אמת ליעקב יח

היה מקוים בהם ח"ו אבד תאבדון ונמצא שביום ההוא היה התעוררות רחמים גדולים למען לא יקוים בהם ח"ו כי אבד תאבדון וראוי לקובעו יום משתה ושמחה בזמן הגאולה כי ע"י התעוררות הרחמים שהיה ביום ההוא באת הגאולה והנה ידוע כי ביום שיש צרה גדולה בעולם קונה אותו היום תוקף הדין ובו נפקד עונשין שעינינו רואות שהמן כשנפל הגורל ביום מיתת משה שמח ואמרו ע"ז שלא היה יודע שביום שמת משה נולד משה משמע שאם לא היה נולד באותו יום היה ח"ו כליה בעולם מחמת תוקף הדין שהיה שולט באותו היום רק המסבב סיבות סיבב שאותו היום נולד משה וקנה ג"כ אותו יום ג"כ הארה משפע רחמים ולכך ראוי כיון שהיה ג"כ סיבה להגאולה ביום ההוא מחמת שהקדים שני שנים לכך ראוי שיוקבע ביום הזה הששון של נס הגאולה וממילא בשעה שהדין בעולם כגון שיש שמד מצא מין את מינו ונתעורר הדין ביום זה ולכך מתענין ובשעה שאין שמד ואין שלום כיון שהזמן ממוזג מדין ורחמים ממילא רצו מתענין

פרק אם אינן מכירין ת"ר מ"מ לא נתפרסמו שמותיו של שבעים זקנים שלא יאמר אדם לחבירו פלוני כמשה ואהרן פ' כאלדד ומידד פ' כנדב ואביהו כו' והוא תמוה דממ"נ אם חש לדור שראו הזקנים הלא ידעו גדולתן ואכתי יאמרו פלוני כזה וכזה ואי חש לדור שלא ידעו גדולת הזקנים אפי' אם יתפרסמו שמותן אכתי לא ידעו אם זה שנתפרש שקו היה גדול בחכמה אם לא ועוד מאי קושיא הוא שלמה היה לו להתורה לפרש שמותן ולכן נראה לפענ"ד דהקושיא הוא כך כיון שאדם עוני בשר לו שאפי' שמואל הנביא טעה כאשר צוה לו הקב"ה למשוח מלך לזה קשה כאן כיון שהקב"ה צוה למשה לבחור שבעים זקנים היה לו להקב"ה לפרש שמותן מי ומי שיבחר כי רק הש"י יודע לבחור המבוחרים ולזה מתרץ שלא יאמרו פ' כמשה ואהרן כלומר הנך רואה שהקב"ה אינו רוצה לפרש שמותן כי סמך עצמו שמי שיבחרו הוא יסכים על ידן כדכתיב לאל גומר עלי ואמרו חז"ל אתם אפי' מוטעין ולזה ג"כ בדורנו מו שישראל בוחר בשכלם הקב"ה מסכים על ידן והוא הקדוש ושוב לא יאמרו פלוני שנתמנה מפי הציבור פ' כזה או כזה

פרק ראוהו בית דין אתקין רבה בר אבוה תשר"ת תש"ת תר"ת משום ספק אי גנוחי גנח או ילולי יליל או תרווייהו ולכאורה קשה הדבר לומר שהיה מסופקין בדבר שהיה נוהג בכל שנה שלא ידעו היאך נהגו בשנים שעברו וגם דברי הירושלמי שהביא התוספות בדף ט"ו בד"ה כדי לערבב השטן תמוה. וליישב נאמר דהנה עיקר הטעם במצות שופר הוא מטעם שכתב הרמב"ן בפ' לך כשהנביאים רוצים לעשות דבר שיהיה מתקיים היו עושין פועל דמיון כמו בירמיה שאמר לו הקב"ה שיזרוק אבן לים ואמר ככה תשקע מלך בבל וכן חץ תשועה לארם ע"ש ריש פ' לך לך וזהו הטעם בכל המצות שלנו כשאנו צריכין לעורר איזה דבר מלמעלה אנו צריכין לעשות איזה דבר למטה בדברים גשמיים ולכך עושין פשוטה לפני התרועה ופשוטה לאחריה לעורר שיהיה ג"כ למעלה כן שיתרבה החסד על הדין כי התרועה שהוא הגנוחי או הילולי הוא דין ולהתקיעה שהוא סימן לחסד ושמחה כענין שנאמר וביום שמחתכם ומועדיכם ותקעתם בחצוצרות הזכיר הכתוב על השמחה התקיעה ועל הצר הצורר כתב והרעותם בחצוצרות ובתקיעתנו מעוררים שיתהפך התרועה שהוא ג"כ מידת הדין לתקיעה שהוא השמחה מחמת שיתרבה החסד על הדין והנה התרועה שהוא הילולי הוא נגד מדה"ד הקשה שילולי הוא על המת והגנוחי שהוא מדת הדין הרפה הוא נגד הדין של צדיקים והגנוחי והילולי ביחד הוא נגד הבינונים שהן עומדין בר"ה בספק גנוחי וספק ילולי שהן תלוין ועומדים ולזה שפיר אמר רבה ב"א שמשום ספק עושין תשר"ת תש"ת תר"ת שאין אנו יודעין איזה דין יש עלינו אם דין של צדיקים ואז התרועה הוא הגנוחי אם דין של בינונים והוא תשר"ת ואם של רשעים והוא תר"ת ולכך עושין תשר"ת תחלה שלעולם יחזיק אדם עצמו כבינוני וזהו ג"כ מ"ש התוספ' בר"ה דף ט"ז כד שמע שיפורא זימנא חדא בהיל ולא בהיל וכד שמע תנין אמר זהו ודאי שיפורא דיתקע בשופר גדול ומטי זימנא להתבלע ומתערבים כו' והוא תמוה דמה"ת יתבהל בפעם שנית יותר מפעם ראשון ולפמ"ש א"ש דכשאנו תוקעין מעוררין המדה שיקרא שופר למעלה וכד שמע השטן קול תנין כלומר כשמתעורר השופר אז ודאי בהיל ולזה תיקנו רבנן ג"כ תקיעות דמעומד שבשעת תפלה נעשה ג"כ פועל הדמיון להתפלל ע"ז שיתהפך הדין לרחמים ובתפלה פועלין הרבה ואילו מחמת תפלתינו יתעורר השפע של מעלה ויתערבב השטן שלא יהיה יכול לקטרג בתפלה ולהכי אין חיוב לתקוע בתפלה רק תשר"ת שלעולם יחזיק אדם עצמו כבינוני כיון שכבר יצאו ידי חובתן: מסכת תענית

פרק מאימתי מנ"ל דמדבר בתפילה והשיב דתניא לאהבה את ד' אלקיכם ולעבדו בכל לבבכם זו תפלה כו' אלא עבודה שבלב זו תפלה וכתיב בתריה ונתתי מטר כו' ולכאורה קשה אמאי קרי לתפלה עבודה שבלב הא עיקר תפלה הוא בפה ועוד כיון דכבר קבעה לתפלה על הגשמים בברכת השנים למה להו תו לתקוני הזכרת גשמים ומקודם נאמר הטעם למה נקרא תפלה עבודה שבלב ונראה דהטעם הוא דלא שייך לקרוא עבודת המלך במי שבא להתחנן ע"ע לפני המלך ליתן לו מתנת חנם או לעשות לו איזה טובה ולומר על שעשה זו שמבקש זו עבודת המלך רק שזהו יקרא עבודת עצמו אמנם אם מתאוה לעבוד עבודת המלך לאהבתו אותו ויש לו סיבות המונעות אותו מלעבוד עבודת המלך ומבקש מהמלך להסיר ממנו סיבות המונעות אותו בכדי שיהיה יכול לעבוד עבודת המלך כי חולת אהבת (עבודה) עבודת המלך בוערת בו לזה ראוי להקרא עבודת המלך שבלב ולפ"ז כיון שכל תפלתינו שאנו מתפללין על בני חיי ומזוני אינו ראוי להיות שיהיה לשום הנאת הגוף והחומר כי לא לזה ברא אותנו רק החיוב הוא שיהיה עיקר כונתנו בתפלתינו על בני חיי ומזוני בכדי שיסיר מאותנו סיבות המונעות אותנו לעבוד עבודתנו ושיהיה אהבת עבודת השם בוער בלבנו וכמ"ש דוד המלך ע"ה לא אמות כי אחיה ואספר מעשי יה לזה ראוי להקרא לתפלה עבודה שבלב כיון שכל עיקר התפלה הוא בשביל שמתאוה בלבו לעבוד עבודת השם והנה השפעת הש"י מכונה בשם גשם כדכתיב (הושע ו) ויבוא כגשם לנו דכמו שהגשם צריך שיתעוררו העבים מלמטה ואח"כ ממותקין בעבים דהיינו שמקבל שפע רוחני למעלה ואז יכולין להרבות הארץ ולהולידה ולהצמיחה תדע דממים של מטה אין הזרעים יכולין להתגדל כמבואר בר"ה כן א"א שיתעורר השפע בלו אתערותא דלתתא וכמו שהגשם הוא חיי הגופות כמו כן שפע הקב"ה הם חיי הנשמות ולכך ממשיל שפע הקב"ה לגשם ואמרו חז"ל במדרש כשישראל עושין רצונו של מקום הגשם יורד מן השמים ואם לאו יורד מן הים וידוע שכשהשפע יורד מן השמים שמשפיע להזרעים ע"י שפע קודש עד שמוליד להאוכלין שפע קדושה משא"כ כשיורדין מן הים לבד שאין בהם שום שפע קדושה וידוע כשהקב"ה רוצה להשפיע מידת טובו לעולם אף שישראל עושין רצונו של מקום מ"מ צריך לזה מדת נצח וגבורה לנצח מידת הדין כי לעולם מדה"ד מקטרג כי אין אדם צדיק כו' ולזה קראו אותו גבורת גשמים ולזה מזכיר אותו בברכת אתה גבור שיש בהם מדת גבורה ואח"כ שואלין על המטר ואמר שאם ח"ו חטאינו רבו כל כך עד שאין אנו ח"ו ראוין לגבורת גשמים מבקשין שעל כל פנים לא יגרום חטאינו ממניעות המטר מכל וכל שלא יהיה ח"ו כליה בעולם ולזה אמר שואלין מטר ולא אחר גבורת גשמים

שם אתיא חקר חקר. עיין בתוס' שהקשו דליתני כח או גדולה ולענ"ד נראה ליושב דהנה לכאורה קשה להבין דמאי נפקא מינה דהגשמים נקראין גבורות וגם מה ענין גבורה יש בהגשמים ונראה שרצה להורות לנו שלא נאמר שהגשמים באים בשיעור ובזמן שהיוצר הטביע בשעת בריאת בראשית ונוכל לחשוב זמן הגשמים בחשבון הילוך החמה והמזלות ולזה אמר שאף שבאמת יכולין לחשוב זמן הגשמים כמ"ש רש"י בשבת גבי היודע לחשוב תקופות ומזלות ע"ש מ"מ יש גשמים שאין באין לפי חשבון כי יש ב' מיני גשמים גשמים באים מן הים וגשמים באים מן השמים כנ"ל וכמו שמחלק הש"ס גבי טל שיש טל של ברכה ושאינו של ברכה ה"נ יש גשמי ברכה והן הבאין מן השמים וגשמי שאינו של ברכה והן הבאין מן הים והנה הגשמים הבאין מן הים הן ע"פ הילוך המזלות החמה אבל גשמי ברכות הבאין מן השמים הן באין ברצון הבורא ולא ע"פ חשבון הילוך המזלות ולזה בא הכתוב לומר אין חקר כלומר שאין יכול לחקור זמנים ע"פ החקירה הטבעיית ויליף חקר חקר מבריאת בראשית וכמו שבריאת העולם נעשה ברצון הבורא יתברך ולא בהכרח כמו כן הגשמים היורדין מן השמים אין יורדין רק ברצונו ולא בהכרח כלל והנה כשהקב"ה רוצה להשפיע מידת טובו בעולם בא מידת נצח וגבורה לנצח מדה"ד כמש"ל ובזה מיושב קושית התוס' ומש"ה לא נאמר לשון כח וגדולה דזה מורה על כח טבעי ולכך אמר לשון גבור להורות שבא ברצונו ע"פ ניצוח מדת הדין

שם אמר ר"י שלשה מפתחות בידו של הקב"ה שלא נמסרו ביד שליח כו'. יש הרבה תמיהות ועיין תוספות שהקשו דהא מפתח של גשמים ושל תחיית המתים נמסרו לאליהו ולאלישע ועוד קושית תוספות דלא חשיב מפתח כלי זעמו ועוד קושית מהרש"א דאמאי לא מייתי קרא וירא ד' כי שנואה לאה ויפתח את רחמה ונראה ליישב דהא ודאי דאין כונת הש"ס לומר דאין מוסר אותו לשליח כלל לעולם ומדקאמר לא נמסרו שהיא לשון עבר מוכח שכוונתן לומר שכשהקב"ה עושה ניסים בשלשה דברים הללו אינו דומה לשאר ניסים דאפילו בקריאת ים סוף אחרו חז"ל תנאי התנה שיקרע והיינו דבהיות שהכל גלוי לפניו וצופה ומביט עד סוף כל הדורות והיה גלוי לפניו כל הניסים והטביע כך בטבע בשעת יצירת בראשית ומסרו לשרי הטבע וזהו כונת אמרם תנאי התנה הקב"ה ואמר כאן שהניסים בג' דברים לא נמסרו לשרי הטבע בשעת יצירת בראשית