עמק יהושע חלק ב רד

א"ר לוי מיראה שנתיירא אהרן מלפני הקב"ה זכה ונתנה לו הפרשה הזו שאינה זזה מבניו ולא מבני בניו עד סוף כל הדורות ואיזו זו פ' טומאת המת [ויש להבין מהו מיראה שנתירא אהרן. ויובן ע"פ מאי דאמרינן פ"ק דכריתות (דף ה') ת"ר כשמן הטוב היורד על הראש כמין שתי טפי מרגליות היו תלויות לאהרן בזקנו כו' ועדיין הי' אהרן דואג שמא משה לא מעל ואני מעלתי כו' אלמא שהיה אהרן מתיירא שלא ימעול בשמן המשחה. ולכאורה יש להקשות דהא קייל"ן דאין לך דבר שנעשית מצותו ומועלין בו כמו דאמרינן פ"ק דכריתות (דף ו') ובכמה מקומות בש"ס וא"כ מה היה אהרן מתירא שלא ימעול בשמן המשחה בשתי טיפי מרגליות הא כבר נעשה מצותו. ויש לתרץ ע"פ מאי דאמרין בפ"ק דכריתות (דף ז') תני רב חנניא קמי' דרבא מנין לכה"ג שנפל משמן המשחה שעל ראשו ונתן על בני מעיו שהוא חייב שנאמר על בשר אדם לא ייסך א"ל רב אחא מ"ש מהא דתני' כהן שסך בשמן של תרומה בן בתו ישראל מתעגל בו ואינו חושש א"ל התם הוא דכתיב ומתו בו כי יחללוהו כיון דחללי' הא אתחיל אבל גבי שמן המשתה כתיב כי נזר אלהיו על ראשו שמן משחת קדש כו' שמן משחה קרי' רחמנא דאע"ג דאיתא עלי' לא אתחיל. והקשו התוס' דאמאי לא קאמר לעיל דהוי שמן המשחה שני כתובים הבאים כא' ותירצו דלא חשיב נעשית מצותו אלא לאחר שניגב השמן כדמסיק שמן משחת אלהיו עליו אע"ג דאיתיה עליו לא אתחיל

ובזה יתיישב המדרש שנתיירא אהרן והיינו כמו דאמרינן בפ"ק דכריתות שהיה מתירא אולי מעל בב' טיפי מרגליות זכה ונתנה לו פ' טומאת המת שכתיב בה והכהן הגדול מאחיו אשר יוצק כו' ועל כל נפשות מת לא יבא כי נזר שמן משחת אלהיו עליו אני ה' פי' אע"פ דשמן המשחה עליו הוא לא אתחיל והשמן המשחה עומד בקדושתו ולא אתחיל ולא אמרינן דנעשית מצותו וכמו שנתירא אהרן. והטעם דלא נתחללה משום דכיון דהוצק על ראשו שמן המשחה נתקדש גופו ג"כ וע"כ לא נתחלל שמן המשחה וכמו דכתיב כי נזר שמן משחת אלהיו וכ'. ובזה יתבאר המדרש וילבש שאול את דוד מדיו וכתיב בשאול משכמו ומעלה גבוה מכל העם כיון שהלבישו בגדיו וראה שעשוין לו מיד הכניס בו עין הרע הא למדת שאפי' יהא אדם קצר כו' וכל כך למה שבשעה שנמשח בשמן המשחה נעשה משובח מכל אחיו אמר דוד בשמן המשחה שנמשחתי בו אני שמח שנאמר לכן שמח לבי ויגל כבודי אף בשרי ישכון לבטח. והוא כמו שביארתי שנתקדש הגוף ג"כ ע"י שמן המשחה וע"כ לא אתחיל וע"ז אמר דוד לכן שמח לבי כיון שראה שפועל בגוף ג"כ שנעשה ארוך ע"ז אמר אף בשרי ישכון לבטח]

והנה אמרינן בפ"ק דכריתות (דף ה') ואפי' כ"ג בן כ"ג טעון משיחה ואין מושחין מלך בן מלך ע"כ. אבל מלך ראשון טעון משיחה והא דאמרינן מלכי בית דוד מושחין מלכי ישראל אין מושחין וכתבו שם התוס' דדוקא מדוד ואינך דכתיב ביה מיעוט זה טעון ונא אחר אבל שאיל דהוי קודם לכן נמשח. וא"כ הא דכתיב בקרא שמשח שמואל לשאול היא בשמן המשחה ולא באפרסמא דכי כמו שמשחו את יהוא בן נמשי

ובזה יתיישב המדרש מלמד שהראהו הקב"ה למשה דור דור ושופטיו דור דור ומלכיו כו' והראהו שאול ובניו נופלים בחרב אמר לפניו מלך ראשון שיעמוד על בניך פי' כיון שהוא מלך ראשון ודאי נמשח בשמן המשחה ידקר בחרב דהא כיון שנמשח בשמן המשחה נתקדש הגוף ואמרינן פ"ק דסוטה (דף ט') נאוה תהלה כו' שלא שלטו שונאים במעשה ידיהם דוד דכתיב טבעו בארץ שעריה משה דאמר מר משנבנה מקדש ראשון נגנז אוהל מועד כו' וע"ז אמר משה לפני הקב"ה רבש"ע מלך ראשון שיעמוד על בניך ודינו שיהא נמשח בשמן המשחה ידקר בחרב וע"ז השיב לו הקב"ה ולי אתה אומר אמור אל הכהנים בני אהרן שהם מקטרגים אותו על שהרג את הכהנים שהיו כה"ג שנמשחו ג"כ בשמן המשחה כמו דאמרינן בפ"ק דכריתות (שם) דאפי' כ"ג בן כ"ג כו' וע"כ מקטרגים אותו שיהרג במלחמה אף שנמשח ג"כ בשמן המשחה

אך עדיין יש להבין מה שדקדקתי דמה שייכות סוף הפסוק לנפש לא יטמא בעמיו. ויתבאר זה ע"פ מאי דאיתא במדרש ששאל שאול את שמואל כשהעלתו בעלת אוב א"ל ואין מיערק א"ל אי ערקת את משתזיב ואי אתה מקבל עליך מדת הדין מחר אתה ובניך עמי מהי עמי א"ר יוחנן במחיצתי כו' ואמרו לו אבנר ועמשא מה אמר לך שמואל אמר להם למחר את נחית לקרבא ואת נצח ולא עור אלא בניך מתמנים רברבין נטל שלשת בניו ויצא למלחמה אמר ר"ל באותה שעה קרא הקב"ה למלאכי השרת אמר להם בואו וראו בריה שבראתי בעולמי בנוהג שבעולם אדם הולך לבית המשתה אינו מוליך בניו עמו מפני מראית העין וזה יוצא למלחמה ויודע שנהרג נוטל בניו עמו ושמח על מדת הדין שפוגעת בו ע"כ. והטעם הוא כמו שביארתי שאם נהרג במלחמה ה"ל כפרה מיד ואם מת כי אורחי' לא ה"ל כפרה אלא מכי חזי צערא דקברא פורתא וע"כ שמח שאול במדת הדין ורצה שיהיה לו כפרה מיד על חטאו. וע"ז אמר לו שמואל ואם אתה מקבל עליך מדת הדין למחר אתה ובניך עמי מהו עמי עמי במחיצתי פי' שיהיה לו כפרה על חטאו מיד וע"כ קיבל עליו מדת הדין בשמחה כדי שיהיה לו כפרה מיד. וע"ז הספיד דוד על שאיל (שמואל א' ב) שאול ויהונתן הנאהבים והנעימים בחייהם ובמותם לא נפרדו. וכמו שביארתי ששאול רצה שיהרג במלחמה כדי שיהיה לו כפרה מיד וכמו שאמר לו שמואל ואם אתה מקבל עליך מדת הדין למחר אתה ובניך עמי מהו עמי א"ר יוחנן במחיצתי וע"כ לא ערק ורצה שיהרג וע"ז אמר שאיל ויהונתן הנאהבים והנעימים בחייהם ובמותם לא נפרדו. פי' אע"פ שיודע שיהרג במלחמה אעפ"כ קובל עליו מדת הדין והלך למלחמה והוליך בניו עמו כדי שיתכפר

והשתא איש מה שהשיב הקב"ה למשה כששאלו מלך ראשון שיעמוד על בניך ידקר בחרב והשיב לו ולי אתה אומר אמור אל הכהנים שהיו מקטרגים אותו פי' שרוצים שיהרג וע"ז אמר לו לנפש לא יטמא בעמיו פי' דלמת מצוה מותר להטמא ואמרינן בפ"ו דסנהדרין (דף מ"ז) דיכול אפי' פירשו אבותיו מדרכי צבור יטמא ת"ל בעמיו בעושה מעשה עמיו וקא דייקינן התם מינה דמת כי אורחי לא ה"ל כפרה מיד. דאלא"ה היכי ממעטינן ליה מבעמך דאי לא עושה מעשה עמך אין להטמא לו הא כיון דמת ה"ל כפרה מיד אלא ודאי דמת כי אורחי' לא ה"ל כפרה ע"ש. וע"ז אמר לו הקב"ה אמור אל הכהנים שהם מקטרגים אותו שיהרג ותהוי ליה כפרה מיד משא"כ אם ימות כי אורחיה וע"ז אמר לו לנפש לא יטמא ודוקא בעושה מעשה עמיו אלמא דמת כי אורחי' לא ה"ל כפרה מיד. ובזה יתיישב המדרש שהקדמתי ישעיה קורא אותה בית קדשנו ותפארתנו ירמיה קורא אותה נחלתנו בא אסף ואמר לא נחלתנו ולא בית קדשנו אלא אלהים באו גוים בנחלתך טמאו את היכל קדשך פי' שעיקר הבכיה צריך להיות דוקא על הסתלקות השכינה ע"ז אמר אלהים באו גוים בנחלתך טמאו את היכל קדשך פי' שהנחלה שלך וההיכל שלך. וכמו שביארתי בדרוש הב' דמקום המקדש וירושלים קדוש מפני השכינה וע"כ קדוש בקדושה עולמית. וכמו שבארתי שם באריכות נתנו את נבלת עבדיך מאכל לעוף השמים פי' דלא מיבעיא שראוי לקונן על החסידים שנהרגו בעו"ה אלא אפי' אותם שנתחייבו הדין של הריגה אפ"ה כיון דאקטיל הוי עבדיך ואעפ"כ נתנו את נבלת עבדיך מאכל לעוף השמים כו' כל הבוכה ומתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה אכי"ר: