עמק יהושע חלק ב קצא

מזרועי ומכש"כ במה שאמרה הנבואה הנפש החוטאת היא תמות אין הקב"ה חפץ במיתתן כמו דכתיב החפץ אחפוץ כו' כי אם בשובו מדרכו וחיה וכן במה שאמרה תורה שיביא קרבן נמי אין רצונו של הקב"ה בחטאות ואשמות כמו דאמרינן פ"ק דחגיגה (דף ז') ר' לוי רמי כתיב הוקר רגלך מבית רעך וכתיב אבא ביתך בעולות ומשני לא קשיא כאן בחטאות ואשמות כאן בעולות ושלמים. וכן לדידן שהתענית הוא במקום הקרבן אמרינן בפ"ק דברכות (דף ו') אגרא דתעניתא צדקתא. ויבואר הענין ע"פ מאי דאמרינן בב"ק (דף צ"ב) כל אלו שאמרו דמי בושתו אבל צערו אפי' הביא כל אילי נביות שבעולם אינו נמחל לו עד שיבקש ממנו כו' שנאמר השב אשת האיש כי נביא הוא ויתפלל בעדך פי' דאף שמשלם לו דמי ידו אעפ"כ לא היה מתרצה לכתחלה לקטוע לו ידו וישלם לו אלא לאחר שנקטע ידו אז מחויב לשלם לו ועל זה צריך לבקש ממנו שימחול לו. והכא נמי לענין תענית שאין רצונו של הקב"ה בתענית כמו דאמרינן בפ"ק דתענית (דף י"א) אמר שמואל כל היושב בתענית נקרא חוטא ועיין תוס' שדימו זה להא דמתענה ת"ח בשבת דקורעין גז"ד ונפרעין ממנו על שהתענה בשבת וביטל עונג שבת וע"כ ליתיב תענית לתעניתא והכא נמי אם חטא צריך להתענות אעפ"כ לענין שחטא וגורם לעצמו להתענות ע"ז צריך ג"כ כפרה וע"כ אמרינן אגרא דתעניתא צדקתא לכפר על ענין שגרם לעצמו להתענות כמו דאמרי' בפ"ק דזבחי' (דף ו') עולה דורון הוא ופריך ה"ד אי דליכא תשובה זבח רשעים תועבה כו' חטאת למה באה לכפר כו' לפרקליט שנכנס ריצה פרקליט נכנס דורון אחריו שהוא נמי לכפר על מה שחטא וגרם לעצמו להביא חטאת. וא"כ בכל התקנות שאמרה החכמה והנבואה והתורה עכ"ז אינם תקנות גמורות דהא צריך אחריהם עוד תקון אחר משא"כ בתשובה שהיא תקנה גמורה וזדונות נעשים לו כזכיות ואין צריך ע"ז תקון אחר דהא המר עצמו נמתק שהמר נהפך למתוק ומהזדונות נעשים זכיות וזהו דוגמת המים המרים שהמתיק במרה. והנה אף שעץ המר המתיק את המים המרים מטבעם אשר היו בהם המרירות אעפ"כ אפי' טעם המרירות מעץ המר נמי לא נשאר עד שיהיה צריך תקנה לטעם המרירות הנשאר מעץ המר אלא שהעץ המר המתיק את המרירות והוא עצמו נהפך ג"כ למתוק והוא דומה ממש לפרה אדומה שמטהר את הטמאים כמו דאיתא במדרש (פ' חוקת) מי יתן טהור מטמא לא א' תמן תנינין העוסקים בפרה מתחלה ועד סוף מטמאין בגדים היא גופא מטהרת בגדים

ולהבין ביותר ביאור צריך להקדים מאי דאמרינן בפ"ק דיומא (דף י"ד) מאן תנא אמר ר"ח דלא כר' עקיבא דאי ר' עקיבא האמר טהור שנפלה עליו הזאה טמא היכי עביד עבודה והתניא והזה הטהור על הטמא על הטמא טהור ועל הטהור טמא דברי ר' עקיבא וחכמים אומרים אין הדברים הללו אמורים כו'. ואמרינן התם דר' עקיבא סבר היינו דאמר שלמה אמרתי אחכמה והוא רחוקה ממני ורבנן ההוא למזה ומזין עליו טהור ונוגע טמא. והקשו התוס' תימה מזין עליו אינו טהור עד שיטבול ויעריב שמשו ויטהר וא"כ למאי הוי נגע טמא טפי ממזין עליו. ותירצו דהכי קאמר מזין עליו שההזאה גומרת לו טהרה ונוגע מי חטאת גורמין לו טימאה א"נ י"ל מזין עליו טהור היינו טהור שנפלה עליו הזאה דהוי טהור לגמרי עכ"ל ותירוציהם דחוקים ע"כ נ"ל דהא דמזין עליו אינו טהור עד שיטבול ויעריב שמשו ויטהר הוא משום טומאת ז' אבל לא משום לתא דאפר פרה שטמאתו

וכ"ת הא סוף כל סוף טמא עד שיטבול ויעריב שמשו ויטהר ע"כ נ"ל דמזה הוכיח הרמב"ם (בפי"א מהלכות פרה אדומה) מה שפסק דהזאה שלא בזמנה אפשר שיטבול תחילה ואח"כ יזה ומיד שיזה יטהר אלמא דאין ההזאה מטמאתו והא דטמא בזמנו עד שיטבול תחלה ויעריב שמשו היינו שהוא טמא משום טומאת ז' אבל לא משום אפר פרה והראיה דהא שלא בזמנה אפשר שיטבול תחלה ביום ויזה עליו מהנץ החמה אלמא דאין ההזאה מטמאתו

והשתא ניחא שפיר הא דאמרינן דלמא למזה ומזין עליו טהור ולא קשה קושית התוס' דהא בהזאה טמא עדיין עד שיטבול ויעריב שמשו דהא לא משום לתא דאפר פרה שטמאתו אלא משום טומאת ז' דנגיעת המת והראי' דהא בשלא בזמנו יכול להטביל תחלה ואח"כ מזין עליו והוא טהור אלמא דא"צ טבילא מחמת אפר פרה שנפלה עליו

ובזה יתישב המדרש שהקדמתי תחלה שעל כל דבר ודבר שהיה אומר להקב"ה היה אומר לו טומאתו וטהרתו להורות לו שטבילה בזמנה מצוה כיון שהגיע לפ' אמור אל הכהנים אמר לו משה רבש"ע אם נטמא זה במה יהיה טהרתו לא השיבו באותה שעה נתכרכמו פניו של משה כיון שהגיע לפ' פרה אדומה כו' והא דלא אמר לו מיד הטהרה להורות לו דהזאה בזמנה לאו מצוה היא שע"י זה יבין משה רבנו ע"ה שההזאה בזמנה לאו מצוה היא א"כ יכול להיות הזאה שלא בזמנו וכיון שהוא בלא זמן אין נ"מ שאפי' אם יטבול קודם הזאה נמי ש"ד. ומזה מוכח שאפר הפרה מטהר את האדם עד שאפי' לטומאת עצמו שמטמא אחרים נמי א"צ טבילה וכמו שהמתיק המים המרים בעץ המר עד שנתהפכו למתיקות עד שלא מבעיא שהמתיק המרירות הראשונה אלא שאפי' המרירות של העץ בעצמו נמתק ג"כ והכא נמי גבי טהרת הפרה לא מיבעי שהיא מטהרת את האדם מטומאתו הראשונה אלא שאפי' טומאה שיש בה נמי מטהרת וכמו שבארתי שזהו ענין התשובה שא"צ עוד כפרה כמו דכתוב טוב וישר ה' משא"כ בשאר התקנות אף שהמה מתקנים החטא אעפ"כ צריך אח"כ תקון להם כמו שבארתי לענין מלקות וקרבנות ותענית שעל כל אלו צריך למיבעי רחמי וא"כ נשאר עוד רושם וא"כ לא נהפך כל ענין המר למתוק משא"כ בתשובה שזדונות נעשים לו כזכיות ומן הטומאה עצמה מגיע טהרה ומי יתן טהור מטמא לא א' והכא נמי לענין פרה אדומה שמהטומאה נעשה טהרה עד שמטהר טומאת עצמה שא"צ טבילה

אך לדברי רבנן דסברי דאפי' טהור שנפל עליו הזאה נמי טהור אין ראי' כיון דבהזאה ליכא טומאה כלל וא"כ אין זה חדוש שהיא מטהרת את האדם ונטהר מטומאת הפרה כיון דאפי' טהור שנפל עליו הזאה נמי טהור ואין טומאה אלא בנגיעה אלא דעיקר הראי' הוא לר"ע דסבירא ליה דאם נפל ההזאה על הטהור טמאתו ועל הטמא טהור א"כ הוי חידוש דהיא מטהרת בטמא אפי' טומאת עצמה נמי. וכ"ת הא עדיין טמא עד שיטבול זה אינו דהא שלא בזמנה טהור אפי' אם טובל קודם הזאה. ואח"כ כיון שעיקר ההוכחה אינו אלא לר"ע. בזה יתישב המדרש שהקדמתי דברים שלא נגלו למשה נגלו לר"ע וחבריו וכל יקר ראתה עינו זה ר"ע וחבריו דאיהו ס"ל דעל הטהור טמא ועל הטמא טהור וא"כ יש ראי' מזה שהפרה מטהרת לגמרי כל הטומאה ואפי' טומאת עצמה נמי נטהר דהא הזאה שלא בזמנה אחר הטבילה נמי ש"ד וע"כ אמר לו הטומאה בפני עצמה והטהרה בפני עצמה להורות דיכול להיות שלא בזמנה וכמו שבארתי וזהו דברים שלא נגלו למשה משום דלפי הלכה קיי"ל כרבנן אבל איך שהוא אפי' לפי מאי דקיל"ן כחכמים דטהור שנפל עליו הזאה נמי טהור א"כ הא דטמא עד שיטבול