עמק יהושע חלק ב קצז

דרבנן פליגי אר' מאיר בפ"ק דגטין (דף י"ג) לא פליגי אלא משום דסברי דאעפ"כ ניחא ליה לעבד שיצא לחרות אע"ג דמפסיד מצד זה שנתחייב במצות ועבדא בהפקירא ניחא ליה אעפ"כ ניחא ליה החרות משעבוד העבדות יותר עד שמחמת זה מתרצה אף להתחייב במצות אח"כ אף שחוב הוא לו ור"מ פליג ואמר ששחרור לעבדים הוא חוב שאינו כדאי לו לצאת לשחרור אע"פ שמשוחרר מעבדות אעפ"כ לא ניחא ליה להתחייב במצות יותר דעבדא בהפקירא ניחא ליה שמותר בשפחה וזילא ליה שכיחא ליה כו' ורוצה בעבדות יותר אבל בהאי סברא דבהפקירא ניחא ליה כ"ע מודו ע"ש, וע"כ אמר רב דצריך לומר מתחילה עובדי כו' שזהו העיקר מה שצריך וכ"ת דלאו כ"ע חכימי להבין אשר עול התורה והמצות טוב לנו מאוד. וכמו שאומר הרשע מה העבודה הזאת לכם שהוא אומר שאין זה חרות מן העבודה שאדרבא תחילה היה זילא ליה שכיחא ליה כו'. והכי אמרינן בירושלמי (פ' ע"פ) תני ר' חייא כנגד ארבעה בנים דברה תורה בן חכם בן רשע כו' בן רשע מהו אומר מה העבודה הזאת לכם מה הטורח הזה שאתם מפריחין עלינו בכל שנה ושנה ע"כ. פי' שעול המצות נחשב לו לעבודה ולמלאכה גדולה. וכמו דכתיב (מלאכי ג') חזקו עלי דבריכם כו' אמרתם שוא עבוד אלהים ומה בצע כי שמרנו משמרתו וכי הלכנו קדורנית מפני ה' צבאות. וכמו דכתיב (בהעלותך פ' י"א) ויהי העם כמתאוננים רע באזני ה' והאספסוף אשר בקרבו התאוו תאוה. ואמרינן ביומא (דף ע"ד) זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חנם. חד אמר כו' וחד אמר עריות כו' דכתיב וישמע העם בוכה למשפחותיו על עסקי משפחותיו וא"כ לאותם שאינם מבינים תענוג התורה והמצות אינם שמחים אפילו במה שיצאו מעבדות לחרות כמי דסבר ר' מאיר דשחרור לעבד חוב הוא לו מחמת דזילא ליה כו' ושמואל אומר עבדים היינו כמו רבנן דר' מאיר דאעפ"כ זכות הוא לו מחמת שנפטר מעיל השעבוד וע"כ אומר עבדים היינו

וע"כ שאל ר"נ מדרו עבדי' עבדא דמפיק ליה מרי' לחרות כו' ואמרינן בב"ק (דף ס"ד) אימור דאמר ר"נ כגון עבדי' דמרקיד כו' ואעפ"כ אמר בעי לאודויי ולשבוחי וע"כ פתת ואמר עבדים היינו וע"כ אמר לו ויהיב ליה כספא ודהבא דאל"ה דלמא ירגיש שהוא חוב מחמת שמפסיד מזונות כמו דאמרינן בב"ק (דף סיד) דאמר ר"נ עבדא נהים כריסא לא שוי כו' כגון דרו עבדי וא"כ חוב הוא לו ועיין בגטין (דף ס"ד) בענין אם אמר לו צאי מעשה ידך כו' ובתוס' שם ואמרינן בירושלמי בפ' החובל ר' יוחנן אכל קופד ויהיב לעבדיה כו' וקרי עלי' הלא בבטן עושני עשהו. ובירושלמי פ"ק דגטין ר חייא בר בא הגע עצמך הרי שהיה עבד של קצין חוב הוא לו וע"כ אמר ויהיב ליה כספא ודהבא וכיון ששמע זה אמר בעי לאודויי ולשבוחי כו' וע"כ פתח ואמר עבדים היינו ודו"ק] והשתא עבדינן כתרויייהו (כמו שכתב הרא"ש בע"פ) דהיינו להרגיש שתי השמחות והעיקר הוא השמחה שנתחייבנו בעול התורה והמצות. וכמו שאלת החכם מה העדות כו' ואף אתה אמור לו כהלכות הפסח שעיקר השמחה הוא בתורה ובמצות

ע"כ אחי ורעי מה מאד צריכין להזהר בקדושה בחג הפסח דנפישא מילי' מה שצריך ליזהר בו ובפרט בחיטין לעניים אשר זה מנהג מימים קדמונים. וכמו דאיתא בירושלמי (פ"ק דב"ב) לפסים ולזומיות שנים עשר חודש. א"ר יוסי בר בון לחיטי הפסח בין לישא בין ליתן והביאו הב"י ביו"ד (סי' רנ"ו) וכמה גדולה מצות צדקה וכמו שבארתי במ"א על ענין הנה עין ה' אל יראיו למיחלים לחסדו. ואיתא במדרש (פ' במדבר פ"ה) הה"ד הנה עין ה' אל יראיו זה שבטו של לוי שהם יושבים ומקוים לחסדו של הקב"ה וכי כל הבריות אינם מיחלים לחסדו של הקב"ה פי' שהם צריכים לחסד וברכה עד שיספיק להם המעשר משא"כ בבעה"ב שאפי' אם אין הברכה כל כך עכ"ז הרי יש בידו תשעה חלקים אבל הם צריכים לחסד ולברכה ובשביל חלקם נתברך. וכמו דאיתא בתוס' פ"ק דתענית (דף ט') בענין עשר תעשר וכמו שהביאו התוס' מה דאיתא בהגדה היוצא מן השדה שנה שנה כלומר אם לא תעשר שדך כהוגן לא יהיה לך אלא היוצא מן השדה שנה שנה כלומר לא יעשה שדך אלא כפי מעשרות שהיה קידם לכן כו' והיינו דכתיב ואיש את קדשיו לו יהיה כשאינו מפריש כהוגן לא יהיה לו אלא הקדשים כלומר המעשר וע"ז אמרו חכמים המעכב מעשרותיו לסוף בא שלא עהיה לו אלא א' מעשרה

ובמ"א בארתי הא דכתיב איש אשר יתן לכהן לו יהיה ע"פ מאי דאמרינן בירושלמי (פי"א דנדרים) ר' יוסי בר חנינא אדם נותן מעשרותיו בטובת הנאה ור' יוחנן אמר אין אדם נותן מעשרותיו בטובת הנאה מ"ט דר' יוסי בר חנינא ואיש את קדשיו לו יהיו ור' יוחנן אמר לו יהיו יתנם לכל מי שירצה, ונ"ל דהכי פי' דאע"פ שר' יוחנן סבר דאין לו סיבת הנאה אעפ"כ כתיב לו יהיו שיכול ליתן לכל מי שירצה. וכמו שכתבו התוס' בפ"י דחולין (דף קל"א) דנראה דדבר שיש בו טובת הנאה לבעלים אפי' בא עני ולקחו מוציאין מידו ודבר שאין בו טובת הנאה לבעלים לקחי אין מוצאים מידו. ומיהו אם לא לקחו עני ובא עני ושאלו ממנו אם ירצה לא יתן לו דקרי לי' ממון שאין לו תובעין וע"ז אימר דלו יהי' היינו ליתן לכל מי שירצה אבל אין לו בהם טובת הנאה. וקאמר בירושלמי מתניתא פליגא על ר' יוסי בר חנינא קונם כהנים ולוים נהנים לי יטלו על כרחו פתר לה באומר אי אפשי ליתן מהנה כל עיקר עכ"ל הירושלמי. אלמא דאימתי יש לו טובת הנאה היינו אם רוצה ליתן לעניים אך שרוצה ליתן לעני שירצה וע"כ יש לו טובת הנאה אבל אם אומר שאינו רוצה ליתן כל עיקר וע"כ לא שייך בה טובת הנאה ומפסיד הטובת הנאה ונוטלים בע"כ. ועיין בפי"א דנדרים (דף פ"ה) רבא אומר שאני תרומה דיטלו כו' ודו"ק

ובזה שכתב הירושלמי דאם אינו רוצה ליתן כל עיקר אז אין לו בהם טובת הנאה וע"כ מותרים הכהנים ליטול. בזה תירץ המ"א הא שהקשו התוס' בפ"ק דב"מ (דף ו') דתקפו כהן אין מוציאין מידו דאמאי אין מוציאין בידו והלא הבעלים יאמרו ליתן לכהן אחר כו' ותירץ המ"א דכיון דהוי ס' בכור והמוציא מחבירו עליו הראיה ואם יטלם מן הכהן יחזיק לעצמו ולא יתן לשום כהן ע"כ מפסיד הטובת הנאה. וכמו דאיתא בירושלמי דבאומר שאינו רוצה ליתן לכהן כל עיקר אין לו בהם טובת הנאה. ובזה יתבאר הכתוב איש אשר יתן לכהן לו יה ה ולפי פירוש הירושלמי דלו יהיה היינו שיש לו בהם טובת הנאה לדברי ר' יוסי בר חנינא ולדברי ר' יוחנן ליתן לכהן איזה שירצה ואימתי הוא דוקא איש אשר יתן לכאן היינו שרוצה ליתן אבל אם אינו רוצה ליתן כלל אז מפסיד הטובת הנאה ואין לו בהם כלום והכהנים נוטלים משלהם. וע"כ כשאין האדם נותן תרומות ומעשרות או צדקה הקב"ה אינו משפיע לו ברכה שיוכל ליתן לעני וממלא לעני ממקום אחר וא"כ זה מחסר מה שהיה נותן לעני והקב"ה משפיע לעני ע"י סיבה אחרת אך שהוא אינו נותן ומפסיד הטובת הנאה שהוא היה הנותן בעצמו הצדקה וע"ז כתיב איש אשר יתן לכהן לו יהיה דדוקא אם נותן לכהן לו יהיה ובסוף ברכות (דף ס"ג) אמרינן איש אשר יתן לכהן לו יהיה לו יהיה ממון הרבה שלבסוף מתעשר כיון שהוא נותן צדקה ומעשרות הקב"ה משפיע לו ברכה כדי שיוכל לחלק לעניים ויהיה לו שכר הטובת הנאה שכל ענין הברכה הוא מחמת חלקו של כהן

[ובזה יתיישב הקושיא שהקשה המהרי"ט מהא דאמרי' סוף סנהדרין (דף קי"ב) דתרומה שבעיר הנדחת תרקב אמר רב חסדא לא שנו אלא תרומה ביד כהן אבל תרומה שביד ישראל תנתן לכהן שבעיר אחרת. והקשה המהרי"ט דאמאי תנתן לכהן שבעיר אחרת הא אסור משים חלקו של ישראל אי אמרינן דטובת הנאה ממון ואע"ג דאמרינן עיסה חציה של עיר הנדחת וחציה