עמק יהושע חלק ב רג

השמים מלמד שהראהו הקב"ה ליעקב ב"ה בנוי וחרב ובנוי. ויירא ויאמר מה נורא המקום הזה בנוי האיך מה דאת אמר נורא אלהים ממקדשיך. אין זה ה"ז חרב כמד"א על זה היה דוה לנו. כי אם בית אלהים בנוי ומשוכלל לעתיד לבוא. פי' שיעקב ראה איך שהוא בנוי וחרב ובנוי ואעפ"כ הוא תמיד שער השמים לעלות דרך מקום ק"ק התפלות שישראל מתפללין ונקרא תלפיות תל שכל פיות פונים לו. וע"ז אמר אסף שירה שכלה חמתו טל העצים ועל האבנים דהיינו שנפלו המחיצות ואעפ"כ לא נסתלקה הקדושה. ומה שהקשה הראב"ד על הרמב"ם מהא דאמרינן אם אין מקדש יקרב כבר ביארתי זה בתשובותי (סי' ט"ו) ע"ש וע"כ נקרא נחלה דהקדושה לא בטלה ולא כשילה שלא היתה רק לשעה ואח"כ נסתלקה הקדושה

ואפי' לדעת הראב"ד שהשיג שם על הרמב"ם וסובר דבטלה קדושת המקדש וירושלים נמי נא קשה מידי מה שנקראת נחלה וכמו שכתבו התוס' בפ"ב דשבועות (דף ע') בד"ה קדושתו קדושת עילם ותי' בקונטרס שאין אחריו היתר במות והקשו התוס' דא"כ תפשוט מהכא דסבר ר' אליעזר דקדשה לעתיד לבוא כו' ותירצו התוס' דלפי שאין ראוי לחזיר ולקדש אלא באותו מקים קרי ליה קדושת עולם. ויותר נראה לפרש כפי' הקונט' לענין היתר במות שאין אחריה היתר במות וכמו דאמרינן בפ"ק דמגילה (דף ו') ומ"ט קא הדר כו' משום קושיא דרב מרי וכמ"ש התוס' שם דהא דפליגי אם קדושה ראשונה כו' אינו אלא אם מותר להקריב בזמן הזה במקומו של מזבח אבל כ"ע מודו דאסור להקריב בבמה ועיין בסוגיא דזבחים (דף ס"א) ובתוס' שם. [והכי משמע בירושלמי (ספ"ק דמגילה) דאמרינן התם אית תנויי תני מנוחה זו שילה ונחלה זו ירושלים אית תנויי תני מנוחה זו ירושלים ונחלה זו שילה מאן דאמר מנוחה זו שילה כי לא באתם עד עתה אל המנוחה נחלה זו ירושלים העיט צבוע נחלתי מ"ד נחלה זו שילה היתה לי נחלתי כארי' ביער מניחה זו ירושלים זאת מנוחתי עדי עד לאחר שעשה לו חבילה והיה מניח בה כו' כך באוהל מועד נאסרו הבמות בגלגל הותרו הבמות בנוב וגבעון הותרו הבמות בירושלים נאסרו הבמות כו' עכ"ל הירושלמי] משמע שהיא נקראת נחלה או מנוחה משום שאין אחריה היתר במות. ואין כאן מקום להאריך בזה אבל נא נקרא נחלה לענין שלא יחרב והם שפטו בעצמן דכיון דאקרי נחלה לא הוי כמו שילה ולא יחרב וטעו בזה במה דאקרי נחלה וע"כ כתיב (ירמי' כ"י) ויתפשו אותו כו' לאמר מות תמות מדוע נבית כו' כשילו יהיה הבית הזה והעיר הזאת תחרב כו' ואיך דימה ירושלים לשילה וע"כ דנוהו לנביא השקר ורצו לדונו במיתה כמו דאיתא ברפ"ו דסנהדרין (דף פ"ד) שאמרו משפט מות לאיש הזה וע"כ כתיב (שם ירמיה כ"ו פ' י"ז) ויקומו אנשים כו' מיכה המורשתי היה ניבא כו' לאמר כה אמר ה' צבאות ציון שדה תחרש וירושלים עיים תהיה והר הבית לבמות יער ההמת המיתהו חזקיהו מלך יהודה כו' הלא ירא את א' ויחל את פני ה' כו' ואנחנו עושים רעה גדולה על נפשותינו לדונו כנביא שמתנבא לשקר מפני שאמר שהבית הזה תחרב והא מיכה המורשתי ניבא ג"כ בימי חזקי' אלמא שאפשר שהבית הזה יחרב ולא מקרי נחלה אלא דלא תבטל הקדושה אבל אעפ"כ אפשר שיחרב

וע"ז הביאו עוד ראיה לזה ואמרו וגם איש היה מתנבא בשם ה' אורי' בן שמעיהו מקרית יערים וינבא על העיר הזאת ועל הארץ הזאת ככל דברי ירמי' וישמע המלך יהויקים וכל גבוריו כו' ויבקש המלך המיתו פי' בדיני מלכות שדנוהו כמורד במלכות על שעבר על צוויו והראי' ע"ז שלא דנוהו בדיני סנהדרין מפני שמתנבא נביאות על ירושלים שתחרב וירושלים אקרי נחלה ומתנבא לשקר אלא שידעו שהוא מתנבא אמת אך המלך דנהו כמורד במלכות. וע"כ ספרו איך שהיתה המיתה ואמרו ויביאוהו אל המלך יהויקים ויכהו בחרב וא"כ אם היו דנים אותו כמתנבא לשקר היה להם לדונו בחנק אלא ודאי משהמיתוהו בחרב מסתמא דנוהו כדין מורד כו' שכל מיתתו אח כמו שכתב הרמב"ם (בה' מ') וכמו דאיתא בירושלמי (רפ"ז דסנהדרין) לרשות לא ניתן אלא דין הרג בלבד. וישלך את נבלתו אל קברי בני העם פי' שעוד הביאו ראיה שדנוהו כדין מורד במלכות ממה שהשליכו נבלתו אל קברי בני העם ואם היו דנים איתו במיתת סנהדרין א"כ לא היו מקברין איתו בקברות אבותיו אלא נאחר עיכול בשר וכמו שכתב הרמב"ם (בפ"א מה' אבל) שהרוגי מלכות נקברין בקברות אבותיהם אבל הרוגי ב"ד אין נקברין עם אבותיהם עד שיכלה הבשר וע"כ אמרו וישלך את נבלתו אל קברי בני העם. פי' משהשליכו נבלתו אל קברי בני העם אלמא הא שדנו אותו בדיני מלכות דאל"ה לא היו מקברין איתו בקברות אנא לאחר עיכול בשר אלא ודאי שדנוהו כדין מורד במלכות וע"כ השליכו נבלתו אל קברי בני העם

ובזה יתיישב המדרש שהביאו התוס' ביבמות (דף ע"ט) על הא דכתיב ותקח רצפה בת איה את השק ותטהו לה אל הציר ואיתא במדרש שאמרה הציר תמים פעלו כו כל דרכיו משפט. וכן איתא בירושלמי (פ"ו דסנהדרין) מהו אל הצור א"ר הושעי' שאמרה הצור תמים פעלו והוא כמו שבארתי דאם הדין הוא בדיני מלכות א"כ הוי מיתתו כפרה א שנהרג כדין כמו שכתב הרמב"ם ולח"מ וא"כ אי אמרינן דקבורה הוא משום כפרה לא צריך אבל אם הדין הוא בדיני ס הדרין א"כ אין מיתתו כפרה עדיין כמו דאמרינן גבי נהרג כדין דנא הוי כפרה עד עיכול עצמות או מכי חזו צערא דקברא פורתא וא"ר כיון שהרמב"ם כתב שבדיני מלכות יכול נהלין נבלתו על העץ וא"כ גם הכא משמע דבדיני מלכות הוא א"כ הוי מיתתו כפרה מיד. אך כיון דאמרינן ביבמות (דף ע"ט) שהעבירום לפני הארון כל שהארון קולטו למיתה כל שאין הארון קולטו לחיים. א"כ הוי כמו שהיה צויי מאת הקב"ה להמיתם. וכמו דאיתא בירושלמי (פ"ו דסנהדרין) אמר להן הריני מעבירן לפני המזבח כל שהמזבח קולטי כו' א"ר אבין אקרא לאלהים עליון לאל גומר טלי דהסכים הקב"ה עם דיד. וכיון שהיתה גזירה מעם השי"ת וא"כ בודאי בדין הוא והוי נהרג בדין ואין מיתתו כפר. וע"כ הביאו התוס' המדרש על בא דכתיב תקח רצפה בת איה את השק ותמהו לה אל הציר פי שאמרה הצור תמים פעלו כי כל דרכיו משפט. פי' מה שהקב"ה עושה הוא משפט וא"כ הוי נהרג בדין וע"כ אין מיתתו כפרה וצריך קבורה

ובזה יתישב המדרש (פ' אמיר) א"ר יהושע דסכנין בשם ר' לוי מלמד שהראהו הקב"ה למשה דור דור ושופטיו דור דור ומלכיו דור דור וחכמיו כו' והראהו שאול ובניו נופלים בחרב אמר לפניו מלך ראשין שיעמד על בניך ידקר בחרב אמר לו הקב"ה ולי אתה אומר אמור אל הכהנים שהם מקטרגים אותו שנאמר ויאמר ה' אל משה אמור אל הכהנים בני אהרן פי' דבסוף הפרשה מסיים ואיש או אבה כו' יהי' בהם אוב וידעוני ואיתא במדרש איש זה שאול אשה זו בטלת אוב וע"ז אומר המדרש שאמר לו מלך ראשון שיעמוד על בניך ידקר בחרב וע"ז השיב לו הקב"ה ולי אתה אומר אמור אל הכהנים בני אהרן שהם מקטרגים אותו. ויש לדקדק דא"כ לא יתכן הסוף פסוק ואמרת אליהם לנפש לא יטמא בעמיו

ותחלה צריך לבאר מהו דוקא מלך ראשון מה נ"מ בין ראשון לשני ויובן הענין בהקדם המדרש אמור אל הכהנים בני אהרן הה"ד דכתיב יראת ה' טהורה עומדת לעד