אמת ליעקב יז

אחר מיתה ושל בינונים תלוין כו' ומיושב קושית התוספות ויתר הקושיות יתבארו בסוף הדיבור וא"ש בקשת דוד ג"כ דהנה הרמב"ם כתב על הא דואם תלכו עמי בקרי אף אני אלך עמכם בחמת קרי דהיינו כשתאמרו שהוא מקרה אף אני אניח אתכם תחת המקרה ויסרתי אתכם שבע על חטאותיכם כי המקרה לא ישגיח כו' מוכח מכאן דהסתרת פנים הוא עונש גדול שאין למעלה הימנו ועוד נלענ"ד כי כל הרעות הבאין על האדם אחר הסתרת פנים אין מנכין כ"כ על החטא כמו העונשין המגיעין ממנו יתעלה על החטאים כי דרך משל כשעבד מורד על אדוניו וחוטא נגדו וכשהאדון קוצב דין עליו זה העונש שעושה לו עי"ז נתקרר כעס המלך בזה משא"כ כשיש לו יסורין מחמת איזה מקרה שאירע לו לא נתקרר כעס המלך בזה ובזה א"ש בקשת דוד היות שמצינו שלפעמים התפלל דוד על שונאיו שיקבלו עונשם בחיים למען יתפרסם כדכתיב אל תהרגם פן ישכחו עמו הניעמו בחילך והורידמו ולפעמים מצינו שהתפלל שימותו כמבואר הרבה פעמים בכתוב ולכך התפלל כאן על האפיקורסים שהעונש שלהם לא יהיה ע"פ השגחה כלל רק שיהיו תחת המקרה ולזה אמר שלא יהיה בספרן של רשעים שיהיה להם דין שמים אחר מותן וגם לא בספרן של צדיקים שלא יהיה להם דין שמים בחיים והכונה שלא יכנסו תחת השגחת הש"י כשאר אנשים שיש להן שלשה ספרים שפורטין בהם עונשין הראוין לכל כת וכת כי בודאי כל כת יש להם עונשין על עונותיהם לפי ערך כל כת ועל אותן אפיקורסין ביקש שלא יכנסו בכתב של שלשה ספרים רק יפלו תחת המקרה וזהו ג"כ טענת משה שאם אין אתה רובה לישראל לישא חטאתם כי כבדה מחני נא מספרך היות כי הרמב"ם כתב שהמזל שומר המין וכללות המין לא יכלה וזה שאמר משה הגם שא"א להכחיש שהטוב הנצמח מהעונש שע"פ השגחה יותר מהעונש שע"פ המקרה אין להאריך מ"מ כיון שהשגחתך מחייב לפעמים כליה א"כ אני מבקש ממך על הבטחתך שהבטחת לי ואעשה אותך לגוי גדול מחני נא מספרך כלומר לא יהוה העונש שוב ע"פ השגחתך כי אילו יתחייבו כליה ולא ישאר שום ישראל בעולם משא"כ כשהעונשין תחת המזל הן והמזל שומר המין ואז אף אם דור ההוא יהיה רע מ"מ כיון שישאר המין אפשר שהדור הבא יהיה טוב וכשהתרצה לו הקב"ה הבטיחו שהשגחה שלו לא יתחייב כליה עכ"פ כמו שפרש"י בפרשת נצבים שאמר להם משה מה היום מאפיל ומאיר כו' והכונה כמו שהמזל שאף שמאפיל לזה ומאיר לזה וא"א שיהיה מאפיל לכל כמו כן יהיה השגחת השי"ת שלא יהיה מאפיל לכולם ח"ו וגמירי דאפי' שבטא לא כלה ולפ"ז א"ש הכל וגם קושית הרמב"ן שתמה מה ענין שלשה דינים דהיינו דין של ר"ה ודין של יוה"כ ודין של אחר מיתה ליום הדין דקאמר בש"ם ולפי הנ"ל א"ש דדין ר"ה אינו רק אימת יהיה לו העונשין אם בחיים אם במותו ופרטי העונשין של צדיקים על כל חטא וחטא הוא ביוה"כ ופרטי העונשין של רשעים שהן אחר מיתה נדונין אחר מיתה ובהושענא רבא מוסרין פיתקין להממונים על העונשין דעל הכל יש ממונים כדאמרינן בפסחים בפרק ע"פ שרא דעניותא נבל שמו והא דממתינין על הושענא רבא במסירה לממונים הוא משום שיש ממונים הרבה על כל עונש וכ"א הוא רע יותר מחבירו כענין שאמר משלחת מלאכי רעים קין שבחג נדונין על המים שהוא החיות של אדם ודין זה על הכלל וכשהדין ח"ו לרע על הכלל מקבל החוטא היחיד ג"כ רע באמצעית הכלל וראוי למעט העונש הפרטי הנגזר עליו בר"ה ולמסור אותו ביד ממונה שאינו רע כ"כ ולהיפך כשמקבל טוב באמצעית הכלל מחמירין עליו בעונש הפרטי והושענא רבא הוא סוף ימי החג שדונין בה על המים לכך ממתינין במסירה לממונין על העונשין עד הושענא רבא ונתיישב ג"כ קושית התוספות דמצינו צדיקים מתים דלפי מה שכתבתי דמה שאמרו שהרשעים נכתבין למיתה והצדיקים לחיים אין הכונה אם יחיה רק העונשין של החטאים אימת יהיה אם בחיים אם אחר מיתה אבל ממי שיחיה ומי שימות לא מיירי כלל ולזה א"ש מה ששמיחין בר"ה כי לענין זה כמעט מובטחין אנחנו שנצא זכאין בדין כי רב חסד מטה כלפי חסד ולזה אין מזכירין העונות בראש השנה למעט הקיטרוג מדין גדול כזה אבל ביוה"כ שפורשין פרטי העונשין בוכין ומתענין ומתודין וא"ש נמי הפיוט דכותבין בר"ה וחותמין ביוה"כ דהכונה בהחתימה דהיינו פרטי העונשין שהן באמת ביוה"כ והא דאחר בש"ס נכתבין ונחתמין היינו הדין שאימת יהיה משפט העונשין שלו אם בחיים אם לאחר מותו נכתב ונחתם בר"ה שלזה נגמר הדין ג"כ בר"ה

שם ורב חסד מטה כלפי חסד חד אמר כובש וחד אמר נושא ופרש"י כובש היינו שכובש כף של זכיות ומכריען ונושא היינו שמגביה כף של העבירות והוא חמוה דודאי אין חילוק כשמגביה כף או מכביד להשניה. ונלענ"ד לפרש דהנה בודאי מתן שכר של המצות שהצדיקים עושין דהיינו צדיקים שזכיותיהם מרובין מעונותיהם יותר גדול ממתן שכר מצות של הרשעים שעונותן מרובין מזכיותן אפי' הם עושין מצות שוות וכן עונשן של העבירות של הרשעים יותר גדול מעונש העבירות של צדיקים אב"א גמרא ואב"א סברא אב"א גמרא דבש"ס קידושין אמרו בהדיא דעבדין ליה יום טב ויום ביש והיינו דמי שזכיותיו מרובין מעונותיו נותנים לו שכר מצותיו בעוה"ב ועונש עונותיו בעוה"ז ולרשעים בהיפך ויפה שעה אחת של קורת רוח בעוה"ב מכל חיי עוה"ז ובודאי טובות ורעות עוה"ז אינן מתייחסין כלל ביחס אחד עם טובות ורעות עוה"ב וגם מסברא נראה שיגדל שכר הצדיקים משכר הרשעים דהצדיקים נקראין בנים למקום ונקראין עושי רצונו והרשעים נקראין עבדים ובודאי שיוגדל שכר הבן משכר העבד ועונש העבד יוגדל מעונש הבן וזהו פלוגתת הש"ס גבי בינונים דכתיב ורב חסד מטה כלפי חסד וע"כ א"א שיהיה להבינונים כל מעלת הצדיקים ובודאי מחויבים שיהיה להבינונים קצת ממעלת הצדיקים וקצת מחסרוניות שיש לרשעים ובהא פליגי דחד אמר כובש דהטיית המאזנים כלפי חסד הוא רק כשבא לשקול המצות של הבינונים ליתן עליהם שכר ואז המצות שלהן נראין אצל הקב"ה כאילו הן מכריעין ונותנין להם שכר מצותן בעוה"ב כמו לצדיקים ממש אבל העבירות כשבא לשקול אותן להעניש עליהן אז אין מטה כלפי חסד הכף שיהיה נידון כצדיקים ממש שיענשו בעוה"ז כמו צדיקים ואף שאינו מסתבר שיהיה לו דין רשע ממש מ"מ גם דין צדיק אין לו ונגד זה יש להבינונים ספר אחר שאינן נכתבין לענין העונשין לא בספרן של צדיקים ולא בספרן של רשעים ויליף לה מקרא דכובש דמשמע ליה שמכריע כף הזכות וע"כ אינו מטה מכח מידה דורב חסד דהיינו שיהיה לו כל מעלת הצדיק רק בשעה שבא לישקול נגד תשלומי השכר ומר סבר נושא פי' שאינו מטה כלפי חסד רק בשעה שבא לישקול בכדי לידע איזה עונש שיתן להם על העונות נושא אז כף המאזנים כלומר שהעונות נראין אצלו קלים כאילו היה מוכרעים ונגד תשלומי העונשין דנין אותו כבדיק ממש להקל העונש ליתן אותו בעוה"ז כאילו היה צדיק גמור ונגד הזכות יש לו ספר אחר ויליף אותו מקרא דנושא דמשמע ליה שאינו מטה כלפי חסד רק בשעה שבא לישקול בכדי להעניש על העונות ולפ"ז א"ש מה שאמר בש"ס גבי בינונים תלוין ועומדין זכו נכתבין כו' ולא אמר נחתמין כמו בצדיקים ורשעים ולהנ"ל א"ש דפרטי עונשין של הבינונים לחד מ"ד שנדונין כראוי משפט פרטי עונשיהם הן לאחר מיתה

שם מ"ד ורב חסד ואמת מעיקרא ואמת ולבסוף ורב חסד והקשה המהרש"א דא"כ היה לו לכתוב ההיפך ואמת ורב חסד והפירוש הברור כך הוא דהנה משלו משל במדרש למלך שכעס על בנו ונשבע לזרוק אבן בראשו ויש בו כדי להמיתו מה עשה צוה לפוצץ האבן על חתיכות קטנות מאוד ולזרוק בראשו לאחדים ונתקיימה השבועה והבן לא מת וכך הבורא יתברך מתנהג עם ישראל שהגזירה היוצא מלפניו פורע לאחדים ונתקיימה גזירתו וישראל לא כלו ולפ"ז א"ש שאף במחשבה גזר הגזירה באמת כפי הדין הקצוב מ"מ לבסוף ורב חסד היינו שפורע הגזירה הנקצבת ברב חסד כמאמר המדרש שמפוצץ האבן נמצא במחשבה האמת קודם הורב חסד ולבסוף בשעת פרעון העונש כשפורע לן באחדים פורע לו ברב חסד וכשכלה פרעון העונש נגמר הגזירה באמת כפי שקצוב עליו בדין הרי האמת קודם הורב חסד

שם מלמד שנתעטף הקב"ה כש"ץ כו' הדבר קשה לאומרו ונראה הכונה שבשעה שביקש משה היה מעורר כל י"ג מדות של רחמים לרחם על ישראל והיינו שנתעטף כש"ץ כלומר שסיבב עצמו בכל המדות בכדי לרחם והראה למשה כשהישראל חוטאין שיעשו גם כן כסדר הזה כלומר שיסבבו עצמן בכל המדות של רחמים לרחם על אחרים ובודאי גם הקדוש ברוך הוא ירחם עליהם ויעשה נס

שם כבני מרון הכא תרגימו כבני אימרנא. עיין מה שפירשתי בזה בשבת בפרק במה מדליקין בד"ה אמר רבי יצחק לעולם יבקש אדם רחמים שלא יחלה וע"ש

שם קרי ליה צום וקרי ליה ששון אלא לאו הכי קאמר בזמן שיש שלום כו' ותמה הט"ו בא"ח סי' תק"נ מאי פריך דהא ודאי הכי קאמר מה שהיה מקדם צום יתהפך לששון ולשמחה ועיין שם שדחק עצמו מאוד ועוד קשה מאין יצא להש"ס מקושיא זו דבזמן שאין שמד ואין שלום דרצו מתענין ומה שנראה לפענ"ד דהנה לכאורה הוא תמוה ההבטחה זו דמה ענין יש להפוך אלו הצומות לששון ולשמחה וכי מי שאירע לו צרה בתשרי וניצל מהצרה בניסן יעשה בתשרי על יום הצרה משתה ושמחה ודאי דאין ראוי לקבוע יום משתה ושמחה אלא ביום שניצל מהצרה כמו ביציאת מצרים שנקבע יום השמחה ביום היציאה ממצרים ולא ביום שנכנסו למצרים וזה קושית הש"ס קרי ליה צום וקרי ליה ששון כלומר היאך שייך שיום הצרה יקבע ליום ששון ולזה נאמר לתרץ אף דודאי אין ראוי לקבוע יום שמחה ביום הברה מ"מ אם בכח מה שנעשה הצרה ביום הזה היה סיבה שינצל אח"כ מהצרה כגון ביום שנחלה היה רופא של המלך כאן ועי"ז נתרפא ואילו לא היה נחלה ביום הזה רק ביום אחר לא היה הרופא כאן ולא היה נתרפא בודאי ראוי לקבוע וה המשתה דהא ביום זה הוא סיבה להנס והנה אמרו בש"ס צדקה עשה הקב"ה להקדים שני שנים לונושנתם שאם לאו