עמק יהושע חלק ב קצו

מ"ב) וכן בכמה דוכתי כדאיתא בתוס' לכן אם מצא אחרת נאה הימנה תפדה וע"כ לא אמרינן גבה דמסתמא לשמה קאי דהא מעידנא דקדשה היה אפשר לפדותה. וכה"ג אמרינן בפסחים (דף ס') א"ל מידי אירי' בשלמא התם כל כמה דלא עקר ליה בשחיטה סתמא ודאי לשמו קאי אלא הכא סתמי' לאוכליו קאי דלמא ממשכי הני ואתי אחריני וממני עילויה אחריני דתנן כמנין ומושכין ידיהם ממנו עד שישחט. וכמו שכתבו התוס' גבי גט דלאו לגרושין עומדת ע"ש וע"כ אפי' שחטה לשם חולין נמי פסולה דדל חולין מינייהו ה"ל סתמא וסתמא פסול ואע"ג דפרכינן בגמ' דלימא ק"ו קדשים מחללין קדשים חולין לא כש"כ ומסיק דטעמא דרב כר' אלעזר דאמר ר"א מ"ט דרב ולא יחללו את קדשי בני ישראל את אשר ירימו לה' קדשים מחללין קדשים ואין חולין מחללין קדשים. וא"כ לכאורה צריך לומר גבי פרה אדומה דקדשים מחללין ואין חולין מחללין הא ליתא דלא ילפינן מקרא רק דלא נאמר ק"ו דכיון דקדשים מחללין ואין חולין מחללין אבל אעפ"כ בודאי לא עדיף מסתמא דלא ילפינן מקרא רק דמחשבת חולין לא מקרי מחשבה לחלל כמו בקדשים כגון חטאת ששחטה לשם עולה פסולה אבל חולין אין מחללין אלא דהוי כסתמא. וע"כ בקדשים דסתם קדשים לשמה קאי כשר אם שחטה לשם חולין אבל בפרה אדומה דבעינן דוקא לשמה משום דלא אמרינן גבי זה סתם קדשים לשמה קאי וע"כ אפי' לשם חולין נמי פסול והטעם משום דאפשר לפדות אבל בקדשים דאי אפשר לפדותן אמרינן דסתמא לשמה קאי ועדיין צ"ע ובמ"א יתבאר]

אעפ"כ לא יתיישב בזה דהא כבר בארתי בתשובה (סי' כ"ג) דמחשבה דקטן גרע מסתמא ודמי למתעסק וכמו דאמרינן בפ"ק דחולין (דף י"ב) בעי ר' יוחנן קטן יש לו מחשבה או אין לו מחשבה ופרשו שם התוס' דמחשבה דקטן הוי כמו מתעסק וגרע מסתמא משום דאין לו דעת להבחין כו' ע"ש, ובמתעסק לכ"ע לא יצא וכמו שכתב הט"א בהא דתנן בסוף ר"ה והמתעסק לא יצא

וע"כ שואל החכם מה העדות והחוקים והמשפטים אשר צוה ה' אלהינו פי' דכיון שאינו בר כונה ודמי למתעסק א"כ מה הוא הפעולה מה שאוכל הק"פ. והא דכתיב בקרא אתכם הוא כמו שבארתי דהשאלה הוא טל הקטנים שחייבים באכילת פסח והנה על הקטן לא שייך אזהרה אלא דהצווי הוא על האב להאכילו בק"פ מדאורייתא והא דקשה על הרמב"ם דס"ל דקטן חייב באכילת פסח מדאורייתא מהא דפריך הש"ס בנדרים (דף ל"ו) אלא מעתה יביא אדם פסח על חבירו שכן האב מביא על בניו ובנותיו הקטנים עיין בדרוש לשבת שובה מה שהבאתי הירושלמי רפ"ח דפסחים ומה שבארתי ע"ז וע"ז סמך הרמב"ם ודו"ק היטב]. וע"ז באה התשובה אף אתה אמור לו כהלכות הפסח אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן. ויובן ע"פ מה שכתב הר"ן בשילהי ר"ה על הרמב"ם שכתב דבשופר בעי כונה ובפ"ו מה' חמץ ומצה כתב דכפאוהו ואכל מצה יצא. וכתב הר"ן אע"ג דבתקיעת שופר לא יצא הכא יצא שכן נהנה כדאמרינן בעלמא המתעסק בחלבים ועריות חייב שכן נהנה. הילכך ה"נ כיון דאיכא הנאה אעפ"כ טעם מצה נשאר בפיו וע"כ ניחא שפיר דאע"ג דקטן דמי למתעסק אפ"ה כיון דהטעם נשאר בפיו (וכמו שדימה הר"ן להא דאמרינן המתעסק בחלבים כו' שכן נהנה. וה"נ לענין מצה הטעם נשאר בפיו). וע"ז משיב לו אף אתה אמור לו כהלכות הפסח אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן פי' דהטעם כדי שיהא טעם מצה נשאר בפיו וכמו שכתבו התוס' בפ' ע"פ (דף ק"כ) [ואע"פ כהירושלמי פ"ו דפסחים מפרש הטעם הא דאין מפטירין אחר הפסח אפיקומן הוא משום שהפסח נאכל על השובע כדי שלא יבוא לידי שבירת העצם בפסח. אך הש"ס דילן דקאמר אין מפטירין אחר מצה נמי א"כ הטעם משום דבעינן שישאר טעם מצה בפיו וכמו שכתבו התוס' ועיין בירושלמי פ"י דפסחים דאיתא שם באופן אחר ולא כמו דאיתא בהגדה תני ר' חייא כנגד ארבעה בנים דברה תורה בן חכם כו' בן חכם מה הוא אומר מה העדות והחוקים כו' אף אתה אמור לו בחוזק יד כו' ע"ש]

ובזה יתבאר הכתוב בהושע (י') כי נער ישראל ואוהבהו וממצרים גו' ואט אליו אוכיל פי' שישראל היו בצאתם ממצרים בבחי' נער ולא היו עדיין בני כונה מחמת שהיו משועבדים לפרעה במצרים בטיט ובחומר וע"כ אם היה מצוה להם מצוה שהיא ט"י מעשה היה צריך כונה. ט"ז אומר ואט אליו אוכיל פי' מצוה שהיא באכילה ובאכילה אפי' לא כוון נמי יצא כמו שכתב הר"ן [אך במ"א ביארתי ע"ש מה שכתב הרא"ה והביאו הר"ן בספ"ב דר"ה דהא אמרינן כפאוהו ואכל מצה יצא דדוקא כה"ג יצא שיודע הוא שעכשיו פסח וזו מצה אלא שאינו מתכוון לצאת. אבל כסבור חול הוא ואכל מצה או כסבור לאכול בשר ואכל מצה ודאי דלא יצא. ונ"ל שהטעם דאם אינו יודע שהוא פסח או שזו מצה דמי למתעסק כיון שהוא טועה שאינו יודע כלל שזהו מצה. וכמו שכתבו התוס' בפ"ק דחולין (דף י"ג) דמחשבה דקטן דמי למתעסק שזהו כמו חולין משום קדשים ע"ש שזהו מעות בעצמיות הדברים [ובזה היה אפשר ליישב מה שהקשו התוס' בספ"ק דברכות (דף י"ב) דאמרינן היכא דנקט כסא דשכרא בידי' וקא סכר דחמרא הוא כו' ע"ש שזהו טעות בעצמיות הדבר ויש לדחות) וע"ז אומר בהגדה בעבור זה לא אמרתי אלא בשעה שיש מנה ומרור מונחים לפניך פי' שיוכל להסביר להקטן שהיום יו"ט ושזהו מצה כדי שיצא מכלל מתעסק דאם אינו מבין שהיום יו"ט או שזהו מצה לא יצא לכ"ע כמו שכתב הרא"ה. וע"ז אומר הא לחמא עני' פי' להסביר להקטן שזהו מצה ומבואר במ"א בארוכה]

והנה בענין הנס של י"מ אשר בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאלו הוא יצא ממצרים. יש ב' מניני שמחה. השמחה הא' היא אשר יצאו ממצרים מאפלה לאורה ומשעבוד לגאולה אשר היו מלוכלכים בטיט ובחומר ובכל עבודה בשדה אשר עבדו בהם בפרך. והב' שהוציאנו להיות לו לעבדים וקרבנו לפני הר סיני ונתן לנו את התורה. [ובזה יובן מה שהבאתי הא דאמרינן בפ"ב דפסחים (דף קט"ו) מתחיל בגנות ומסיים בשבח מאי בגנות רב אמר מתחילה כו' היו אבותינו ושמואל אמר עבדים היינו א"ל ר"נ לדרו עבדיה עבדא דמפיק ליה מרי' לחרות ויהיב ליה כספא ודהבא מאי בעי למיעבד א"ל בעי לאודויי ולשבוחי א"ל פטרתן מלומר מה נשתנה פתח ואמר עבדים היינו. והיינו. רב דאמר מתחילה עובדי כו' היו אבותינו היינו שצריך להרגיש הטובה שבנפש שמתחילה עובדי כו' היו אבותינו ועכשיו קרבנו המקום לעבודתו ושמואל אמר הבחינה השני' דהיינו עבדים היינו שבתחילה היינו עבדים לעבוד עבודת פרך בטיט וחומר וה' גאלנו והוציאנו משעבוד לגאולה

אך דעדין צריך לבאר מה דאיל ר"נ לדרו עבדי' עבדא דמפיק ליה מרי' לחרות דלמאי שאל זאת ר"נ מדרו עבדיה עבדא דמפיק ליה מרי' לחרות ואם רצה דוקא לשאול זאת ולהסביר הענין למה שאל זאת מדרו עבדי'. ועוד יש להבין במה פליגי רב ושמואל שרב סובר מתחילה עובדי כו' ושמואל אומר עבדים היינו דהא עיקר הרגשת הנס הוא מה שצריך להרגיש יותר דהיינו מה שבתחילה עובדי עז היו אבותינו כו' ועכשיו קרבנו המקום לעבודתו. אך הפעם מה ששמואל אומר עבדים היינו אותם שאינם בני דעת שזה מבינים ומרגישים כולם ואפי' שאינם מרגישים ההנאה וההתפעלות של הנאת הנפש במה שקבלנו עלינו עול התורה והמצות. וע"ז אמר שמתחיל עבדים היינו שזה יבינו וירגישו כולם ויתבאר זה ע"פ מאי דאמרינן בפ"ק דכתובות (דף י"א) אמר רב הונא כו' מאי קמ"ל דזכות הוא לו וזכין לאדם שלא בפניו תנינא זכין לאדם שלא בפניו ואין חבין לאדם שלא בפניו מהו דתימא כו'. וכתבו התוס' דאע"ג