עמק יהושע חלק ב קצה

וממנין אותו בכך נפטר הוא בכך מן השני. וברמב"ם פ"ב מה' ק"פ ושוחטין על הקטנים שיהיה מכלל בני החבורה לא שתהא חבורה כולה קטנים שאינם בני דעת. וכתב הכ"מ בס"פ לולב הגזול (דף מ"ב) קטן שיכול לאכול כזית צלי שוחטין עליו את הפסח שנאמר איש לפי אכלו כו' ומ"ש רבינו שאינם בני דעת ק"ל דטפי הוה עדיף למעוטי מדכתיב איש. ולטעם שנתן רבינו קשה לי מהיכא תיתי לן דבעינן בשחיטת הפסח בן דעת וי"ל דמאיש לא משמע ליה למעוטי קטן דא"כ הוי ממעיט אף מלהמנות עם החבורה. ומדתנן שוחטין עניו את הפסח משמע דס"ל לגמרא דהאי איש לאו למעוטי קטן הוא דאתא. ומ"ש שאינו בן דעת אפשר דטעמא משום דאין בו דעת אין הקדישו הקדש ואפשר לומר דה"ק דוקא בשאינם בני דעת כלומר דוקא בשלא הגיעו לעונת נדרים

ולכאורה יש להביא ראיה למה שכתב הכ"מ דהטעם משום שאין בו דעת אין הקדישו הקדש ממה שכתב הרמב"ם בפ"ט מה' שגגות בן ט' שנים שבא על כו' היא לוקה והוא מביא קרבן ויראה שאינו מביא עד שיגדיל ויהיה בן דעת עכ"ל. אלמא דאע"פ שמחויב קרבן לפי שיטתו בספ"ב דכריתות ודף י"א) אפ"ה אינו מביא קרבן עד שיגדיל ויהיה בן דעת וה"נ אינם מביאים חבורה שכולה קטנים משום שאינם בני דעת. והמ"ל תירץ שם דכיון דאינם בני דעת לא מיחייבי כרת וכיון דלא מחייבי כרת אין שוחטין עליהם בפני עצמם ע"ש וגם זה דוחק. ע"כ נ"ל דהרמב"ם סמך על הירושלמי בפ"ח דפסחים. דגרסינן התם תני אין עושין חבורה נשים עבדים וקטנים מפני שהם מרבין בתפלה. תני בר קפרא שלא יביאו את הקדשים לידי בזיון ויש נפקותא בין ב' הטעמים דלטעם מפני שהם מרבין בתפלה אינו אסור אלא נשים וקטנים. אבל קטנים לחודייהו שרי אבל לטעם שלא יביאו את הקדשים לידי בזיון אפי' קטנים לחודייהו נמי אסור וע"ז כתב הרמב"ם משום שאינם בני דעת ויביאוהו לידי פסול. ואע"פ דבנשים ועבדים ובקטנים ועבדים כתב הרמב"ם דהטעם משים פריצותא כמו דמסיק בש"ס דילן בפסחים (דף צ"א) אעפ"כ בקטנים סמך על הירושלמי דאין עושין חבורה שכולה קטנים משום דאין בני דעת ויביאוהו לידי פסול ועיין בפי' המשנה להר"מ בהא דהאומר לבניו כו' ובגמ' דגטין (דף כ"ה) בתוס' שם]

ולכאורה קשה למ"ד דמצות צריכות כונה איך חייב מדאורייתא והא קטן לאו בר כונה הוא. וכה"ג הקשו התוס' ביבמות (דף ק"ה) לענין חליצה דצריך כונה איך קטנה חולצת בפעוטות ועיין בתשובותי (סי' כ"ג) וכן כתב הר"ן בנדרים (דף ל"ו) דשה לבית אבות לאו דאורייתא. פי' דגבי קטן נאכל שלא למנוייו משום דאין לו דעת להמנות. וא"כ מהו הפעולה שיאכל הק"פ כיון דלאו בר כונה הוא כלל

והנה לכאורה אפשר ליישב דלא בעינן כוונה באכילת ק"פ והוא כמו שכתב הט"א בהא דאמרינן בפ"ד דנזיר (דף כ"ג) אמר רבב"ח אמר רי יוחנן מאי דכתיב כי ישרים דרכי ה' וצדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם. משל לשני בני אדם שצלו פסחיהן א' אכלו לשם מצוה וא' אכלו לשם אכילה גסה זה שאכלו לשם מצוה צדיקים ילכו בם. וזה שאכלו לשם אכילה גסה ופושעים יכשלו בם. אמר ר"ל האי רשע קרות ליה נהי דלא עביד מצוה מן המובחר פסח מיהא קא עביד והקשה הט"א דהא ר"ל סובר בפ"ב דפסחים (דף קי"ד) דמצות צריכות כונה ואפי' תימא דהאי אכלו לשם מצוה דנקיט לאו דוקא דתיפוק מינה דהשני לא אכלו לשם מצוה. אלא אכלו לשם מצוה היינו כדרך מצוה מן המובחר דהיינו לתיאבון ואידך אכלו באכילה גסה ומ"מ כוון לשם מצוה. מ"מ תקשי למה נאדי ר"ל לגמרי מהאי משל דפסח ומוקי בד"א הל"ל באכילת פסח גופא דמייתי בה א' לשם מצוה וא' אכלו שלא לש"מ דה"ל רשע. לר"ל דבעי כונה. (ובמ"א בארתי ע"פ הירושלמי (ר"פ ע"פ) דאמרינן התם חברייא בשם ר' יוחנן צריך לטבול בחזרת ב' פעמים ר' זעירא בשם ר' יוחנן א"צ לטבל בחזרת ב' פעמים מתניתא פליגא טל ר' יוחנן יוצאין במצה בין שכוון בין שלא כוון והכא מכיון שהיסב חזקה כוון אלמא כיון דבעי הסיבה אמרי' דמסתמא כוון). וע"כ כתב דנראה לו דאפי' למ"ד מצות צריכות כונה ה"מ בדבר שכל המין ראוי למצוה כגון מצה ושופר ולולב דאין חתיכת מצה זו ושופר ולולב אילו מיוחדין למצותו דאפשר לקיים מצוה זו ע"י דברים אחרים של מינן כמו באלו ואין אלו סתמא עומדים למצותם. ודמי להא דאמר רפ"ק דזבחים דקיי"ל כל הזבחים כו' וכתבו התוס' התם דהא דאמרינן דסתם אשה לאו לגרושין קיימא ואפי' זנתה תחת בעלה מכל מקום לאו להתגרש בגט זה עומדת ע"ש. אבל בדבר פרטי המיוחד ועומד למצותו וא"א לקיימו אלא בגופו כגון אכילת קדשים ופסח הואיל ומצותם מיוחד בגופם וכן מילה מצותו מיוחד בגופה סתמא לשמה קאי עכ"ד. [אך אכתי הקושיא במקומה עומדת דהא אפשר לאוקמי במצה אם אכלו שלא בכונה דפושעים יכשלו בם דהא במצה בעי כונה לר"ל. ועוד יש לדקדק קצת מהא דאמרינן רפ"ב דברכות (דף י"ג) היה קורא בתורה והגיע זמן המקרא אם כוון לבו יצא ואמרינן בגמ' ש"מ מצות צריכות כונה ואם איתא דמצוה פרטית שאין כל המין ראוי לאותה מצוה כ"ע מודו דא"צ כונה א"כ איך אמרינן ש"מ מצות צריכות כונה הא בזה כ"ע מודו דלא בעי כונה. ואפשר לומר דעדיפא מינה קא פריך דאפי' ק"ש יהיה מוכח דצריכה כונה וכה"ג מצינו ברפ"ח דעירובין (דף פ"ב) מאן האי תנא דאפי' בדרבנן לית ליה ברירה וכמו שכתבו התוס' התם. ועוד אפשר לומר דהט"א אזיל לטעמיה בש"א שכתב דמאורייתא יוצא אפי' בד"ת אחרת כשקורא בשחרית ובערבית והא דצריך לקרות ק"ש דוקא הוא מדרבנן כמו דאמר שמואל בפ"ג דברכות (דף כ"א) וכמו שכתב רבינו יונה ברפ"ג דברכות. והכי משמע בירושלמי פ"ק דברכות והבאתיו לעיל מפני מה קורין שתי פרשיות הללו בכל יום ר' לו ור' סימון ר' סימון אמר מפני שכתב בהם שכיבה וקימה ר' נוי אמר מפני שעשרת הדברות כלולים בהם. אלמא דסבר דמאורייתא יוצא בפ' אחרת אלא מפני שעשרת הדברות כלול בהם]

[ובמ"א ישבתי בזה מה שפסק הרמב"ם (בפ"א מה' פרה אדומה ה"ח) וזה לשונו פרה שנולד בה פסול תפדה וכן אם מתה תפדה מפני עורה אבל לא להאכיל בשרה לכלבים נשחטה לשם חולין תפדה ואינה מכפרת. וכתב הכ"מ ופירש"י נשחטה הפרה נשחטה חוץ למקומה ורבנו מפרש נשחטה לשם חולין. ויש לתמוה על מה שכתב רבנו ואינה מכפרת דהא לא כתוב בה כפרה ואין לומר שטעמו משום דחטאת קרי' רחמנא והא חטאת ששחטה לשם חולין כשרה וי"ל מאחר שלא עלתה לבעלים לשם חובה שייך לומר אינה מכפרת עכ"ל הכ"מ. ודבריו מגומגמין וע"כ נ"ל לומר דהרמב"ם לא רצה לפרש כמו שפירש"י נשחטה חוץ למקומה דהיינו נולד בה פסול תפדה אלא נשחטה לשם חולין וגמרינן דבעי לשמה מדקרי' רחמנא חטאת כמו דאמרינן פ"ק דחולין (דף י"א) וכמו שכתב הרמב"ם (פ"ד מה' פרה אדומה) פרה שנשחטה שלא לשמה פסולה

והא דאמרינן בריש זבחים (דף ג') תו רמי מילתא אחריתא מי אמר רב יהודה אמר רב חטאת ששחטה לשם עולה פסולה ששחטה לשם חולין כשרה אלמא דמינה מחריב בה דלאו מינה לא מחריב בה ורמינהו כל הגט שנכתב שלא לשם אשה פסולה ואפי' לשה כו' נמי פסול ושני גט דל כו' מיניה ה"ל סתמא וסתמא פסול קדשים דלחולין מינייהו ה"ל סתמא וסתמא כשרים אלמא דאמרינן גבי חטאת ששחטה לשם חולין כשר משום דדל חולין מינייהו ה"ל סתמא וסתמא כשר. וכמו דאמרינן בריש זבחים (דף ב') דבגט בעינן דוקא לשמה משום דסתם אשה לאו לגרושין עומדת אבל בקדשים סתמא לשמה קאי אפשר לומר דדעת הרמב"ם הוא דדוקא בקדשי מזבח שאין לפדותן בלא מום אבל בפרה אמרינן דהוי קדשי בדק הבית כמו דאמרינן ביומא (דף