עמק יהושע חלק ב קפט

חל אלא לאחר הליכה בחוקותיו ולא מיד וע"כ דריש בגמ' אין אם אלא לשון תחנונים וכן הוא אומר לו עמי שומע לי כו' כמעט אויביהם אכניע פי' דמיד כשישמעו אז אויביהם אכניע ואין אם זה לאחר כשאר אם

ודבר זה יתבאר יותר ע"פ מאי דאמרינן בפ"ב דביצה (דף כ') ההוא גברא דאמר להו הבו ליה ארבע מאה זוזי לפלוני ולינסוב ברתי אר"פ ד' מאות זוזי שקיל וברתי' אי בעי נסיב אי בעי לא נסיב טעמא דאמר הבו ליה ולנסיב אבל אי אמר לנסיב והבו ליה אי נסיב שקיל ואי לא נסיב לא שקיל. וכתב הבעל המאור דפירשה הרי"ף ז"ל בפ' מי שמת דלישנא קמא לישנא דמתנה הוא בין בזוזי בין בברתא כדכתיבנא התם בהלכות ויש מפרשים משום דכל תנאי שקדמו מעשה אינו תנאי ודעתנו נוטה לזה הפירוש והרמב"ן האריך בזה ע"ש וכתב ברם נראין דברי ר' אברהם בר' דוד ז"ל שהשיב כך א"א מי שאמר דבר זה לא שקל במאזני משפט והנה ר"ל שאם אמר זה האיש תנו לפלוני מאתים זוז אם ישא את בתי כיון שהמעשה קודם לתנאי יטול המאתים ולא ישא הבת ע"כ יצא משפט מעוקל ח"ו לא תהא כזאת בישראל כו'. וכתב הראב"ד ז"ל דהא דבעינן ת"כ ומעשה קודם לתנאי אינו אלא דוקא שהמעשה נעשה מיד כו' והביא הירושלמי דהא דבעינן ת"כ אינו אלא דוקא אם המעשה חל מעכשיו אבל אם המעשה אינו חל אלא לאח"כ אינו צריך תנאי כפול ולא כל דיני תנאים עכ"ל

והנה לכאורה יש להקשות ע"ז דא"כ מאו פריך בפ"ג דקדושין (דף ס"א) בשלמא לר' מאיר היינו דכתוב אם בחוקותי תלכו וכן אמרינן התם בשלמא לר' מאיר היינו דכתוב אם תאבו ושמעתם טוב הארץ תאכלו הא הכא נמי אינו חל אלא לאח"כ והוי כמו דאמר שתהא מקודשת לאחר שירדו גשמים שאפי' לא כפל תנאו נמי אינה מקודשת והא דבעינן ת"כ כתנאי ב"ג היינו משום שהיא מוחזקת והוא בא להוציא מידה. [ואין לומר דהא דכתב הראב"ד דאם מתנה על לאח"כ לא בעי ת"כ זהו דוקא בתנאי שבין אדם לחבירו כמו תנאי ב"ג וב"ר אבל בתנאי שהתורה מתנה בעי ת"כ אפי' אם חל לאח"כ דהא אמרינן בירושלמי (ברפ"ז דשבועות) הכל מודים בלשון תורה ממשמע לאו אתה שומע הן מה פליגין בלשון בני אדם. וא"כ אף דהש"ס דילן פליג אירושלמי דאפי' בלשון תורה נמי בעינן ת"כ אבל לכל הפחות אין סברא לומר דבלשון תורה בעינן ת"כ אפי' אם חל לאח"כ יותר מלשון בני אדם ועיין בספ"ד דשבועות (דף ל"ו) ודוק]. אבל לפי מה שביארתי תחלה א"ש בפשיטות שהקב"ה רצונו להיטיב לברואיו והברכה חל מיד כל זמן שלא קלקל האדם במעשיו. ועוד דאמרינן בשבת (דף נ"ה) כל מדה טובה שיצא מפי הקב"ה אפי' ע"ת לא חזר בו וא"כ הטובה חל מעכשיו והתנאי בא לעקור המעשה ע"כ בעינן ת"כ. ובזה יתיישב המדרש שמעו והאזינו ואל תגבהו את הטובה מלבוא עליכם פי' אל חסלקו הטובה שהטובה חלה מוך ובמעשיכם הרעים אתם מסלקים הטובה מעליכם וע"ז אומר כי ה' דבר פי' ודבורו של הקב"ה הוא מעשה אם הוא לטובה כמו דאיתא בירושלמי כי לא איש אל ויכזב לטובה ההוא אמר ולא יעשה כו' היינו לרעה וא"כ בעי ת"כ וע"ז אומר והיכן דבר אם תאבו ושמעתם טוב הארץ תאכלו ואם תמאנו ומריתם חרב תאוכלו שהוא בת"כ משום דהטובה חל מיד והוי כמו דאמרינן בירושלמי גבי עבר הירדן דכיון שהיא מוחזקת בידם ע"כ בעי ת"כ

ובזה יתיישב הגמ' דפ' לפני (דף ה') אם בחוקותי תלכו כו' ונתתי גשמיכם כו' וא"כ משמע שאין הטובה חל מיד אלא לאחר כל המעשים וא"כ לא הוי בעינן ת"כ. ע"ז אומר אין אם אלא לשון תחנונים פי' דבאמת חל הטובה מיד והאי אם לאו כלאחר הוא אלא לשון תחנונים וכן הוא אומר לו עמי שומע לו כו' כמעט אויביהם אכניע [אך יש לעיין במאי דקאמר הש"ס בשלמא לר' מאיר היינו דכתיב הוא יתחטא בו ביום השלישי וביום השביעי יטהר ואם לא יתחטא כו' אלא לר"ח בן גמליאל למה לי ולפי מה שביארתי דכל מה שאינו חל אלא לאחר זמן לא בעי ת"כ והא הכא נמי אין הטהרה חל אלא לאח"כ וא"כ לא בעי ת"כ ודוחק לומר דכיון שאינו מזה בשמיני בטלה הזאה שמזה ביום ג' וא"כ הוא תנאי שמבטל המעשה מעיקרא וע"כ בעי ת"כ. ובזה היה מתיישב קושית התוס' שהקשו דמה ענין זה למחלוקת אפי' לר"מ למה לי והלא בהרבה מקומות כתיב ורחץ במים וטהר ולא הוצרך לומר ואם לא ירחץ לא יטהר דהא התם אינו מבטל המעשה מעיקרא ואין הטהרה חל אלא לאחר הרחיצה וכיון דאין הטהרה חל אלא לאח"כ ע"כ לא בעינן ת"כ. אעפ"כ לא נראה בעיני תירוץ זה ויש ליישבן. והנה התוס' תירצו הא דלא מקשה הש"ס מהא דכתוב ורחץ וטהר ולא בעינן ת"כ דלא דמו דהתם מילתא דפשיטא היא כיון דהמצוה הוא שצוה הקב"ה אם לא עשה לא יצא אבל הכא משמע קצת שהוא לשון תנאי מדכתיב הוא יתחטא והוי כאלו כתב אם יתחטא בו יטהר ולא כתיב ויתחטא ויטהר ואז הוי צווי כמו ורחץ וטהר עכ"ל

ולכאורה צריך להבין דלמה כתיב בתורה בלשון תנאי וצריך לכפול התנאי ואמאי לא כתיב בתורה וירחץ ויטהר ולא הוי בעי ת"כ. ולכאורה יש לומר דקא אמרינן בפ"ק דיומא (דף ח') דאפי' למ"ד טבילה בזמנה מצוה הזאה בזמנו לאו מצוה וכיון דהוא לאו מצוה ע"כ לא כתיב בתורה בדרך צווי אלא הוא יתחטא דהיינו אם יתחטא יטהר ואם לא ירצה להתחטא לא יטהר דהא הזאה בזמנה לאו מצוה אלא היא רשות ורק אם הוא רוצה לטהר את עצמו אבל אם אינו רוצה לטהר את עצמו הזאה לאו מצוה היא וכיון שהוא אינו מצוה ע"כ כתוב בתורה בלשון הוא יתחטא ובעי ת"כ. משא"כ טבילה בזמנה היא מצוה וע"כ כתוב בתורה ורחץ וטהר דהיינו שהתורה רמי' עלי' מצוה שיטבול וכיון דהתירה רמי' עלי' בע"כ ע"כ לא בעינן ת"כ דבודאי אם אינו עושה כן אינו מקיים את המצוה ובודאי לא עלתה לו טבילה (אך לא יתכן דהא לר' מאיר קיימינן דאמרינן בשלמא לר"מ היינו דכתיב הוא יתחטא בו ביום השלישי ור"מ אית ליה בפ"ק דיומא (דף ס') דהזאה בזמנה מצוה דר"מ סבר מקשינן הזאה לטבילה. אך לדידן קייל"ן דהזאה בזמנה לאו מצוה וכמו שכתב הכ"מ ברמב"ם (פי"א מה' פרה אדומה)]. ובזה יתבאר המדרש על כל דבר ודבר שהיה אומר הקב"ה למשה היה אומר לו טומאתו וטהרתו כיון שהגיע לפ' אמור אל הכהנים אמר רבוני של עולם אם נטמא זה במה יהיה טהרתו ולא השיבו באותה שעה נתכרכמו פניו של משה כיון שהגיע לפ' פרה אדומה אמר לו הקב"ה כו' זו היא טהרתו ולקחו לטמא מעפר שרפת החטאת. וצריך להבין דמפני מה על כל דבר היה אומר טומאתו וטהרתו וכאן אמר לו הטומאה בפני עצמה והטהרה בפני עצמה, אלא הכוונה היה להורות לו שאף שטבילה בזמנה מצוה הזאה בזמנה לאו מצוה וע"כ אמר לו הטומאה בפני עצמה והטהרה בפני עצמה. להורות שאין הזאה בזמנה מצוה ויכיל להזות אחר הזמן נמי. ולהלן יתבאר זאת בס"ד מה הורה לו עוד בזה. אך עדיין צריך להבין מה שאומר וכל יקר ראתה עינו זה ר"ע וחביריו

וזה יתבאר ע"פ מה דאיתא במדרש (פ' תשא) רבנן אמרי הו ויחל משה עשה את המר מת"ק ויחל משה לשין חילוי כיצד אמר ר ברכיה כין שבאו ישראל למרה מה כתיב שם ויבואו מרתה התחיל משה מהרהר בלבו ואמר המים הללו למה נבראו מה הניי' יש לעולם מוטב היו אלי לא נבראו ידע הקב"ה מה היה מחשב בלבו א"ל הקב"ה לא תאמר כן כו' אלא אני מלמדך האיך תהא אומר אמור כך עשה את המר מתוק ומנין שלמדו הקב"ה להיות אומר כך ראה מה כתיב ויצעק