליהם ולמשול עליהן וכד חם גביה אתהפוך כלומר נהפכו ונתחזקו עליהם ואי לאו דהוי מקרבא ספינתא הוי טבעינן. כלומר שדבר זה יהיה קרוב לגאולה מחמת כשנתהפך ונתגברו מאוד על ישראל ואילו לא היה קריבת הגאולה הוי טבעינן

שם ואמר רבה בר בר חנא זמנא חדא הוי אזלינן בספינתא וחזינן האי כוורא דיתבא ליה אכלא טינא באוסייה ואדחוהו מיא ושדיוהו לגודא חרוב מניה שיתין מחוזא ואכלו מיניה שיתין מחוזא ומלאי מחד גלגלא דעיני' תלת מאה גרבי דמשחא וכי הדרן לבתר תליסר ירחי שתא חזינא דהוי קא מנסרן מגרמיה מטללתא ויתבי למבנינהו הני מחוזא עכ"ל ועיון מהרש"א שפירש שזה קאי על המן ואם כי דבריו אמיתים אולם בזה קשה דבריו להעמיד בדברי רבה בר בר חנא בזה ולפרש כל דבריו להבין היטב מבלי דוחק כאשר יראה הרואה ונלענ"ד לפרש בסייעתא דשמיא כי בספר הגלגולים פרק שני פי' הפסוק עת אשר שלט האדם באדם לרע לו כי האדם הבליעל הם הקליפות שלטו באדם הקדוש שהם נשמות אדם הראשון והם חשבו שהוא לטובתם ואינו אלא לרעתם וכו' וכפי ערך גודל הנשמה כן היא נטבעת בעמקי הקליפות וחיצונים הם משתדלים בכל מאמצי כוחם לטנפם בכל מיני טינופים כדי שתשאיר תמיד ברשותם להיות נהנו ממנה וכו' מה הם עושין כשהם רואין איזה מקום פגום אז הם מוציאין הנשמה העצומה שתכנס שם וכולי שתעמוד בידם תמיד והנה הם שלטו בזה האדם וחשבו שהם טובתם ואדרבה הוא רעתם והנה כי השם יתברך הבור תמים פעלו כיון שעל ידי חטא אדם הראשון שלטו באלו הנשמות אינו רוצה להוציאם מידם ושלא כדין מה הוא עושה ממתין עד שיהיה מקום פגום ומרמה את החיצונים ואומר שרצונו להכניס הקדושה באותו טינוף והם חשבו אדרבה יותר טוב להכניס שם הנשמה והיא חפצם באותו ענין ונמצא עושה כוונתם כרצונם וכולי ולהיות כי הנשמה הוא עצומה וקדושה היא מתעוררת ומטיבה מעשיה ונפרדת חן הקליפה ולא די (שיהיה בן) בזה אלא אדרבה מוציאה נצוצות קדושות משם וזה היה ענין אברהם אבינו ע"ה שהיה בן תרח וכו' והנה דוד אשר יצא ממואב הוא הכרית את הקליפה שהיה מלובש בתוכה מתחלה שהוא קליפת מואב ששם היה נפש דוד שבועה והיה ממדד מואב בחבלים והורגן. נמצא כי שלט אדם הבליעל לאדם הקדושים לרע לו לאדם הבליעל ולכן אין לתמוה בדוד במעשה דאביגיל ודבת שבע וכו' ועיין שם כי קצרתי הרבה ובשינוי לשון קצת ולזה נראה לפרש כוונת נעמי בעצתה לרות שתשכב תחת מרגלותיו של בועז שהוא לכאורה דבר מגונה כמו שעמד הרב אלשיך. אמנם יובן כי חשבה מחמת שצריכין להוציא נפש דוד ואי אפשר לעשות זה רק על ידי רמיית החיצונים שיסברו להכניס הקדושה במקום טינוף כדי שישאר בידם כמדובר למעלה וזה גם כן ענין אחשורוש שנשא אח אסתר להוציא נפש דריוש שיבנה בית המקדש ועתה נבוא לפרש ענין רבב"ח דהאי כוורא ירצה על אחשורוש כי האומות מכונים בשם דגים כמו שאמרו רז"ל מה דג אחד בולע את חבירו ואמר דיתבא ליה אכלה טינא באוסיא דהנה הערוך בשורש נו"ן פירש כי רפש וטיט מתרגמינן סין וטין וגלויי חושך מתרגמינן וטיטונא ובשורש אכל כ' כי מן המאכולת וכן אכילת הגפן והקבר הוא משורש אכל היינו שמפסיד ומכלה הדבר והנה הניצוץ הקדוש המובלע בכוחות הטומאה הוא כדי להפסיד ולכלות כוחות החיצונות כו' ולזה נקרא אכלה טינא היינו מה שמכלה כוחות הטומאה הנקראים רפש וטיט והנה ידוע כי הנפש הוא מושרש באף כדכתיב אשר נשמת רוח חיים באפיו ולכך מכנה הניצוץ הקדוש אשר היה מובלע באחשורוש שיצא ממנו דריוש שיבנה בית המקדש בשם אכלה טינא כמדובר וקאמר דיתיב באוסייה היינו בנפש שלו וידוע כי כל דבר קודם שיכלה מתגבר מאוד כמו הנשמה טרם פרידתה מהגוף ולזה היה אחשורוש מקודם כ' שטנה על ירושלים כי היה קרוב לכלות כוחות הטומאה ולהגביר כח הקדושה על ידי דריוש בנו ובחטא זה נלקח ממנו קי"ג אפרכיות והנה בסוף המגילה נאמר וישם המלך אחשורוש מס על הארץ ואיי הים ופירש החכם ן' עזרא שאיננו תחת מלכותו רק פחדו ממנו ומזה נראה כי אותן המדינות שנלקחו ממנו הם איי הים כי תחלת מלכותו היה מולך בכיפה וזה הכוונה במה שאמר ואדחוהו מיא ושדיוהו לגודא והיינו שניטל ממנו מלכות באיי הים חרוב מיניה שיתין מחוזאי היינו הישראל אשר הם מכונים בשם ששים כי הכללות ישראל הם ששים רבוא ולזאת נקראו בשם ששים ועל זה שכתב שטנה על ירושלים היה כאילו חרבו ששים רבוא ישראל ולזה אמר חרוב מיניה שיתין מחוזא ואכלי מיניה שיתין מחוזא ירצה בסוף בשעת גאולה והצלת המן נהגו כל ישראל בשמחה ומשתה. ומלחו מיניה שיתין מחוזא היינו כי מליחה נאמר על דבר המתקיים ומחמת שאחר כך נבנה בית המקדש על ידי בנו והוא דבר המתקיים ותועלת כל ישראל ומלאו מחד גלגלא דעינא תלת מאה גרבי דמשחא היינו דבשעת בנין בית המקדש כתוב (עזרא ז' כב) ועד בתין משח מאה ששלח המלך לבלול מנחות המלך לקרבנות וידוע שהבת שלש סאין כדכתיב מעשר הבת מן הכור והן שלשה מאות סאים וזהו כוונתו ומלאו מחד גלגלא דעינא כי הנדבות היו מרובין וזה היה רק נדבה א' בנתינה אחת תלת מאה גרבי דמשחא הדרי לבתר תריסר ירחי שתא הכוונה דהנה מבואר בסדר הדורות כי פור המן היה בשנת ג' אלפים ת"ד והיה מתקיים עד אדר השנה הבאה שנתהפך הדבר והרגו בשונאיהם והיינו ת"ה ובשנת ת"ו היה התחלת בנין בית המקדש כי אז מלך דריוש לזה אמר חזינא דהוי קא מנסרי מגרמי' מטללתא מגרמיה הוא לשון מעצמו כמו לית ליה לגרמי' כלום ובונהו הנהו מחוזא. כלומר שממנו מעצמו יצא הדבר לבנות הבית המקדש כי הוא מחוזא דישראל

שם ואמר רבה בר בר חנא זמנא חדא הוי אזלינן בספינתא וסגאי ספינתא בין שיצא לשיצא דכוורא תלתא יומא ותלתא ליליא איהו בזקיפא ואנן בשפולא וכ"ת לא מסגי ספינתא טובא כי אתא רב דימי אמר כמיחם קומקמא דמיא מסגי שיתין פרסה ושדי פרשא גירא וקדמא ליה איהו ואמר ר"א האי גילדנא דימא הוא דאית ליה תרי שיצא עכ"ל ונראה לבאר ולפרש בהיות ידוע כי כוורא היינו האומות עולם כמ"ש חז"ל מה דג אחד בולע את חבירו וכו' ושיצא הוא לשון כליון וחורבן ויכל יעקב תרגום ושיצא יעקב ואבוא אל הביאור בהיות כי בין חורבן בית ראשון לבית שני היה שלשה גאולות ושלשה גלות הראשון התחיל כורש לבנות בית המקדש והיה גאולה ואחשורוש כתב שטנה והיה גלות ושוב דריוש בנה בית המקדש והיה גאולה ומלכות יון החריב כולה והגלה ישראל ועמדו מלכי חשמונאי וזה שנית ועוד בה שלישית הוא הגלות המר והנסתר ההוא שהיה על ידי טיטוס הרשע וידוע כי הגאולה נקרא יום והגלות מכונה בשם לילה וזה שאמר בין שיצא לשיצא היינו בין חורבן בית ראשון לחורבן בית שני היה תלתא יומא ותלתא ליליא ואף בשעת יומא היינו הגאולות שהיו לא היה ביד רמה כי אף בשעת גדולתם היה מכונעים תחת שיעבוד שהיה נותנים מס להאומות וזה שאמר איהו בזקיפה ואנן בשיפולא. כלומר היה ידם תקיפה. וכ"ת לא מסבר ספינתא טובא כלומר לא תאמר שבשעת הגאולה היה עומד הדבר בטוב בלי צרות ושיעבוד אכן כי אתא רב דימי כמיחם קומקמא דמיא מסגי שיתין פרסה כלומר כי היה הצרות גדולות רבים מאוד בעוד לא נחו מצרה האחת בא הצרה השניה ועוד הוסיפו אחד על אחד עד לרוב כי בעוד רגע חדא כמיחם קומקמא היה שיתין פרסא היינו חרבונות וצרות כמבואר בסדר הדורות עיין שם ושדי פרשא גירא וקדמה ליה איהו כלומר כי לא שהה בין אחד לחבירו אך באות זה על זה צרות על צרות ואמר רב אשי האי גילדנא דימא הוא היינו כי הערוך פירש בשורש גלד שהוא מלשון גלדי מכה ובכמה דוכתי איתא גלד היינו הצואה והזוהמא המכוערה ועולם העליון נקרא ים כמו שכתבו הקדמונים על עולם הקדושה וזה לעומת זה ברא אלקים שכוחות הטומאה גם כן נקראין ים וכן הוא בכתוב ים גדול ורחב ידים וכולי וידוע שהס"מ הוא ראש לכל הכוחות הטומאה ואמרו חז"ל בסוכה (דף נ"ב) על פסוק ואת הצפוני ארחיק וגומר אל הים הקדמוני שנתן עיניו במקדש ראשון והחריבו וסופו אל הים האחרון שנתן עינין במקדש שני והחריבו וכולי וזה שאמר גילדנא דימא הוא דאית ליה תרי שיצא כי גלד הוא מלשון מכה כנ"ל שנתן עיניו על שני המקדשים שנקראו ימים והחריבן וזהו דאית ליה תרי שיצא היינו ב' חרבונות

שם ואמר רבה בר בר חנא זמנא חדא הוי אזלינן בספינתא חזאי האי ציפרתא דהוי קאי עד קרסולא במיא ורישא ברקיע ואמרינן לית מיא ובעינן לניחותא לאוקורי נפשיה נפק ברת קלא וא"ל לא תחיתו להכא דנפלא ליה חצינא לבר נגרא הכא הא שבע שנין ולא מטיא לארעא ולא משום דנפישי מיא אלא דרדיפי מיא אחר רב אשי האי זיז שדי הוא דכתיב וזיז שדי עמדי. בא לרמז מה דאיתא במדרש שבעוקבא דמשיחא יתרבו האפיקורסים בישראל ויסיתו לישראל אחיהם לדעתם הנכזבה ואמרו חז"ל שאין משיבין לאפיקורסים כי ידוע שמי שיש לו שכל משובש לא יועיל לו שום טענה כמו שכתוב כל באיה לא ישובו