עמק יהושע חלק ב רא

לחיתו ארץ שפכי דמם כמים סביבות ירושלים ואין קובר היינו חרפה לשכנינו לעג וקלס לסביבותינו. והנה איתא במדרש היתה כאלמנה ר' חמא בר עוקבא ורבנן ר' חמה בר עוקבא אמר לאלמנה שהיתה תובעת מזונות ואינה תובעת כתובה ורבנן אמרין למלך שכעס על מטרונה וכתב לה גיטה ועמד וחטפו ממנה וכל זמן שהיתה מבקשת לאחר היה אומר לה היכן גיטך וכל זמן שהיתה תובעת מזונות היה אומר לה ולא כבר גרשתיך. כך כל זמן שישראל היו מבקשים כו' היה אומר להם הקב"ה אי זה ספר כריתות אמכם וכל זמן שמבקשים לעשות להם נסים כבתחילה אומר להם כבר גרשתיך ע"כ

ומה שאמר היתה כאלמנה יתבאר ע"פ מאי דאמרי' בספ"ה דכתובות (דף נ"ד) אמר ר"נ אמר שמואל תבעוה להנשא ונתפייסה אין לה מזונות הא לא נתפייסה יש לה מזונות אמר רב ענן לדידי מפרשא מיני' דמר שמואל אמרה מחמת פלוני בעלי יש לה מזונות מחמת בני אדם שאינם מהוגנים לי אין לה מזונות אמר רב חסדא זינתה אין לה מזונות כו' ולית הלכתא ככל הני שמעתתא. אלא כי הא דאמר רב יהודה אמר שמואל התובעת כתובתה בב"ד אין לה מזונות ופי' התוס' דאכולהו קאי בר מתבעוה להנשא דההוא עדיפא כי'. והרא"ש הביא הירושלמי שכתב ובלבד מן השופי אבל מן האונס לא כהדא ארמלתא דר' אבהו רימו בה ואמרו לה בר כהן בעא לך תבעה פורנא ואבדה מזונות מן דאתידעין מלין אלו קמי' דרב אסי חזר לה מזונות עכ"ל. עכ"פ מכל מה שהבאתי נתבאר דמה שנוטלת מזונות הוא דוקא מחמת שמתאבלת על בעלה וכבוד בעלה יקר בעיניה וע"כ אמר שמואל תבעה להנשא ונתפייסה אין לה מזונות כיון דנתפייסה א"כ אינה דואגת על בעלה הראשון וע"כ אבדה מזונותיה

והנה בזמן הבית היו ישראל מקבלים ההשפעה והברכה ע"י הקרבנות והעבודה תהיה בבהמ"ק כמו דאמרינן בפ"ק דכתובות (דף י') אמר ר' אלעזר מזבח מזיח ומזין מחבב ומכפר עונות. ואמרינן מכפר היינו מזיח ומשני מזיח גזרות ומכפר עונות ופי' רש"י מזין בזכות הקרבנות העולם ניזון שהקרבנות באין מן המזון וגורמין לו ברכה. ומיום שחרב ביהמ"ק וגלינו מארצנו כל המזון ושפע הברכה שישראל מקבלים הוא כמו אלמנה הניזונת מבית בעלה היינו דוקא אם דואגת טל בעלה וכמה שאמר ר' יוסף כיחלה ופירכסה אין לה מזונות כן נמי אחר חורבן הבית כמו דאיתא בסוף סוטה (דף מ"ח) ובפ"ק דגטין (דף ז') כלילא מנא לן דאסור כו' א"ל ר"ח קרא כתיב כה אמר ה' הסר המצנפת והרם העטרה בזמן שמצנפת בראש כה"ג עטרה בראש כל אדם נסתלקה המצנפת מראש כה"ג נסתלקה עטרה מראש כל אדם. וע"ז אומר היתה כאלמנה פי' שמקבלת המזונות מחמת שמתאבלת על החורבן וכיון שפוסקת מלהתאבל א"כ כבוד בעלה אינו יקר בעיני' ע"כ מפסדת מזונות

ובזה יתיישב המדרש שמפרש כאלמנה שתובעת מזונותי' ולא היתה תובעת כתובתה דאם תובעת כתובתה דעתה להנשא לאחר וכבוד בעלה אינו יקר בעיני' ואינה דואגת על בעלה הראשין וע"כ הפסידה מזונותיה. [ובזה יובן המדרש (איכה א') קראתי למאהבי המה רמוני רבנן פתרי קריי' בנביאי השקר שהיו מאהבין אותי לע"ז שלהם המה רמוני לא זזו מתנבאין עלי שקר עד שהגלו אותי ממקומי שנאמר ויחזו לך משאות שוא ומדוחים. פי' שישראל טוענים שנביאי השקר המה רמוני להלוך אחרי כו' שלהם. וא"כ אמאי כהני וזקני בעיר גועו כי בקשו אוכל למו וישיבו את נפשם דהא זה דמי להא דאמרינן בירושלמי דרימו אותה ותבעה פורנה ואבדה מזונותי' ואתא מילין אלו קמי' דרב אסי וחזר לה מזונות. וע"ז מתאונן המקונן דאמאי הפסידה מזונות דהא קראתי למאהבי המה רמוני וא"כ אמאי הפסידה מזונות כמו שמסיים כהני וזקני בעיר גועו כי בקשו אוכל למו וישיבו את נפשה] ובזה יתבאר המדרש היא ישבה בגוים לא מצאה מנוח ר' יודן כו' אילו מצאה מנוח לא היתה חוזרת ודכוותה ולא מצאה היונה מנוח כו'. והוא כמו שביארתי שהמקונן מתאונן ע"ז ואמר שמה שהיה מר לה על שישבה בגוים לא מפני שהיתה מתאבלת על הסתלקות השכינה אלא מפני שהיה צר לה מחמת שלא מצאה מנוח. וא"כ אפי' אותם המתאבלים על ירושלים כיון שאין עיקר האבלות על ירושלים מפני הסתלקות השכינה שגלה כבוד מבית חיינו ונוטל יקרנו אלא מפני שמצטערים על שאינם יושבים בארצם איש תחת גפנו ותחת תאנתו וא"כ כיון שכל האבלות אינו על כבוד השי"ת אלא צרות עצמם וע"כ הפסידו מזונותיהם. ודמי להא דאמרינן בספ"ד דכתובות (דף נ"ד) דאמרה מחמת פלוני בעלי יש לה מחמת בני אדם שאינם מהוגנים לי אין לה מזונות. ועוד דבס' הפלאה כתב דזה גרע כשאין העכבה מחמת כבוד בעלה אלא שלא היה תובעה הגון לה מנתפייסה דלא שייך יצרה אנסה דהא לא נתפייסה להנשא אלא שתלתה בכבוד עצמה וזה גרע טפי ע"ש. וע"ז מקונן היא ישבה בגוים לא מצאה מכוח הא אינו היה לה מנוח לא היתה חוזרת ואם האדם יושב בשלוה והשקט ואינו מתאבל על ירושלים אף שעבירה גדולה היא בידו עכ"ז איכא למימר דיצרו אנסו ותענוגי הזמן והבלי עילם שתאותו להמשך אחריהם ואינו נכנס בלבו צער ירושלי' והסתלקות השכינה. אבל אותם שבוכים ודואגים על חורבן ביהמ"ק אך שאין עיקר הבכיה אלא על צרת עצמו ולא על הסתלקות השכינה בודאי דמפסיד המזונות דזה דמי לאינה נשאת לאחר ולא מחמת שתלתה בכבוד בעלה אלא מפני בני אדם שאינם מהוגנים לה

ובזה יתיישב המדרש בחורבן בית ראשון כתיב ולא היה לחם לעם הארץ אבל לבני והודה היה לחם אבל בחורבן בית שני כתיב כל עמה נאנחים מבקשים לחם. מענין הוא שבחורבן בית ראשון לא היה לחם לע"ה פי' להמון עם שאינם יודעים ומכירים בכבוד ביהמ"ק שהיה ולא שמו אל לבם הסתלקות השכינה. אבל לבני יהודה שהיו רואים בתמידות את הבית בכבוד והם היו מצטערים על הסתלקות השכינה להם היה לחם כמו האלמנה שמתאבלת על בעלה. אבל בחורבן בית שני שירדו ממדרגתם אף הגדולים ולא היו מצטערי' רק על צרת עצמם ע"ו אמר כל עמה נאנחים מבקשים לחם פי' שכולם אבדו מזונות [ועוד יש לפרש מפני שכל עמה נאנחים ומהו האנחה לא ל הסתלקות השכינה אלא מבקשים לחם שהאנחה הוא בקשת הלחם וע"כ מבקשים לחם שמפסידים המזונות]. ומעתה לפי מה שביארתי שעיקר האנחה והבכיה צריך להיות דוקא על הסתלקות השכינה בזה יתבאר מה שאמר אסף אלהים באו גוים בנחלתך טמאו את היכל קדשך כו'. ואי' במד' ישעיה קורא אותה בית קדשנו ירמי' קורא אותה נחלתנו (פי' שאומר נחלתנו נהפכה לזרים) בא אסף ואמר לא נחלתנו ולא בית קדשנו ותפארתנו אלא אלהים באו גוים בנחלתך טמאו את היכל קדשך כו'

ותחלה צריך לבאר מה שאמר נתנו את נבלת עבדיך מאכל לעוף השמים כו' ויובן ע"פ מאי דאמרינן בסנהדרין (דף מ"ז) א"ל מי סברת דמת מתיך רשעו ה"ל כפרה מת מתוך רשעו לא ה"ל כפרה דתני רב שמעי' יכול אפי' פירשו אבותיו מדרכי צבור יטמא ת"ל בעמיו בעושה מעשה עמיו א"ל רבא מי קמדמית נהרג מתיך רשעו למת מתוך רשעו מת מתוך רשעו כיון דכי אורחי קא מיית לא ה"ל כפרה נהרג מתוך רשעו כיון דלאו כי אורחי' קמיית ה"ל כפרה. דכתיב מזמור לאסף אלהים באו גוים בנחלתך כו' נתנו אח נבלת עבדיך כו' בשר חסידיך לחיתו ארץ מאי עבדיך ומאי חסידיך לאו חסידיך ממש עבדיך הני דמחייבי דינא