עמק יהושע חלק ב רי

פי' שאפי' בפת החורבן נשאר המקום וכמו דכתיב תל תלפיות ואמרינן בספ"ד דברכות (דף ל') היה עומד בא"י יכוין את לבו כנגד ביהמ"ק והתפללו אלי אל הבית הזה. ע"כ ראה יעקב שאפי' בעת החורבן הוא סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה והתפלות עולין דרך שם. אבל ת"ח שמת כתיב לכן הנני יוסיף להפליא את העם הזה הפלא ופלא ואבדה חכמת חכמיו ולא נשאר שום מקום כמו דכתיב והחכמה מאין תמצא כו'. אבל בחורבן ביהמ"ק נשאר המקום שמקום המקדש קדוש לעולם וע"כ קשה סילוקן של צדיקים יותר מחורבן ביהמ"ק

והנה אם מקום המקדש קדוש קדושה עולמית פליגי בם ר' יוחנן וריש לקיש ברפי"ג דזבחים (דף קי"ז) דאמרינן שם המעלה בזמן הזה ר' יוחנן אמר חייב וריש לקיש אמר קדושה ראשונה קידשה כו' לעתיד לבוא ר"ל אמר פטור קדושה ראשונה כו' לא קידשה לעתיד לבוא. וא"כ לר"י ניחא שפיר מה שסילוקן של צדוקים כו' יותר מחורבן ביהמ"ק משום דשם נשאר המקום משא"כ במיתת הצדיק. אבל לר"ל שסובר דקדושה ראשונה כו' ולא קדשה לעתיד לבוא א"כ בקדושת ביהמ"ק נמי לא נשאר המקום אבל לר"י ניחא שפיר. ובזה א"ש המדרש כך דמיך ר' יוסי ממלחי' סליק ר"י ור"ל לגמילות חסדא כו' פתח ואמר מצינו שסילוקן של צדיקים כו' יותר מחורבן ביהמ"ק כו' א"ל ר' יוחנן אלו לא שבקתוני' מינן הוי שמעין מרגליתא דא משום דר' יוחנן לטעמי' דהמעלה בזמן הזה חייב משום שקדושה ראשונה כו' וקדשה לעתיד לבוא. וע"כ בקדושת ביהמ"ק נשארת הקדושה במקום משא"כ בסילוקן של צדיקים וע"ז שבחי' ר' יוחנן ואמר אלו כו' משא"כ לר"ל לא יתיישב מה שדרש שסילוקן של צדיקים קשה יותר מחורבן ביהמ"ק. [והא דאמר במדרש תחילה כולם אם אבדו יש להם חליפין, ואח"כ אומר מי מביא לנו תמורתו הענין הוא כמו דאמרינן בפ"ק דתמורה (דף ט') לכתוב לא יחליפנו ולא בעי ולא ימיר ומשני אי כתב הכי ה"א תצא זו ותיכנס זו הוא דלקי אבל מימר דתרוייהו קא מקדיש אימא לא לקי קמל"ן. אלמא דבחליפין יש במשמע מה שעולה תחת זה ותמורה הוא דשניהם קדושים. והנה בצדיקים לא שייך חלילה לומר חליפין דאין הצדיק אבד אלא לדורו ומרגלית בכל מקום שהיא מרגלית שמה ולא אבדה אלא לבעליה. וכמו דאמרינן בפ"ק דמגילה (דף מ"ו) ואדרבה הצדיקים גדולים במיתתן יותר מבחייהן כמו דאמרי' בפ"ק דחולץ (דף ז') וכמו שביארתי במ"א על הא דנמשלה מיתת הצדיקים לבגדי כהונה והוא כמו דאמרינן בפ"ב דקדושין (דף נ"ד) כתנות כהונה שבלו מועלים בהם ואמרינן התם דדוקא בלו מועלין בהם אבל כל זמן שלא בלו אין מועלין בהם אבל מכיון שבלו ואין צריכין להשתמש בו עוד מתעורר הקדושה שיש בהם ומועלין בו. וה"נ לענין צדיקים במיתתן שגדולים יותר מבחייהם. וכמו שכתבו התוס' בפ"ק דחולין (דף פ') דנפקא ליה ממה שבחיי הצדיקים נוגעים בהם כמה רשעים ויושבים אצלם ושם לא היתה רשות להתעכב אצלו דכתיב ויהי הם קוברים איש כו' וישליכו את האיש בקבר אלישע כו' ויחי ויקם על רגליו מפני שלא היתה לו רשות להתעכב אצלו והטעם הוא משום דהצדיק בא לעולם להנהיג את הדור ולקרב העולם לתשובה וא"כ אם יהיו הצדיקים בקדושתן עד שלא יוכלו ליגע בו א"כ לא יוכל להנהיג את הדור ולא יוכל להתעכב עם הכל ולפקח בענינם ולהדריכם לתורה ולעבודה. אבל כשמת והולך האדם לבית עולמו אז אינו צריך להיות בין החיים ומתעוררת הקדושה שיש בו. וע"כ המשילה התורה מיתת הצדיק לבגדי כהונה כשם שבגדי כהונה מועלין בהם דווקא לאחר שבלו שאין צריכים להשתמש בו עוד כן נמי הצדיקים עיקר הקדושה שיש בהם מתעורר לאחר מיתתן. וע"כ אמר לשון מי מביא לנו תמורתו פי' מי מביא לנו כיוצא בו פי' שיניח תלמידיו אחריו וישפיע קדושתו עליהם להיותם כיוצא בו. ובירושלמי ספ"ב דברכות מסיים אבל ת"ח שמת מי מביא לנו חליפתו מי מביא לנו תמורתו. ובמ"א ביארתי ע"פ הירושלמי (פ"ד דנזיר) אפר לקדשי מזבח כו']. וה' ינחמנו בנחמת ציון וירושלים אמן

דרוש טו לבין המצרים

מדרש אלו זכיתם הייתם קורין בתורה כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאתיכם ועכשיו שאי אתם זוכין אתם קורין טומאתה בשוליה. ויש לדקדק דמה דמיון הוא זה דהא התם כתיב כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאתיכם שהוא לשון חטא והכא כתיב לשון טומאה טומאתה בשוליה. ותחלה צריך להקדים המדרש ע"ז היה דוה לבנו ר' שמלאי אומר צער גדול נתן הקב"ה לאשה הזאת מאחר שמשמרת ימי נדתה חוזרת ומשמרת ימי זיבתם ר"א בנו של ר' יוסף הגלילי אומר האשם הזאת ע"י שפירשה מביתה ב' או ג' ימים הכתוב קורא אותה דוה אנו שפירשנו מבית חיינו ומבית קדשנו כמה ימים וכמה שנים עאכ"ו שנקראו דוין לכך נאמר ע"ז היה דוה לבנו על אלה חשכו עינינו

והנה איתא במדרש (פתיחתא איכה רבתי) ר' אלכסנדרי פתח והצרוע אשר בו הנגע והצרוע זה ביהמ"ק אשר בו הנגע זו כו' שהיא מטמאה כנגע שנאמר ויחללו את מקדשי ויטמאוה כו' בגדיו יהיו פרומים אלו בגדי כהונה כו' וטמא טמא יקרא זה חורבן בית ראשון וחורבן בית שני ע"כ

ולהבין הענין הזה צריך לבאר קצת מהו החילוק שבין נדה לזבה דע"פ דין תורה קודם שתיקן רבי בשדות כמו דאמרינן בפ"ב דנדה (דף ס"ו) התקין רבי בשדות ראתה יום א' תשב ששה והוא שנים תשב ששה והן שלשה תשב שבעה נקיים. וקודם זה היה מונה שבעה ימים אע"פ שהיא רואה בהם ואח"כ מותרת לבעלה אבל הזבה צריכה דוקה שבעה נקיים. ולפ"ז הנ"מ בין נדה לזבה שבימי נדה לפי דינא דאורייתא היא יודעת שבכל יום מתקרבת לבעלה שביום ראשון צריכה למנות שבעה ימים ואח"כ ששה ואח"כ חמשה כיון שמדינא דאורייתא אינה צריכה נקיים רק שבנות ישראל החמירו שאפי' רואות טפת דם כחרדל תשב שבמה נקיים. אבל מדאורייתא כיון דלא בעי' נקיים א"כ היא יודעת שבכל יום מתקרבת לבעלה אבל הזבה כיון שצריכה שבעה נקיים א"כ אפי' סופרת יום א' נקי עכ"ז חוששת אולי תסתור ביום שני ונמצא שסותרת כל המנין למפרע דכתיב ואחר תטהר שלא תהא טומאה מפסקת ביניהם וע"כ בימי הזיבה חוששת יותר ואף אם היא מתקרבת לבעלה עכ"ז אינה בטוחה בעצמה שלא תראה ותסתור המנין למפרע. וכן בנמשל שישראל נקראו ג"כ דוים הם נמשלים לנדה ולזבה שתחילה בחורבן ראשון היו בבחי' ימי נדות שהיו צריכין להיות בגלות בבל שבעים שנה וע"כ כשהיו בבבל ספרו השנים שצריכין להיות בגלות והתנחמו בזאת במה שבבל שנה מתקרבים לעת שיעלו לא"י. וכמו דאמרינן בפ"ק דמגילה (דף יב) אף דניאל טעה בהאי חושבנא כו' אלמא שחשבו כמה שנים הם צריכים להיות עוד בגלות בבל, אבל בחורבן שני שאין הדבר תלוי אח"כ אלא בתשובה דוקא והם צריכים להיות נקיים אין אנו יודעים קץ הגאולה מתי ישלמו הימים שצריכים להיות נקיים בתשובה

ובזה יתישב המדרש על זה היה דוה לבנו על אלה חשכו עינינו ר' שמלאי אומר צער גדול נתן הקב"ה לאשה לאחר שמשמרת ימי נדתה חוזרת ומשמרת ימי זיבתה שבימי נדה יש לה צער שהיא מופרשת מבעלה אבל עכ"ז יש לה תקוה שבכל יום מתקרבת לבעלה משא"כ בימי זיבות שאינה מובטחת בעצמה שלא תסתור וע"כ יש לה צער גדול אם לאחר הנדות חוזרת ומשמרת ימי זיבות וכן נמי בנמשל שבגלות ראשון כתיב על זה היה דוה לבנו פי' רק הצער של הגלות אבל מ"מ היו יודעים החשבון וזה הוא באופן נדות. ואח"כ בחורבן אחרון אנו אומרים על אלה חשכו עינינו מיחל ואין אנו יודעים הקץ מפני שהימים האלו צריכים להיות נקיים בחזרת התשובה וע"כ אף אם באיזה