אמת ליעקב יא

לרפואה יחשב שמתכפר עונותיו בזה ולפ"ז שייך שפיר תחון זכות אבות דהיינו שיהא העונש מהקב"ה בעצמו בזכות אבות

שם תמה זכות אבות לכאורה קשה דהא כתיב נוצר חסד לאלפים שאינן אפי' מאה דורות ונראה כי המדה זו בדרך משל למלך שמת והניח אוצר אחד ואמר שאם יצטרך לזה דור עשירי ינתן להם אם לא היו מצטרכים רק דור עשירי לזה היה מספיק להם אך נזדמן שהיו כולם עניים גדולים ונצרכו ונשתמשו הרבה וכן הוא בעו"ה גמרנו ואכלנו צדקת אבותינו גם קרן גם פרי לא מלאו ספק. עוד י"ל כי בש"ס אמרו גדולה מידה טובה ממידת פורעניות אחד מת"ק שזה לרבעים וזה לאלפים ובפוקד עון אבות אמרו כשאוחזין מעשה אבותיהן בידיהן ולפ"ז המדה דנוצר חסד ג"כ באוחזין מעשה אבותיהם מיירי רק שמוסיפין להם שכר דאלת"ה הרי מידה טובה מרובה לאין תכלית בזה רק באוחזין וזה אפי' באין אוחזין וכיון דרק באוחזין הוא שפיר אמרו בש"ס דתמה זכות אבות דבעו"ה אין אנו אוחזין מעשה אבותינו בידינו

שם אין מיתה בלא חטא ואין יסורין בלא עון וכו' עיין מהרש"א שהקשה דהיאך שייך שהמיתה שהוא חמורה תהיה על חטא שהוא שוגג והיסורין שקולין ממיתה יהיו דוקא על עון שהוא מזיד ועוד הקשו דהש"ס הקשה מארבע מתו מעטיו של נחש ומכח זה מסיק דיש מיתה בלא חטא ויש יסורין בלא עון דהיאך מוכח מברייתא דיש יסורין בלא עון ונלענ"ד לתרץ דיש שני מינו מיתות מיתה טבעיית אשר הוקצב לו מיום הוולדו ע"י ליחה וחום הטבעי שהחום ניזון מהליחה כמו הפתילה מהשמן ומייבש הליחה הטבעי וממזג הליחה באוכלין ומשקין ונקרא ליחה המזגית וכאשר נתרבה הליחה המזגית על השרשית מיד מת ויש ג"כ מיתה ענשית שמת מחמת עונש חטאו באמצע ימיו והנה מה שאמר אין מיתה בלא חטא כוונתו שאפילו מיתה טבעית איננו בא רק על חטא דאי לא היה חוטא היה הקב"ה הכל יכול עושה לו נס שהיה חי לעולם כמו לאליהו ומפרש הקרא דנפש החוטאת היא תמות דהיינו אפי' מיתה טבעית אינה באה רק על נפש החוטאת תדע דמקשה מארבעה שמתו בעטיו של נחש ואם היה כוונתו רק על מיתה ענשית לא היה מקשה כלום מהד' שמתו בעטיו של נחש ולזה א"ש ג"כ קושית מהרש"א דודאי לנס גדול כזה שלא ימות אפילו מותה טבעית בריך שיהיה נקי אפי' מחטא שוגג משא"כ יסורין שהן מן הסתם עונשין אינן באין רק על עון וכיון שמוכיח מהד' שמתו בעטיו של נחש דיש מיתה בלא חטא וא"כ קשה הקרא דכתיב נפש החוטאת היא תמות וע"כ צריך לפרש דקרא מיירי במיתה ענשית וקמ"ל קרא דאפי' נפש שהוא רק חוטאת דהיינו שוגג ג"כ מתה שלפעמים באה מיתה ג"כ על חטא שוגג וממילא מוכח דיש ג"כ יסורין על חטא שוגג מק"ו דמה מיתה שהיא חמורה מיסורין באה לפעמים על שוגג מכ"ש יסורין שהן קלין ממיתה שבאין לפעמים אף בלא עון מזיד רק אפי' על חטא שוגג ומתורץ ג"כ הקושיא שנייה של מהרש"א

פרק במה אשה חיי וחמרא לפום רבנן כו' והוא תמוה ונראה לפרש דהנה מבואר בש"ע א"ח דאסור להקדים שלום קודם התפלה ובודאי דמפני היראה לת"ח מופלג ודאי דמותר דהא אפי' באמצע הפרק מותר להפסוק ומה שאמר קודם שתייה לחברו חיי דמי להקדמת שלום ודאי דאסור לומר קודם שיברך על היין דהוי כמקדים שלום לחברו קודם לשלום קב"ה וידוע דחז"ל קורין לברכת היין יין כמו יקנה"ז שקורין לברכה יין וזה שאמר חיי וחמרא לפום רבנן מותר לומר מקודם חיי ואח"כ חמרא כלומר ברכת היין משא"כ כשרוצה לכלול גם התלמידים אז בריך להיות חמרא וחיי כלומר קודם בריך להיות ברכת היין ואח"כ לומר להם חיי לפום רבנן ותלמידהון דהיינו לכלול באמירת חיין לרבנן וגם לתלמידהון

פרק המוציא יין מ"ט גמלא זוטרא גנובתי' משום דאכלה כיסי ומ"ט תורא אריכא גנובתיה משום דדיירי באגמא ובעי לקרקושו בקי והוא תמוה והנה המהרש"א כתב שגמלא הוא בבל ותורא הוא ישראל ע"ש יוסף שנקרא שור וכוונתו על בלשאצר שנהרג בלילה אחת ע"ש והוא דחוק ולפענ"ד נראה לפרש דהא דכתב דגמלא הוא בבל הוא אמת כמו שאמרו בש"ס אמנם תורא נ"ל שהוא ע"ש שנאמר בפיוט יוצר של יום שני דר"ה כשחושב הארבעה מלכיות שהראה לאברהם וחשיב מלכות האחרון וזה לשון הפיוט ואת התור זה ישמעאל שנמשל לשור והנה גלות בבל לא היה רק שבעים שנה וגלות האחרון הוא כמה מאות שנה וכשהישראל בגלות נאמר עליהן בתוכחה הוא והיה לראש ואתה תהיה לזנב וזה קושיתו מ"ט גמלא זוטרא גנובתי' דהיינו שגלות בבל היה הגלות והשפלות על זמן מועט ותורא שהוא מלכות ישמעאל אריכא גנובתי' שהגליות והשפלות של המלכות הוא זמן רב והוא ארוך מאוד לזה תירץ של גמלא משום דאכלה כיסי פי' דבש"ס אמרו ראשונים שנתגלו עונם נתגלו קיצם אחרונים שלא נתגלו עונם לא נתגלו קיצם ופירשו בו בבית ראשון שהי' בו פ"ז וג"ע וש"ד וזה היה עון מגולה שלא היו יכולין לחפש עליו הוראת היתר לזה כשנענשו ע"ז בגלות היו מרגישין תיכף בחטא ועשו תשובה משא"כ אחרונים שהיה בעון שנאת חנם ולא היה העון מגולה אצלם לשוב על העון ולכך נתארך זמן הגלות וזהו ג"כ כוונתו דמ"ט גמלא זוטר גנובתיה פי' שהגלות בבל היה רק על הזמן קצר הוא משום דאכלי כוסי פי' שעשו עונות גדולים שנמשלו לקוצים והיו מרגישין תיכף לשוב בתשובה משא"כ גלות האחרון שיש עליהן עבירות קטנות שאדם דש בעקביו וזהו אמרו דבעי לקרקושי בקי דכמו שקשה מאוד לגרש הזבובים כי בעוד שמגרשין זה בא אחרת במקומה כן אותן עבירות שאדם דש בעקביו מי שהורגל לגלגל בעבירות קלות אף אם ינקה עצמו מאותן שעבר יוכשל בעבירות אחרות שאדם דש בעקביו מחמת שאינו משמר עצמו מעבירות קלות והעבירות קלות היו מקנין אותנו העכו"ם על ידי העירוב ביניהם וזהו שאמר דדיירי באגמא ובעי לקרקושי בקי הכוונה שמחמת שהיו מתערבין בין העכו"ם קונין הזבובים מהם ואין אנחנו יכולין לצאת מהגלות עד שנהיה נקיים מכל דבר וזהו גורם אריכת הגלות

פרק רבי עקיבא דריש ההוא גלילאה בריך רחמנא דיהיב לן אוריין תליתאי וכו' נראה לפרש דיש לנו שלשה תורות היינו תורה שבכתב ותורה שבע"פ ונסתרים והן מזככין נפש רוח ונשמה ולא היתה יכולין להינתן רק ע"י משה שהיה נר"נ שלו מזוככים ולעם הראוין להיות תליתאי שהיו מזוככים בנפש רוח ונשמה בירחי תליתא' ונזדככו בשלשה חדשים ושלשה ימים שהיו צריכין להתקדש בפרישה וקדושה

שם ויתיצבו בתחתית ההר מלמד שכפה עליהם ההר כגיגית וכו' מודעא רבא לאורייתא וכו' הדר קבלוהו בימי אחשורוש. עיין בפרש"י דמה תמהו בזה ועוד קשה וכי צריך הקב"ה לכפות ההר כגיגית לומר שם תהא קבורתכם הא אם היה אומר רק אמית אתכם היו מאמינים לכן נראה דכפיית ההר היינו דבנתינת התורה מחמת קיטרוגם נתהפכו המזלות לרע על ישראל וזה כפיית ההר שאמרו וכיון דבני חיי ומזוני לאו בזכותא תליא מילתא אלא במזלא תליא שהרי רבא ורב חסדא כו' ויסורין מעבירין את האדם על דעת קונם ולזה אמר דרך מליצה שהוא מודעא רבא ומודעא הוא לשון אונס כמו ויודע את אנשי סכות כ"כ הרמב"ן בפי' כלומר שלפעמים מחמת גודל עניות ויסורין הוא כמוכרח לעבור על דת ואח"כ אמר לבסוף קבלוהו בימי אחשורוש כלומר ענינו הרואות שבימי אחשורוש שהיה להם יסורין גדולים ומתוך יסורים עשו תשובה גדולה ומזה מוכח דהיסורין אין מזיקין אדרבה מועילין להפוך לבבם לטוב וכן יהיה בעת הגאולה שיעמוד להם מלך כהמן בכדי שיחזירו למוטב

שם בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע באו ששים רבוא מ"ה וקשרו לכ"א שני כתרים אחד כנגד נעשה ואחד כנגד נשמע. מאמר הלזו תמוה כאשר הקשה המהרש"א דאי בשביל הקדמה אין מחויב לקשור רק כתר אחד ונראה ליישב דהנה רואין אנו שאברהם קיים כל התורה קודם שנתנה ומאין היה יודע התורה אלא ודאי דכל מצות התורה הן תיקוני הנפש ולאשר שאברהם היה השגתו שלמה בתכלית השיג המצות וקיומם אף שלא ניתנו וא"כ הישראל במעמד הנבחר שהיה השגתם בתכלית השלימות האפשרות השיגו ג"כ כל התורה כאברהם ושפיר אמרו נעשה קודם שנשמע ולא נגזר עדיין כי היו משיגים גודל הכרחיותם רק שהיו אומרים ג"כ ונשמע שהיו רוצים ג"כ לשמוע שיגזור עליהם המצות והיו רוצים בשמיעה ג"כ כדי שיהיו מצווים ועושין וא"כ הכל היה ברצונם הטוב העשיה שהרי לא נגזר עליהן והשמיעה ג"כ רצו מרצונם הטוב משא"כ אם היו אומרים נשמע ונעשה דהיינו שיגזור עלינו העשיה בגזירת מלכות ואז נעשה מצד גזירת מלכות לא היה חשוב כל כך

שם בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע כו' מי גילה רז זה לבני שמ"ה משתמשין בו דכתיב עושי דברו לשמוע הכוונה כמו שכל עשיות של מלאכי השרת אינו לשם כוונה אחרת רק שתהיה בעשייתן רצון קונם וא"כ כל עשייתן הוא רק בשביל לשמוע לפקודת הקב"ה כן היו ישראל בזמן נתינת התורה משולל תאוה וכבוד וכל עשייתן לא היה רק בשביל שמיעת קונם ודבר ד' וזהו שאמרו נעשה שעשייתנו יהיה רק שנשמע לדבר ד'

שם מ"ד כתפוח בעצי היער כן דודי בין הבנים למה נמשלו ישראל לתפוח הקשה התוס' דקרא זה נאמר על הקב"ה כדאמר כן דודי וכו' עי"ש וי"ל דהכי אמר קרא דכמו מי שמוצא תפוח דהיינו אתרוג בעצי היער הוא חביב עליו מאוד הואיל והוא פרי חשוב מאוד וגם אין שכיח כמו כן מצאוני בין הבנים כלומר שהבנים אומרים כן להקב"ה שהקב"ה מצא בנים שהיה אז כפירות חשובין כדכתיב ותרבי ותגדלי ותבואי בעדי עדיים ואמרו על דור המדבר לא היה משה ראוי רק לאותו הדור וגם לא היה אז כל העולם חשובין רק כעצי היער שלא היה אז אדם חשוב לכלום ולזה שאלו למה נמשלו ישראל לתפוח ולא לפירוק חשובין שנשתבחו בה ארץ ישראל ואמר מה תפוח פריו קודם לעליו מדמה המעשה לפרי והשמיעה לעלין כי השמיעה כלי לעסק התורה ולשמוע מפי הרב ועסק התורה והשמיעה מהרב הוא שומר לאדם כדכתיב מזימה תנצרכה וכמו שהעלה