אמת ליעקב כ

בהאי עלמא ליכא אך הוא על דרך הא דכתיב רודף צדקה ומצא צדקה ופריך הש"ס וכי משום דרודף צדקה וכו' ומשני שהקב"ה ממציא לו מעות שיעשה מהן צדקה והיינו שהקדוש ברוך הוא ממצוא לו מעות הרבה שיהיה לו מה לעשר וכן היא כונת ר"י ממה שאמר בשביל היינו שהקב"ה ימציא לו מעות כדי שיהיה לו מה לעשר וזה ג"כ כוונת הקרא עשר תעשר כלומר אם תעשר פעם אחד יהיה לך הרבה לעשר והא דאמר בשביל שתתעשר היינו שיכול ג"כ לכוין לזה רק דעיקר כוונתו יהיה שיתעשר למען יוכל לעשות טוב בחייו ולא יהיה כוונתו להתעשר בשביל הנאת עצמו רק יהיה כונתו בשביל עשיות הטוב ואז ממילא יתעשר כדכתיב רודף צדקה ימצא צדקה ולפי זה לא קשה מה שהקשה הרי"ף א"כ כל בני אדם יהו עשירים ולפי הנ"ל א"ש מפני דרוב בני אדם אין כוונתן בשביל כך רק להנאת עצמם ובזה אתי שפיר ג"כ מה שאמר עד שיבלו שפתותיכם לומר די שלכאורה קשה היאך אפשר שימצא מי שיאמר די לעשרו והא אין אדם מת וחצי תאותו בידו ולפי הנזכר לעיל אתי שפיר שהכוונה שלא יאמר די לנתינת הצדקה אף שאמרו המבזבז אל יבזבז יותר מחומש לפי שהקדוש ברוך הוא ימציא לו מעות שכל אימת שיצטרך ליתן צדקה יהיה לו מה ליתן משיעני מעשרו ולא יהיה אפשר כלל בשפתיו לומר די מחמת שיהיה לו כ"כ הרבה שיראה בעוני שנתינת הצדקה יהיה פחות מחומש

שם אשכחיה ר"י לינוקא דר"ל דיתיב ואמר אולת אדם תסלף דרכו וכו' עיין מהרש"א ורי"ף ונראה לענ"ד דהנה הכתוב הזה יש לפרש בתרי אנפי אולת אדם תסלף דרכו ואח"כ כשנענש על חטאיו על ד' יזעף לבו מחמת שבדעתו שלא חטא כלל וזהו מלא בתורה כמ"ש המהרש"א דכתיב איש כי תשטה אשתו אין אדם עובר עבירה אא"כ נכנס בו רוח שטות לכן על כרחך כל מאמרי איוב שחשב בדעתו שלא חטא ע"כ רמיזין באורייתא אמנם יש לפרש פירוש אחר בכתוב דהנה כי מאתו לא תצא הרעה רק ע"י מעשה רע נברא מלאך משחית והוא המייסרו כדכתיב ותמוגגינו ביד עונינו וזהו שאמר הכתוב אולת אדם תסלף דרכו ועל ד' וגו' כלומר שכ"כ תסלף האולת דרך האדם עד שתולה הרע שבא עליו בד' ואומר שד' עשה זאת ולכך כשרואה שהוכה בלי חמלה וזעף לבו ואינו יודע כי המלאך שברא במעשיו הוא המכה אותו בלי חמלה והשתא אתי שפיר מה שהביא ראיה מהכתוב מה זאת עשה לנו אלקים שתלו הדבר אף שהכירו בחטאים כדכתיב לעיל מינה אבל אשמים אנחנו וגו' מכל מקום שלא כהוגן אמרו מה שאמרו מה זאת עשה אלקים לנו

פרק סדר תעניות אלו בסורא הוי דברתא ובשבבותיה דרב לא הוי דברתא סברו משום זכותא דרב אתחזו להו בחלמא דלאו משום זכותא דרב אלא משום ההוא גברא וכו' ותמה המהרש"א דהא בכלל מאתים מנה ודרך נזר הקודש ידוע ולענ"ד נראה לתרץ לפי מה שכתבתי לעיל (סוכה פרק החליל) דאפילו כשהצדיקים חוטאין מוסיפין כח בטומאה וצריכין אומץ כח להלחם נגד היצר הרע ולהיפך כשיש רוב צדיקים המחלישין כח הטומאה יקל לרשעים להלחם נגד היצה"ר וזהו ענין הערבות כי אל דעות ד' ולו נתכנו עלילות וידוע הכח אשר נתן הצדיק בחטאו להטומאה עד שלא היה כח בהרשע להלחם נגד היצר הרע משא"כ אילולא היה חטא הצדיק היה נקל לרשע לכבוש היצר הרע לכך היה דורו של משה כולן צדיקים וכן משה אמר גם בי התאנף ד' בגללכם ולפי זה אתי שפיר דודאי אין מעלין במשקל אחד הצדיקים והרשעים רק אותן הצדיקים שיש להם סיבה קצת בחטא החוטאים והחטא נחשב על כולם ולזה מושקלים ביחד ולזה לפעמים הצדיקים מכריעין עד שמצילין הרשעים לאפוקי אם צדקת הצדיקים גדולה עד מאד עד שאין להם סיבה בחטא החוטאים אלו אינן נשקלים כלל עם החוטאים שאין להם שייכות ביחד כלל ולזה אף שאמר הקדוש ברוך הוא הניחה לי ואכלם אמר למשה ואעשה אותך לגוי גדול ולא הכריעו הדוד למשה ולא משה להדור שלא נשקלו כלל ביחד כמ"ש ובזה אתי שפיר מהא דרב דאתחזי להו בחלמא דלאו משום דזכותא דרב הוא דנפישא טובא פי' שאילו היה רב נשקל עמהם היה מכריע את כולם רק שרב להיותו זכותו נפיש טובא לא נשקל עמהם כלל שלא היה לרב שום שייכות בחטאם כלל רק ההוא גברא נשקל עמהם להיות זכותו לא היה מכריע רק שכונה שלו וזה ג"כ מאמר אברהם האף תספה צדיק עם רשע והיינו אם תשקלם ביחד בודאי חטא החוטאים תכריע כי הצדיקים לא היו צדיקים גמורים כמבואר במדרש שהיה רק צדיקים דרופתקי ולזה ביקש שאם יהיה חמשים צדיקים שבחסדי השי"ת יהיה מטה כלפי חסד שיכריעו אותן החמשים הצדיקים כל המקום ואף שחטא החוטאים יהיה המכריעים לצדקת הצדיקים מ"מ במיתת הצדיקים יש חילול השם שיאמרו לית דין ולית דיין ח"ו חלילה לך להמית צדיק עם רשע לזאת ביקש שיהיה מטה כלפי חסד וצדקת חמישים הצדיקים יכריע

שם אמר כל ימיו של אותו צדיק היה מצטער על אותו פסוק וכו' אפשר ע' שנין בחלמא דמי מי איכא דניים ע' שנין יומא חד הוי קאזיל באורחא חזייה להאי גברא דנטע חרובא א"ל מכדי חרובא עד שבעים שנין לא טעין פשיטא לך דחיית ע' שנין ואכלית מיניה אמר ליה אנא עלמא בחרובא אשכח כי היכי דשתלי אבהתי אנא נמי אשתל לבנאי יתיב וקא כריך ריפתא אתיא ליה שינתא וניים הדרא עליה משונתא ואיכסיא מעינא וניים ע' שנין כי קא אתער חזייה לההוא גברא דקאכיל מההוא חרובא אמר ליה ידעת מאן שתליה להאי חרובא אמר ליה אבוה דאבא אמר ודאי ניימי לי ע' שנין חזא לחמרי' דקא ילדי רמכי רמכי אזל לבית וכו' ולא נהגו ביה יקרא חלש דעתיה ובעו רחמיה דלימות. וקשה במאמר זה טובא א' היאך נרמז במקרא דאיכא דניים ע' שנין ב' למה היה צריך להעשות נס כזה ולא עביד רחמנא ניסא למגנא ומקודם נפרש מזמור זה שאמר דוד שהוא גם כן קשה טובא דמה ענין היינו כחולמים ומה אז ימלא שחוק פינו גם סוף דבריו הן כפולין הזורעים בדמעה הלוך ילך ובכה נושא משך הזרע וגם הוא בשינוי לשון ונראה בכוונתי דהנה הקב"ה הגלה אותנו למען נרגיש בצער כדי לשוב אליו בתשובה שלמה ולקבל היסורים בשמחה כי הגלות הוא סיבת הטוב כמאמרם ז"ל ג' מחנות טובות נתן הקב"ה לישראל וכולן על ידי יסורין ובאמת אנחנו אין מעלין על לבנו סיבת הגלות רק כאחד אשר חלם לו חלום שיש לו יסורין ובחלום ודאי שאינו מעלה על לבו שיש להיסורין איזה סיבה וכעין שכתב הבינה לעיתים זכרה ירושלים ימי עניה ומרודיה כל מחמדיה אשר היו מימי קדם כלומר בגלות מחפשין על המחמדים אשר היו לה בימי קדם וא"כ מהראוי היה שהגלות לא יהיה שוב סיבה להטוב אך רחמי הקב"ה גדולים עלינו וזהו שאמר בשוב ד' את שיבת ציון היינו כחולמים אז נשיג האמת ונשיג שהיינו כחולמים שלא נתננו על לבנו לשוב ועוד אמר שאז ימלא שחוק פינו כלומר גם בזה היינו כדרך שמי שחלם לו שנשבר רגלו והיה בוכה בחלום וכשהקיץ שוחק על בכיתו שרואה שלא הוה לו על מה לבכות וכמו כן אנחנו בגלות כי כשיש לנו איזה צער מהגלות ואין אנו יודעין ומשיגין שהוא סיבה לטוב גדול אשר אין הצער מאריך וכשישוב שבות ביון אז ימלא שחוק פינו כי שמחה נאמר על שמחה והנאה שיש לאברים ושחוק הוא על דבר שחוק וליצנות כמובן יהיה פינו מלא שחוק על הצער שנצטערנו בהגלות כי נשכיל שזהו היה סיבת הטוב אז יאמרו בגוים הגדיל ד' לעשות כלומר שמה שהיינו סוברים שהגדיל עמנו בעת הגלות אדרבה שהיה הגדולה שלהם שעי"ז זכה לגדולה כזו שובה ד' את שביתנו כאפיקים בנגב כלומר כי כל הגאולה שהיה לנו היה בהיסח הדעת וזהו כמו מי שיש לו ארץ יבשה ואח"כ נפתח בתוכה אפיקי מים פתאום עד שנשתבחה הארץ מאוד מאוד והמשיל לזה כי כמו שבשדה העני שאין לו תבואה לזרוע ניטל באריסות אבל עשיר זריעה לחלק עמו באלומות וכשהארץ יבישה ומסית להעשיר ליתן זרע לזרוע ומחמת גודל רחמנות וגודל פיתוי נותן לו העשיר ומחמת שהארץ יבישה אינו מקוה אל הטוב הנה העני הזורע זרע בדמעה ואבלו לא שייך לומר שהולך כי הוא עומד במקומו וזורע ואינו בוכה רק בשעת הטורח ואחר הטורח מאי דהוי הוי כי אם לא יצמח לא יהיה לו הפסד משא"כ העשיר הולך ומספר תמיד מה שגרם לו הפיתוי ולכך כתב אצלו נושא משך הזרע שהוא נושא וסובל הצער כל ימי המשך של הורע ואח"כ כשהקדוש ברוך הוא מצליח את הקרקע הפועל העושה קוצר ברנה והנותן הזרע המקבל האלומות לביתו כדרך כל נותני מעות לחצי ריוח נושא האלומות ברינה והנמשל כי הגלות הזה התלמידי חכמים העניים לומדים ועוסקים במצות והעשירים מספיקין להם פרנסתם לכ"א מספיק בעשייתו ואינו מאמין בעצמו אם טוב הוא וכן העשיר אינו מאמין אם נתינתו עושה פירות דנפישי רמאים ובשעת תשלום שכר העני העושה מעשה הנמשל לזורע וקוצר שכרו ברינה והעשיר הנמשל לנושא משך הזרע ישא אלומות וזה ענין חוני המעגל שהיה מצער על מקרא זה שהכתוב מעיד שהישראל לא יתנו לב בגלות לשוב עד ד' ואח"כ כשפגע בהאי גברא שהשיב לו ששותל לבניו כדרך ששותלין לו אבהתי כעס עליו וע' שנין לאו דוקא אלא זמן רב שיותר קרוב שלא יחיה בהגיע זמן עשיית פירות וכעס עליו ונענש כדרך שנענש רבי שמעון בן יוחאי ונכשל גם הוא בזה כי העולם מוכרח להתנהג בכך כדרך שאמרו אי אפשר לעולם בלא בסם ובלא בורסי ולכך נענש ואהדר לי משונתא היינו שלבו נעשה לב האבן עד שלבו השיאו לילך ולעסוק במו"מ ואיכסי מעינא כלומר מהת"ח ונם ע' שנין שהיה כישן בעלמא ואח"כ ראה שחמרי' אוליד רמכי רמכי היינו שחומרו נתקשה הרבה בהרבה ענינים וראה אחר כך שבר בריה היה אוכל מזה וראה שכך הוא נימוס הקב"ה לברוא ת"ח וגם אנשים שיספיקו ויעסקו בצרכי העולם להכין לראוי לו אמר שנימי ע' שנין הנני רואה שנשתנה עולמו ואיתער משינתא וחזר לבית המדרש ולא נהגו בו יקרא כדחזי מחמת שפירש מהן מקודם רק העיקר הוא שכ"א מה שחננו בוראו הן בלימוד הן בעסק משא ומתן יעשה בהן הטוב

שם רבי חנינא בן דוסא כו' יתבאר לקמן בדבור המתחיל רבי אלעזר בן פדת דחיקא ליה טובא וכו'

שם רבי אלעזר בן פדת הוי דחיקא ליה מילתא טובא וכו' עיינו רבנן