אמת ליעקב יד

כמו שמביא ראיה מיונה ואחד בירושלים היינו העונות שפשו בירושלים כמ"ש ירהבו הנער בזקן וכו'

פרק כיצד מעברין אם הראשונים כמלאכים אנו בני אדם ואם הראשונים כבני אדם אנו כחמורים לכאורה קשה דהש"ס יאמר בלשון הסתפקות ונראה כוונתן דמי שמשיג ומבין בעצמו שהראשונים כמלאכים חשוב הוא כבני אדם אבל מי שמדמה בעצמו שהוא חשוב כראשונים שחושב שהראשונים בני אדם כמותו הרי הוא כחמור

שם יש לך היטיב לך וא"ת אניח לבני חוק כו' בני אדם דומין לעשבי השדה הללו נוצצין והללו נובלין. לכאורה קשה דמה תירץ דכיון שהוא אומר שרוצה להניח לבניו חק מה מתרץ במה שאומר הללו נוצצין הלא הוא בעצמו אומר כן כיון שרואה שימות ובניו ישארו רוצה להניח להם חק לכן נראה כוונתן דהנה בצמחי השדה יש שני מינים אחד שזורעין וצומחין ואחד מה שגדל מעצמו והנה אותן שזורעין וצומחין כגון כל מיני תבואה צריך לשייר באותו המין כדי שיהיה לו מה לזרוע אח"כ כי אם לא ישייר על הזריעה לא יהיה לו בשניה כלום נמצא שהתבואה השניה יש לה עזר מהתבואה הראשונה משא"כ העשבים שצומחין מעצמן יכול לכלות הראשונים מכל וכל כי להשניה אין לה עזר מהראשונים וזהו שאמרו יש לך היטיב לך כלומר עשה צדקה ושאר מצות בממונך במה שייטב לך ולא תאמר אניח לבני חק כי אין לבנים מהאבות כי בני אדם דומין לעשבי השדה כלומר לעשבים שאין נזרעין ואין לאחרונים עזר מהראשונים כמו כן ב"א אין לבנים עזר מהאבות והכל תלוי במזל או בהשגחה

פרק הדר אל יפטר אדם מחבירו אלא מתוך דבר הלכה שמתוך כך זוכרהו: נ"ל ביאור הדברים בזה היינו שיאמר לו דבר הלכה אשר עוסק בו בכל יום וממילא יזכור בו בכל יום כשיגיע לאותו דבר הלכה וזהו שאמר ואמר לו דבר הלכה אשר מתוך כך יזכרהו ולזה חד פתח בדיני תפלה וחד פתח בדיני ספר תורה: מסכת פסחים

פרק אור לארבעה עשר אל יוציא אדם דבר מגונה מפיו וכו' שנאמר מן הבהמה אשר איננה טהורה והוא תמוה דהא כמה פעמים כתיב טמאה בתורה והעיקר כמו שכתוב בעל המאור דודאי כשצריך התורה להזהיר שלא יאכל מהן הוצרך לגנותו בתכלית המאוס בכדי שיפריש מהן ולא יאכל מהן אבל גבי נח שאינו אלא לסיפור בעלמא אין להוציא דבר מגונה מפיו

פרק מקום שנהגו מפני מה מסרו עצמן חנניה מישאל ועזריה לתוך כבשן האש (ופרש"י הא כתיב וחי בהן) ומשני שלמדו ק"ו מצפרדע מה צפרדע שלא נצטוו על קדושת השם כתיב ובתנוריך כו' והקשה המהרש"א מאי ק"ו הוא הא גבי צפרדע לא כתיב וחי בהן ע"ש ועוד קשה דאטו הצפרדעים משום קידוש השם עשו זאת הא ע"פ נס הטביע הקב"ה בהם כך ולכן נראה דהתוספות כתבו שלא היה ע"ז רק אנדרטי של מלך ולפ"ז קשה להיפך למה באמת הכניסו עצמן בסכנה דמה קידוש השם היה בזה ולכן נראה דנ"נ היה כופר בהשגחת אלקות וכענין שאמרו פרעה שעשה עצמו אלוה שהוא תמוה היאך איפשר לשום אדם להאמין שטות כזה שאדם שנראה חסרונותיו ואמרו עליו שהוא אלהים בודאי שאין שום אדם כופר בסיבה ראשונה כענין שאמרו מי לא יראך מלך הגוים אך נראה שהכחשת פרעה לא היה רק בהשגחה והיה מאמין בדעת הקדמות והעולם כמנהגו נוהג וכן היה דעת נ"נ ונמצא לפי דעתו החסיר' כיון שהוא מלך וכבש כל העולם ומושל על כל העולם לעשות בהם כרצונו ושם אלקים נאמר על המושל ובעל יכולת ולזה חשב עצמו כי הוא אלקי עולם ובאמת אין המלך מושל על שום דבר כי לב מלכים ביד ד' לכל, אשר יחפוץ יטנו ולכך עשה אנדרטי למלך והסיר לב העולם מאחרי ד' לומר שאין שום משגיח אחר בארץ רק המלך המושל בכל העולם ורוב המשתחוים שהשתחוו לאנדרטי היה דעתם כך שאין לירא משום אלקי רק ממלך שהשיא לב רוב העולם לזה אמנם מי שהאמין בד' ולא השתחוו רק לכבוד צורת המלך לא פעל עון ולזה חמ"ו רצו להעביר דעת העם מהכפירה והיה מובטחין שיעשה להם נס בכדי שעי"ז יתברר להם אמונה אמיתית שהי"ת משדד הטבע ועי"ז יתברר אמונת אלקות ולזה למדו בק"ו מצפרדעים דהנה בצפרדעים מה שנעשה נס זה בצפרדעים וכי עביד רחמנא ניסא למגנא ובפרט שידוד הטבע בזה שנכנסו לאש חיים ויצאו חיים אך כיון שבכל המכות הראה את פרעה שהקב"ה משדד המזל והטבע ובצפרדעים לא ניכר שגם נס כי כל חוברי חבר יכולין לעשות כן משא"כ כשנכנסו לאש חיים ויצאו סיים ניכר לכל שידוד הטבע ונתפרסם אלקותו וזו מה שלמדו מק"ו אם השי"ת עשה נס כזה בכדי שיכיר האמונה האמיתית וכיון שע"י אותן שאינן מאמינין בד' ואינן מצווין שא"א לומר בהם שע"י שמקיימין מצות הש"י נעשה להם נס מכ"ש שיתקדש שם השי"ת כשיעשה לנו נס ומובטחין היה ועשה להם נס כי המערכה משועבד לצדיק כמו רחב"ד שאמר פליג נהרא וכן כל הנביאים עשו כמה מופתים בדיבורים ביודעם שהמערכה משועבד להם אך מ"מ לא היו נביאים על האותות והמופתים שעשו והיה להם ספק סכנה והכניסו עצמן בספק סכנה בכדי שיתקדש שם שמים על ידן וק"ו שלהן לא היה רק שבזה יש קידוש השם גדול דהא עביד רחמנא ניסא בשביל זה ולא עביד רחמנא ניסא למגנא

שם ביקש יעקב לגלות את הקץ לבניו ונסתלקו ממנו השכינה כו' אמרו שמע ישראל ד' כו' אמר יעקב בשכמ"ל אמרו רבנן היכי נעביד נאמרו לא אמר משה התקינו שיהא אמרו בחשאי כו' והוא תמוה הרבה א' מאי טעמא אמרו יעקב ולא אמרו משה ב' מה תקנה יש לאומרו בחשאי אם יש גנאי באמירתה הלא לפניו הכל גלוי ג' איזה גנאי יש בבשכמל"ו ד' למה אומרים אותו ביוה"כ בקול רם. לכן נראה דהנה ידוע כשישראל עושין רצונו של מקום נותנין עוז לאלקים כדכתיב תנו עוז כי בזה נתגדל ונתקדש ונתוודע כבוד ד' בניסים ונפלאות שעושה וכשח"ו אין עושין רצונו של מקום מתישין כח של מעלה כדכתיב צור ילדך תשי ולפ"ז כשישראל עושין רצונו של מקום נתברך כבוד מלכותו של הקב"ה כי ברכה הוא לשון תוספת ולהיפך ח"ו נתמעט כבוד מלכותו והנה בימי האבות עדיין לא ניתנה התורה וכל חשיבות של אברהם בתחלה לא היה אצל הקב"ה רק בשביל שהיה מכיר אחדותו ואלקותו של הש"ית בפי כל העולם ומחמת זה לבד נתגדל ונתקדש כבוד השי"ת בניסים ונפלאות שעשה לאברהם ולכך כשאמרו בניו ליעקב שמע ישראל כו' כשם שאין בלבך אלא אחד כך אין בלבינו אלא אחד והיינו שאנו מכירין אחדותו ואלקותו כמוך ממש לזה פתח ואמר בשכמל"ו והיינו שאמר שבזה בלבד די שיתברך ויתקדש ויתוודע שם כבוד מלכותו בעולם אמנם אחר שנתן התורה לישראל ונצטוו בתרי"ג מצות אין די בהכרת אחדותו לבד שיעשה עמנו נסים ונפלאות שיתברך ויתקדש ויתוודע שם כבוד מלכותו בעולם אם לא בקיום תורה ומצות ואדרבה להיפך אמרו הלואי אותי עזבו ואת תורתי שמרו אלמא דבהכרת אלוקותו אין די בלי קיום תורה ומצות ולזה משה שהיה אחר נתינת התורה לא אמר בשכ"מ אחר שמע ישראל כי זה מורה שבהכרת אלקותו ואחדותו לבד יתברך שם כבוד מלכותו ואין זה די אחר נתינת התורה כמ"ש לעיל ולזה שפיר אמרו היכי נעביד נאמרו היינו שיאמר בשכ"מ אחר שמע ישראל לא אמר משה ומטעם שהיה אחר נתינת התורה והרי גם אנחנו אחר נתינת התורה לא נאמרו הרי אמרו יעקב והרי עינינו הרואות שדבר גדול הוא שהרי בימי יעקב ע"י כך נתברך ונתקדש שם כבוד מלכותו וראוי לבקש שעי"ז יתברך ויתודע כבוד מלכותן כמו שאנו מבקשין בכל תפלתינו ואומרים חון אום המיחדים שמו ואומרים שמע ישראל והיינו שאנו חושבין אותנו בחסרון תורה ומצות מבקשין שיעשה הקב"ה ברחמיו לנו בשביל זה ולכך תיקנו לומר אותו בחשאי דהיינו שיהיה ניכר לו שיש לו לבקש על בקשה כזו כמו שהאדם מחויב שיקיים תורה ומצות ואז יבא בפרץ לפניו ויאמר בשכמל"ו ולכך ביוה"כ שאנו בטוחים שימחול לנו עונותינו לכך אנו אומרים אותו בקול רם

פרק האשה מ"ד אברהם קראו הר יצחק קראו שדה יעקב קראו בית ונראה כוונתן שבימי אברהם היה השגחת אלקות עדיין מרוחק ודומה אותה כהר כמו מי שעומד על הר ומסתכל למטה ובימי יצחק שנתרבה הזכות והוריד השכינה לחטה דומה אותו כשדה שהיא ארץ מישור אך עדיין לא היה בקביעות רק כעין שדה שלפעמים אדם יורד לתוך שדהו משא"כ ביעקב שכבר נשתלם הזכות קרא אותו בית כמו אדם שדר בביתו בקביעות

פרק ערבי פסחים נזהא דתורא הן הן נזהא דאריה זה זה ליזהא דגמלא דא דא ניזהא דארבא הילני הייא תליא וחילק חוליא והוא תמוה ונראה לפרש דהנה ידוע דהש"ס קרא לרשעים שור המזיק ואמר דרך מליצה כשפוגע בך אדם רשע שהוא דומה לשור המזיק שנאמר בו אל תתחר במרעים אין לו תקנתא רק שינענע בראשו תמיד ויאמר הן הן ואל יתחר במרעים ויתגרה עמו

ניזהא דאריה זה זה. דידוע שהת"ח נקרא בשם אריה כמו (אבות) והוי זנב לאריות ארי עלה מבבל והכוונה שהזהיר התנא שלא יאמר אדם פלוני כמשה ואהרן פלוני כשמואל הנביא רק ופתח בדורו כשמואל בדורו לכך אמר הלחש שצריך לומר לפני הת"ח זה זה

ניזהא דגמלא דא דא. הכוונה דהנה ידוע שמחויב אדם לגמול טוב במי שגמל עמו טוב והנה אם יקפיד הנגמל לומר שיהא הטוב מה שגמל לו חבירו שוה כמה שגמל עמו יבא שנאה ומחלוקת ולכך הזהיר ואמר ניזהא דגמלא כלומר הלחש של ההגמולים לומר תמיד דא דא דהיינו שיהא שוה בעינו התגמולים הגמול שגמל לו חבירו ויאמר תמיד דא הוא ממש כמו שגמלתיו שלא יבא ח"ו שנאה ומחלוקת: