אמת ליעקב כג

וליישב זה נראה דמה ששאל לו מפני מה בדברות הראשונות לא נאמר בהן טוב ולא אמר שמקשה מפני מה לא נאמר למען ייטב לך כלשון הכתוב לזה נראה דהנה ידוע המחלוקת דחכמים אמרו שכל העושה מצוה אחת מטיבין לו ומאריכין לו ימיו שמפרש למען ייטב לך בעוה"ז ור' יעקב פליג וסובר דלמען ייטב לך ליום שכולו טוב ולעולם שכולו ארוך והיינו לעולם הבא שעולם הבא נקרא טוב ולזה הקשה לו שהסוברים כר"י מכל מקום בדברות הראשונות לא נאמר טוב כלומר מפני מה בדברות השניות קורא עולם הבא עולם טוב ובדברות הראשונות אינו קורא בלשון טוב וזה תמיה גדולה והשיב לו שא"י אם נאמר טוב שא"י אם הפירוש למען ייטב לך נאמר על עולם הטוב ואפשר דהלכה כרבנן דייטב לך כפשוטו ואז לא יקשה כמו שאבאר והלך אצל ריב"ח וא"ל שסופן להשתבר דהנה אם נפרש כפשוטו למען ייטב בעולם הזה לא קשה דבע"ז דף ד' אמרו דבקרא (דברים ה') למען ייטב להם ולבניהם עד עוצם טובה הוא דהוי הא מיתה איכא והיינו שבשכר קבלת התורה הובטח להם טובה בעולם הזה וזה שאמר אני אמרתי אלקים אתם ח"ט אכן כאדם תמותון היינו שבעשיית העגל פסק הטובה שהובטח להם ולפי זה בדברות הראשונות שנכתבו קודם שעשו את העגל שכבר הובטח להם טובה בשכר קבלת התורה ואם כן למה יש להבטיח טובה על מצוה פרטיות של כיבוד אב ולא קשה רק על דברות האחרונות שהרי התורה כולה היה כתובה לפניו במרום ומפני מה כתובה בדברות האחרונות למען ייטב כיון שכך היתה כתובה לפניו במרום קודם שעשו את העגל ועל זה השיב לו מפני שסופן להשתבר כלומר שהידיעה והבחירה אמת וכיון שידוע שסופן להשתבר וחס ושלום פסקה טובה מישראל שכבר אבדו הבטחה שהובטח למען ייטב להם ולבניהם. ולכך הוצרך להבטיח בדברות האחרונות טובה על מצות פרטיות ואריכות ימים הוצרך גם כן להיות בדברות הראשונות שהרי מותה היה אף קודם שעשו העגל ובתירוץ זה אתי שפיר כל השינוים שמצינו בין דברות הראשונות לאחרונות שקודם שעשו את העגל בקבלת הראשונות ישראל שעמדו על הר סיני פסקה זוהמתן עד שאמר אני אמרתי אלקים אתם ובטל יצה"ר מהם וכשעשו העגל חזר זוהמתן ואלו הן השינוים שבין דברות הראשונות לדברות האחרונות ממצות שבת מתחיל השינוים דבראשונות כתיב זכור ובשניות כתיב שמור בראשונות כתיב הטעם משום כי ששת ימים ובשניות כתיב הטעם כי עבד היית במצרים בראשונות כתיב כבד את אביך ואת אמך ולא כתיב כאשר צוך ובשניות כתוב כאשר ק בראשונות לא כתיב למען ייטב ובשניות כתיב למען ייטב בראשונות כתיב לא תענה עד שקר ובשניות כתב עד שוא בראשונות כתיב לא תחמוד בית רעיך ואח"כ לא תחמוד אשת רעיך ובשניות כתוב קודם לא תחמוד אשת רעיך ואח"כ לא תחמוד בית בראשונות כתיב אצל בית ועבדו לא תחמוד ובשניות כתיב לא תתאוה

ולפי הנזכר לעיל מתורץ הכל שבראשונות נתבטל היצר הרע משא"כ בשניות אחר שעשו העגל שחזר זוהמתן והוצרך להזהירם באיומים ולכך באחרונים הוצרך לייראם כעבדים שהיו עבדים וכשלא ישמרו את השבת יחזור ויגלם בין האומות לעבדים וגם הוצרך להזהירם במצות לא תעשה כי שמור פן ואל הוא לא תעשה מה שאין כן בראשונות שכבר ניתן להם חירות ממלכיות נפסק היצר הרע מהם ואין מהצורך ליראם במלכיות רק להיות כמצווים ועושים כל מה שהיה אפשר להזהירם במצות עשה הזהירם במצות עשה וזהו שאמר זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו שלא תאמר מחמת השינוים להכחיש הידיעה מהם ח"ו ולומר שמקודם בחשבם שיקבלו התורה ויתבטל היצר הרע הזהירם בזה הלשון ולזה (שאמר) שחס ושלום אל יעלה על דעתכם כך רק בשעה שאמר זה אמר זה כי הידיעה אמת ועם כל זה נאמר בכפל בשינוים כי הבחירה ג"כ אמת מה שאין האוזן יכול לשמוע היינו אין להשיג דבר זה כלל בשכל ב"א ולכך לא כתב בראשונות כאשר צוך כי לא נצטוו רק מפני שיהיה כמצווין (ועושין) ובודאי לא יעשו רק מפני המצוה שהרי אין להם יצר הרע ותאוות עולם הזה כלל אבל בשניות שיש להם יצר הרע הוצרך לכתוב כאשר צוך שלא לחשוב בשעת עשיה בשביל קבלת תועלת להבא או לשעבר ולזה הזהיר שלא יעשו רק בשביל כאשר צוך ד' בראשונות כתב עד שקר הוצרך להזהיר כשפסק היצר הרע רק על שקר המועט בראשונות שהצווי לא היה רק בשביל שיהיה רק כמצווה ועושה ולכך בראשונות אמר קודם אשה שהוא רק כמצווה ועושה דאמרינן בש"ס שמקודם יבנה בית ואחר כך ישא אשה ולכך הזהיר מקודם שבשעת עשיית הבית יהי' כמצווין בלא תחמוד בית ואחר כך בשעת לקיחת אשה הזהיר בלא תחמוד אשה והרמב"ם כתב כי לא תתאוה נאמר על חמדת הלב ולא תחמוד נאמר על מי שעושה תחבולות וסיבות ליקח של חבירו ולזה בראשונות לא הוצרך להזהיר על תאוות הלבויית רק על מעשה שנעשה בפועל להיות כמצווין ועושין ולא הוצרך להזהיר רק על החמדה בפועל ולכך נאמר מקודם לא תחמוד ואחר כך לא תתאוה ולזה נאמר (ירמיה לא) כי הנה ימים באים וכרתי בריתי את ישראל ברית חדשה לא כברית אשר כרתי אתכם בהוציאי אותם ממצרים אשר הפרו את בריתי ואנכי בעלתי בכם כי זאת הברית אשר אכרות את בית ישראל אחרי הימים ההם אל ד' נתתי תורתי בקרבם ועל לבם אכתבנה וגומר הכוונה שלא יהיה התורה אצלם באזהרה כדרך שהיה בדברות השניות רק מצד עצמם ירצו לעשות המצות והתורה יקבלו רק לענין שיהיו כמצווין ועושין

פרק הכונס דף נ"ח האי מאן דקץ כופרא מאי משלם א"ל משלם דמי כופרא והא הוו תמרי אלא משלם דמי תמרי אמ' להו והא לאו תמרי שקיל מיניה אמרו ליה אומר לן אתה א"ל בששים והוא תמוה א' מאי קבעי ליה דוקא בכופרא דהוא דקל הא שאלה זו היה יכול לשאול על כל האלנות שלא גדלו עדיין. ב' דא"ל משלם דמי כופרא ואקשי להו הא הוי תמרי מאי קושיא הא השומא הוא כפי מה ששוה למוכרו והקונה כופרא ודאי יודע שיגדלו עליו תמרים ומשלם לפי שווים דהא כל השומות הן כמו עכשיו דהא כשהזיק בהמות גם כן יש לומר שעתיד לגדל הרבה וולדות ג' כשחזר בו ואמר משלם דמי תמרי הקשה לו להיפך הא לאו תמרי שקיל מיניה מעיקרא מאי סבר ולבסוף מאי סבר ד' כשאמרו לו אמוד לן את א"ל בששים פרש"י דשמין בין ששים אילנות כמה היה שוה ואם חסר אחת כמה הן שווין ואותו הסך הפחות משלם והתשלומים מעט מחמת זה אם כן במה תירץ הקושיא שהקשו מעיקרא דהא מעיקרא כשאמרו לו משלם דמי כופרא היינו הדקל בפני עצמו הקשה להו דהא הוי תמרי דהיינו דמסתבר ליה שצריך לשלם יותר ואחר כך הופחת התשלומין יותר ובזה יתורץ לו הקושיא שהקשה אתמהא ונראה לפענ"ד דהאי דברי אגדתא דברי מליצה הן דהנה ידוע שהצדיקים נמשלו לתמר כדכתיב צדיק כתמר יפרח וידוע שהצדיקים נתפסין בעון הדור ולזה שאלו לו האי מאן דקץ כופרא והיינו דקל נערה כלומר בדיק כשהוא עדיין רך בשנים כשמת בעון הדור ולזה שאלו מאי משלם דהנה ודאי כשהצדיקים נתפסין בעון הרשעים יש על הרשעים עון גם כן על מיתת הצדיקים שנתפסו בעבורם מאי משלם כלומר איזה עונש מגיע עליהם א"ל משלם דמי כופרא כיון שעדיין לא סיגל הרבה קורה ומעשים טובים ועל זה הוקשה לו הא הוי תמרי כלומר אילו לא היה מת אפשר שהיה מסגל תורה ומעשים טובים ולכך חזר בו ואמר דמי תמרי חזר ושאל לו הא לאו תמרי שקל מיניה כלומר הא הבחירה חפשית ומי יודע מה שיהיה אחר כך ועל זה השיב לו בששים כלומר דהנה העונש המגיע לרשעים בשביל מיתת הצדיקים אינו בשביל שהופסד הצדיק שאינו יכול לסגל עוד תורה ומצות דודאי אם היה מחמת זה היה משלם דמי תמרי היינו מה שהופסד להצדיק במיתתו על פי ידיעת הבורא דהידיעה הוא אמת רק שהצדיק אין לו הפסד בזה כדכתיב (קהלת) מתוקה שנת העובד אם מעט ואם הרבה ועיין ברש"י שם רק העונש הוא לרשעים דכל שיש יותר צדיקים בעולם יותר מתרבה השראת השכינה בישראל ומחמת מיתת הצדיקים נתמעט ומחמת זה יש עונש על הרשעים שממעטין השראת השכינה בישראל וזהו שהשיב לו בששים דהנה בשיר השירים בקרא דהנה מטתו שלשלמה ששים גבורים סביב לה פרש"י היינו ששים רבוא מישראל עיין שם והיינו דאין השכינה שורה על פחות מן ששים רבוא מישראל ובודאי דהרשעים אינן מן המנין כי קשר של רשעים אינן מן המנין וזהו כוונתו מה שאמר בששים היינו מה שמיעט השראת השכינה מחמת העולם חן ששים רבוא צדיקים ועל ידי זה נתמעט ההשראה וכפי אותו המיעוט מגיע עליהם העונש דודאי גם בפחות מן ששים רבוא גם כן יש השראת שכינה כדאמרינן באבות מנין שאפילו אחד שיושב ועוסק בתורה וכולי אך דכשיש ששים רבוא אז השראת השכינה בשליחות וכפי שממעט כפי זה בא עליהם העונש וכיון דהעונש לפי שעת המיעוט שנתמעטה בשעה זו שוב לא קשה קושיא הנזכר לעיל ודו"ק:

מסכת בבא מציעא

פרק השוכר את הפועלים אמר רב מה דכתיב מי כהחכם ויבן את זאת על מה אבדה הארץ דבר זה אמרו חכמים ולא פרשוהו וכו' עד שהקב"ה פרשו שנאמר על עזבם את תורתי ואמר ר"י אמר רב על שלא ברכו בתורה תחלה והוא תמוה למה לא פרשוהו חכמים והנביאים הא לא חרבה ירושלים עד שעבדו ז' בתי דינין ע"ז וגם הי' בה גילוי עריות ושפיכות דמים כמבואר כמה פעמים בנביאים והגמרא מלאה מזה לכן נראה דהקושיא דעל מה אבדה הארץ היינו היאך באו לידי עבירות גדולות עד שיתחייבו אבידת הארץ ועל זה השיב הקדוש ברוך הוא על שלא ברכו בתורה תחלה פי' דברכו הוא מלשון חשיבות והיינו שמתחלה לא נחשב לימוד התורה ביניהם והיינו שלא בירכו בתורה כלומר שלא נתפארו והחשיבו התורה ביניהם ומחמת זה שעזבו את תורתי היינו לימוד התורה ממילא באו אח"כ לידי עבירות גדולות כאלה: