עמק יהושע חלק ב ריב

דחייב לצאת י"ש. וא"כ יש לחקור א' שנתפס בעד חבירו שצריך לפדותו אליבא דרב או לר' יוחנן לצאת י"ש. אם צריך לפדותו אף ביותר על כדי דמיו כמו שפודה את עצמו. וכמו שכתב הרא"ש בפ"ד דגיטין (דף מ"ה) אהא דאמרינן התם אין פודין את השבויין יתר על כדי דמיהן מפני תקון העולם ואבעיא לן התם אי משום דוחקא דצבורא או משום דלא ליתי ולגרבו טפי. וכתבו ע"ז התוס' והרא"ש דהא דאמרינן בפ' נערה נשבית והיו מבקשין ממנו עד עשרה בדמי' פעם ראשונה פודה שאני אשתו דהוו כגופו יותר מבתו ועל עצמו לא תקון רבנן ע"כ. וא"כ לפ"ז כיון דעל עצמו לא תקינו א"כ אם א' נתפס בעד חברו לדברי רב דחייב לפדות אין סברא לומר דאין יכול לפדותו יותר על כדי דמיו משום תקנת השבים. ובודאי דצריך לפדותו כמו שהיה פודה את עצמו כיון שעל עצמו לא תקינו וכל אשר לו יתן בעד נפשו ואפי' גבי אשתו אפשר לומר דהא דכתב הרא"ש הטעם משום דאשתו כגופו ועל עצמו לא תקינו רבנן היינו דוקא להא דאמרינן בפ"ד דכתובות (דף נב) נשבית והיו מבקשים ממנו עד עשרה בדמי' פעם ראשונה פודה מכאן ואילך רצה פודה. וכתב הרא"ש לגבי פעם שני' דאין צריך לפדות מן הדין אלא אם רצה פודה וע"ז כתב הרא"ש הטעם משום דאשתו כגופו אבל בפעם ראשונה דצריך לפדות מן הדין א"כ צריך לפדותה כמו שהיה הוא פודה עצמו וכיון דתקינו לה רבנן ממונא אית לה גבי'. וא"כ ה"נ כיון דע"פ דין צריך לפדותו אליבא דרב צריך לפדותו כמו שהיה הוא פודה את עצמו כיון דחייב מן הדין וממונא אית ליה גבי' ע"כ צריך לפדותו כמו שהיה הוא פודה את עצמו. וכן לר' יוחנן אם נאמר דצריך לצאת י"ש ומחויב לפדותו. ויש להביא ראיה לזה דצריך לפדותו לצאת י"ש מהא דאמרינן בפ' חלק (דף צ"ה) א"ל הקב"ה גדוד עד מתי יהיה עון זה טמון בידך על ידך נהרג נוב עיר הכהנים וטל ידך נטרד דואג האדומי ועל ידך נהרג שאול ושלשת בניו ואף שלא היה דוד חייב בזה כלום מכש"כ שאם נתפס א' בעד חברו חייב לצאת י"ש לפדותו ובודאי דצריך לפדותו כמו שהיה פודה את עצמו דטל עצמו לא תקינו

והנה צריך לבאר מהו הכפל לשון מי נתן למשיסה יעקב וישראל לבוזזים אך הענין הוא דיעקב נקראו הקטנים שבישראל ששם יעקב היה לו מעת הלידה והגדולים נקראו בשם ישראל. והנה בימי החורבן שנשבו הרבה תינוקות קטנים מישראל כמו דאיתא בגמ' ובמדרש. וע"ז אמר הכתוב מי נתן למשיכה יעקב וישראל לבוזזים שבנים קטנים נקראו בשם משיסה שנגזלו מאביהם וישראל לבוזזים שעל ב"י הגדולים נפלו עליהם הבוזזים ובזזו מהם את יעקב דהיינו ילדים הקטנים על שניהם תסוב השאלה שעל הגדולים יפלו הבוזזים והקטנים יהיו למשיסה. זה תלוי מי שישיב סוף פסוק שאם הגדולים יאמרו הלא ה' זו חטאנו ולא אבו בדרכיו הלוך כך הוא פי' של הכתוב הלא ה' זו חטאנו לו פי' חטא הקל שחטא נקרא שוגג ולא אבו בדרכיו הלוך ולא שמעו בתורתו פי' שהקטנים לא רצו לילך בתורת ה' וא"כ הם נתפשים בשביל עון עצמם שהגדולים לא היו רק שוגגים טל שלא הוכיחו אותם וכמו שאמרה מדת הדין לפני הקב"ה אם לפניך גלוי לפניהם מי גלוי וע"כ כיון שהם עצמם בעונותיהם היו הגורמים אף שהגדולים היה בהם חטא על שלא הוכיחו אותם אעפ"כ הם גרמו לזה ונתפסים בשביל עון עצמם ואין צריך לפדותם רק כמו שפודין את השבויין ולא יתר על כדי דמיהם. אבל הם התינוקות משיבים סוף הפסיק יהיה הפי' כך הלא ה' זו חטאנו לו פי' שאנחנו חטאנו חטא קל מפני שאם היו מוכיחים אותנו היינו חוזרים מפני שהקטנים עדיין אינם בני דעת והקטנים נשמעים לגדולים וע"ז אומרים הלא ה' זו חטאנו לו פי' חטא קל ובשוגג. (כמו דאמרי' בפ"ג דיבמות ודף ל"ד) דפתוי קטנה אונס הוא]. וכמו דאמרינן בספ"ד דב"מ (דף ל"ג) מאי דכתיב והגד לעמי פשעם ולבית יעקב חטאתם הגד לעמי פשעם אלו ת"ח ששגגות נעשו להם כזדונות ולבית יעקב חטאתם אלו ע"ה שזדונות נעשו להם כשגגות. וע"ז אומרים הלא ה' זו חטאנו לו ולא אבו בדרכיו הלוך ולא שמעי בתורתו. וכמו דאמרינן בפט"ו דשבת (דף קי"ט) לא חרבה ירושלים אלא על שלא הוכיחו זא"ז שנאמר היו שריה כאילים לא מצאו מרעה מה איל ראשו של זה כו' אף ישראל שבאותו הדור כבשו פניהם בקרקע ולא הוכיחו זא"ז. וכן איתא במדרש איכה ויצא מן בת ציון כל הדרה אלו התינוקות כו' בא וראה כמה חביבין תינוקות לפני הקב"ה גלתה סנהדרין ולא גלתה שכינה עמהם וכיון שגלו תינוקות גלתה שכינה עמהם דכתיב ועוללי' הלכו שבי וכ' ויצא מן בת ציון כל הדרה היו שרי' כאילים מה האילים בשעת השרב הופכים פניהם אלו תחת אלו כך היו גדולי ישראל רואין דבר עבירה והופכין פניהם וע"כ אומרים הקטנים הלא ה' זו חטאנו לו פי' בשוגג שלא הי' מי שיוכיח אותם ולא אבו בדרכיו הלוך ולא שמעו בתורתו פי' שהגדולים לא אבו בדרכיו הלוך להוכיח והם על ששתקו ולא מיחו הם גרמו לזה וכיון שהגדולים לא הוכיחו ע"כ עיקר כדין הוא עליהם וא"כ צריך לפדותם אפי' יתר על כדי דמיהם כיון שהם נתפשים בעון הגדולים כמו שאומרים הלא ה' זו חטאנו הוא חטא קל ולא אבו בדרכיו הלוך פי' שהגדולים הם הפושעים בעון שלא הוכיחו ועוד בשנאת חנם דאמרינן ההיא בנשיאי ישראל הוי וכמו שביארתי שזו היא הגורם לחורבן בעו"ה והקטנים נתפשים בעון הגדולים אשר יש בהם קנאה ושנאה וכיון שהקטנים נתפשים בעון הגדולים ע"כ צריך לפדותם יותר על כדי דמיהן בזמן החורבן שידעו שכל החורבן היה בעון הצבור

וע"כ כיון ששמע ר' יהושע בן חנניא מה שאמר אותו תינוק ומיהר לומר הלא ה' זו חטאנו לו כדי שיהא לשון חטא קל מוסב על התינוקות ולא אבו בדרכיו הלוך יהיה מוסב טל הגדולים וא"כ הקטנים נתפשים בעון הדור וכיון שנתפשים בעון הגדולים ע"כ מחויב לפדותו. ע"כ אמר מובטחני שיהי' מורה הוראה בישראל על שהורה לו שצריך לפדותן יותר על כדי דמיהן ואיני זז מכאן עד שאפדנו בכל ממון שבעולם. [ועוד דהטעם הא דאמרינן אין לך נתפס על חברו וחייב ליתן לו אלא בארנון ובגולגולת הוא משום דנתפס בדין בעד חברו וכמו דאמרינן בפ"ב דב"ק (דף קי"ג) בר מתא אבר מתא מיעבט וכיון דבדין נתפס על חבירו חייב חברו לשלם לו והכא נמי כה"ג דאיתא במדרש חזית אמר הקב"ה הביאו לפני ערבים טובים כו' אמרו הרי בנינו ערבים אותנו אמר הקב"ה הא ודאי ערבים טובים כו' בשעה שהלוה נתבע ואין בו מה לשלם מי נתפש לא הערב וא"כ כיון דנתפשים מחמת ערבות בודאי דצריך לשלם להם ולפדותם כמו שהיה פודה את עצמו]

ועדיין צריך לבאר המדרש שהתחלתי הא דאמר דר' יוסי הגלילי אמר האשה הזאת ע"י שפירשה מביתה ב' או ג' ימים הכתוב קורא אותה דוה כו' והענין יובן עפ"י מאי דאיתא בילקוט שבקש חבקוק לגלות את הקץ אמר לו הקב"ה כתוב אלף בלוח. ואח"כ תשאלנו את הקץ. והענין יובן שכל תיבה מצטרפת ע"י אותיות. ואם מתחילין לכתוב תיבה וכותבין אות הראשונה מהתיבה. אף שכל תיבה היא הבנת הדבר בשלימות. אעפ"כ באות הראשונה כשמתחילין לכתוב אינו נכר הבנת התיבה. אפי' במקצת. שאולי יכתבו לאות הראשון אותיות אחרים. וא"כ יהיה תיבה אחרת והבנת התיבה אינו אלא כשמשלימין כל התיבה בשלימות. ע"כ אין פעולה לגלות את הקץ כמו בזמן החורבן האחרון צריכים להיות