אמת ליעקב כב

בנביא שקר שמתנבא בשם ע"ז והיה דומה כס"ת שכתבו מין שצריך לשורפו

שם בני חיי ומזוני לאו בזכותא תליא מילתא אלא במזלא תליא שהרי רבא ורב חסדא והוא תמוה שא"כ אין כאן השגחה. ונ"ל שזה המאמר הוא לאחדים עם מאמר ששכר מצוה בהאי עלמא ליכא וזהו מאמרם ג"כ כאן דלאו בזכותא תליא מילתא פי' שבזכות לא ישתדד המול כשיש לו מזל גרוע כמו שאמר לר"א בן פדת ניחא לך דאחריב עלמא אולי תברי בשעתא דמזוני כי השי"ת לגודל רחמנותו אין מחליף עולם עומד בעולם עובר ונותן להם שכר מרב טוב הצפון אבל בעד עונש העבירות בודאי הקב"ה משדד המזל לרעה להענשו בעוה"ז למען יהיה נקי בעוה"ב לרחמנות וזהו הטעם צדיק וטוב לו צדיק ורע לו דלאו בני חד מזלא הם כמו רבא ורב חסדא רק לפעמים בזכות אבות ג"כ משתנה המזל. כי זכות אבות אינו מועיל רק לעוה"ז ולא לעוה"ב וזהו מאמר הש"ס ג"כ צדיק בן צדיק עיין שם: מסכת קידושין

פרק האשה נקנית יודוך ה' כל מלכי ארץ בשעה ששמעו אנכי ולא יהיה לך אמרו לכבוד עצמו הוא דורש כיון ששמעו כבד את אביך ואת אמך חזרו והודו לדברות הראשונות נלע"ד לפרש דהנה כל המצות הם לטוב לנו דאם יצדק מה יתן לו וכן מפורש בתורה דכתיב ויצונו ד' לעשות את כל החוקים האלה לטוב לנו לחיותנו וגו' וזהו מאמרם ז"ל. בשעה ששמעו אנכי אמרו לכבוד עצמו הוא דורש פירוש שהמצות אינן אלא לכבוד עצמו שרוצה שיתפרסם אלהותו בעולם ולא היה כלל בשביל טובותינו וכאשר שמעו מצות כבוד ראו שרוצה שיהא טוב הסידור בנינו ומשגיח על טובותנו וסיים ג"כ למען יאריכון ימיך ראו בעצמם שרוצה במאוד לטובתים והודו שכולם היה בשביל טובתינו כנ"ל ואפילו הפירסום אלהותו היה גם כן בשביל טובותינו וזה היה הכוונה באומרם ז"ל שמסוף דבריך ניכר ראש דברך אמת ירבה כי אמת נאמר על דבר שאינו מצפה לתשלום גמול וזה אמרו אה"ע מתחלה סברו כי הוא רוצה גם לטובתו לפרסם גודל מלכותו וזה אינו אמת לאמותתו כיון שמכווין בזה טובתו. אמנם כאשר שמעו סוף דבריו שכוונתו אינו רק לטובת זולתו לשמור מצותיו ולטוב לנו ומזה הבינו כי גם דברות הראשונות היו רק לטובתינו וזה אמת כי אינו לגמולו רק לגמול את בריותיו: מסכת סוטה

פרק אלו נאמרין ואמר ריב"ל אין נותנין כוס של ברכה לברך אלא לטוב עין שנאמר טוב עין הוא יבורך אל תקרי יבורך אלא יברך. והוא תמוה א' דמה היה קשה לו על הפשוט כדכתיב יבורך ב' והא קיימא לן אורח מברך ונראה לי הכוונה דהנה אף שהאומר סלע זו לצדקה בשביל שיחיו בני הרי זה צדיק גמור מכל מקום לא מקרי טוב עין אלא מי שהוא נותן בשביל שמרחם על העני זה הנקרא טוב עין והיה קשה להם מאי דכתיב טוב עין הוא יבורך הא אפילו אם אינו נותן צדקה רק בשביל עצמו נתברך אמנם כשהוא טוב עין ומשפיע לאחרים שלא בשביל עצמו מעורר גם כן צינור המשפיע על אחרים וזה כוונת הש"ס אל תקרי יבורך אלא יברך דהיינו שמשפיע לאחרים בזכותו וזה אי אפשר רק על ידי מי שהוא טוב עין וזהו כוונתן גם כן במה שאמרו אין נותנין כוס של ברכה אלא לטוב עין. דהנה הרמב"ם במ"נ ח"א כתב דהא דאמר בש"ס שנותנין כוס של ברכה לדוד בעת הגאולה דהיינו שכוס של ברכה נקרא שפע שמשפיע על ידו וזהו כוונתן כאן אין נותנין כוס של ברכה לברך פירוש אין ממשיכין השפע רק על ידי מי שהוא טוב עין

בפרק עגלה ערופה משמת רבי בטלה ענוה ויראת חטא אמר ליה רב יוסף לא תיתני ענוה דאיכא אנא אמר ליה רב נחמן לא תיתני יראת חטא דאיכא אנא. והוא תמוה היכן ענותנותן כיון שמשבחין עצמם בזה והנראה בכוונתן דהנה בלאו הכי קשה אהא דתני משמת רבי בטלה ענוה והלא היה תנאים הרבה וכי לא היה בהם עניו רק רבי. ולזה נראה בכוונת התנא ונמשיל לזה משל שפעם אחת נסע אחד לקבץ מעות וקרא שמו מוכיח מעיר גדולה בראד ועמד לדרוש ואמר שאינו יודע כלל ואינו בן תורה מ"מ לא שקר מיליו שהוא מוכיח מבראד בהיות שהיה עשיר וגביר גדול בעיר זו וירד מנכסיו עד שאין לו לחם ושמלה וכל הרואה רואה שאין העושר קנין עצמי ואין מוכיח גדול מזה ומרבי גם כן יכולין ללמוד שאין במה להתגאות כי ברבי היה תורה וגדולה במקום אחד עד שאמרו בבבא מציעא דף פ"ה אהורייריה דבי רבי הוי עתיר משבור מלכא והיה נשיא בישראל והיה בעל יסורין גדול מאוד ובשעה שהיה יוצא לנקביו אזיל קלא בתלתא מילא ואין אדם מתפעל אלא מראיית עין וכל מי שראה גדולת רבי ויסורין שלו נשבר לבו בקרבו והיה רואה שאין לו במה להתגאות לא בעושר ולא בגדולה כי מה בצע בעושר וגדולה מי שיש לו יסורין כאלה וכל אדם מעותד לזה ויקר פדיון נפשו וחדל לעולם נמצא יסורין של רבי היה מעורר ענווה בלב כל אדם ולזה אמר רב יוסף לא תיתני ענווה דאיכא אנא כלומר כי ממני גם כן יכולין ללמוד כל העולם שאין להם במה להתגאות שהיה לו גם כן תורה וגדולה במקום אחד שהיה נשיא כמ"ש משמת רבה מלך רב יוסף ונעשה בעל יסורין גדול ונעשה סגי נהור וסומא חשיב כמת ועוד שחלה ושכח תלמודו ובכל פעם הזכיר לו אביי ואמר ליה רבי לא כך שנית ואין לך צער ושפלות גדול מזה ולזה שממנו ג"כ יש ליקח ראייה להיות עניו שאין לאדם במה להתגאות לא ששיבח עצמו חס ושלום בעניו וכן הוא הפירוש של יראת חטא דכל יסורין של רבי היה על חטא קל שעשה וממילא היה לכל העולם יראת חטא ולזה אמר רב נחמן לא תיתני יראת חטא דאיכא אנא שהיה יודע בעצמו שגם כן נענש על חטא קל. ובזמן הזה ודאי דיכולין ללמוד שרואין כמה עשירים שנפלו לשאול תחתית ואין לך דבר שמחזיר למוטב רק כשהן מעונין ומדוכין ביסורין ורוב טובה הוא דבר המחטיא את ישראל שהרי מרוב זהב עשו את העגל וכל המידות הרעות באות מזה מהשפעת רוב הטובה בגאות ורכילות ולשון הרע באמרם מי אדון לנו כי העניים מחמת שלבם נכנע יש יראת אלקים בלבם ועשיית הרע היא המביא הרע לעולם: מסכת בבא קמא

פרק ארבעה אבות וכבוד עשו לו במותו וכו' אלא שהניחו ספר תורה על מיטתו ואמרו קיים זה מה שכתוב בזה וכו' אמר לו אפילו קוים אמרינן לימד לא אמרינן והאמר מר גדול תלמוד תורה שהלימוד מביא לידי מעשה לא קשה הא למיגמר הא לאגמורי תוספות וקשה: לרבינו תם ואדרבה בסוף פרק קמא דקדושין דייק מהכא דתלמוד עדיף וכו' ונלע"ד לתרץ כי בודאי כשמשבחין דבר אחד מחמת שמביא לידי דבר אחר ודאי דהדבר אחר הוא חשוב יותר כמו שחשיב זריזות מביא לידי זהירות וחשיב עד רוח הקודש ובודאי דרוח הקודש הוא חשוב יותר מכולם וכן אם יאמר אדם מאה זהובים חשובים מאוד דיכול לקנות בעדן אבן טוב מורה הלשון דאבן טוב חשוב יותר דהא מכח זה מחשיב המנה אמנם אם יאמר מאה מנה חשובים מאוד דיכול לקנות בעדן מאה אבנים טובות נהי דמורה הלשון דמאה אבנים טובות חשובים יותר מכל מקום מורה גם כן שמאה מנה חשובים יותר מאבן טוב אחד ולפי זה אתי שפיר דהנה בכאן לכאורה קשה דלפי הס"ד דקיים אמרינן לימד לא אמרינן דהיינו לימוד של עצמו כדמוכח מדברי התוספות ולכאורה תמוה מאוד דהא תלמוד תורה הוא אחת ממצות עשה וכיון דאמרינן קיים זה כל מה שכתוב בזה על כרחך קיים גם כן מצות עשה של תורה שנאמר בה והגית בה יומם ולילה ולמה לו להקשות מהא דתלמוד מביא לידי מעשה וע"כ צריך לומר דלומר למד כל מה שכתוב בזה דהיינו שלמד כל התורה כולה הוא שבח יותר גדול מקיום כל התורה לפי הס"ד ושפיר אמר דלמד כל מה שכתוב לא אמרינן רק לחזק ועל זה מקשה שפיר דהא קיום כל התורה עדיף מלמד כל התורה דהא אמרי' גדול תלמוד תורה שמביא לידי מעשה אלמא שמעשה הקיום של כל התורה עדיף מלימוד כל התורה משא"כ בקידושין שנחלקו אם תלמוד גדול או מעשה גדול פ"כ או אפשר לומר דפליגי לענין נתינת שכר של הקב"ה דזה דמי להא דמקשה בכל מקום הילכתא למשיחא וכן אי אפשר לומר דפליגי איזה גדול דמביא לידי מעשה וכיון דמעשה הוא רק מעשה פרטי וידוע שתלמוד דף אחד בלול מכמה הלכות מעשים ובודאי דעדיף ממעשה פרטי שהרי לימוד זה מביא להרבה מעשים כן נראה לפענ"ד ליישב

פרק שור שנגח את הפרה שאל ר' חנינא בן עגיל את ר' חייא בר אבא מפני מה בדברות הראשונות לא נאמר בהן כי טוב ובדברות אחרונות נאמר בהן כי טוב ופירש"י גבי כיבוד אב דכתוב למען יאריכון ימיך ולמען ייטב לך אמר ליה עד שאתה שואלני למה נאמר בהן טוב שאלני אם נאמר בהן טוב אם לאו שא"י אם נאמר בהם טוב כלך אצל ר' תנחום בר חנילאי שהיה רגיל אצל ר' יהושע בן לוי שהיה בקי בהגדה אזיל לגביה א"ל ממנו לא שמעתי אלא כך שמעתי א"ל שמואל בר נחום הואיל וסופן להשתבר מאי הוי אמר רב אשי חס ושלום פסקה טובה מישראל והוא תמוה הרבה א' דגברא רבא כר' חייא בר אבא לא ידע מאי מקרא כתוב ב' דא"כ ח"ו פסק האריכות ימים מישראל ג' מפני מה לא אחר בלשון המקרא לא נאמר למען ייטב לך גם תמוה כל השינוים שבדברות הראשונות לאחרונות ולהבין מה שאמר שמואל שמור וזכור בדיבור אחד נאמרו והאבן עזרא בפרשת שמות הרגיש כבר בזה ליישב בדוחק עיין שם: