עמק יהושע חלק ב קפז

מידו ולא כל הנאה. התם שאני דגוף הדבר כגון הבכור אינו שלו וצריך ליתנו לכהן אלא שיש לו בזה טובת הנאה וע"כ א"צ לשלם לו רק כפי טובת הנאה אבל הכא הרי גוף החפץ שלו ואע"ג דאינו שו"פ אעפ"כ הרי הוא שלו כמו שהארכתי בזה בתשובה (סי' ו') אלמא שצריך לשלם לו כפי ההנאה כמו שתירצו בכתובות. וה"נ אם אדם נותן פרוטה לעני הקב"ה משלם לו כפי ההנאה הבאה לו לעני אע"פ שלא חסרו כל כך. אעפ"כ אינו דומה דהתם הוי לו ע"כ אע"פ שהחסרון הי' מועט אעפ"כ משלם לו לפי ערך ההנאה אבל הכא למה משלם לו בעד כל הככר כיון שאין לו בה רק שוה פרוטה] אלא ודאו כמו שבארתי כיון דישראל יש לו קנין בגוף המצות. וכמו דכתיב ולך תהי' צדקה וכמו דאיתא במדרש הצדקה שלך שנאמר ולך תהיה צדקה. ע"כ יש לו חלק בשבח נמי וכמו שבארתי בענין דאומן קונה בשבח כלי הכא נמי יש לו קנין בשבח והרי נשלם הפרוטה שלו לתשעה פרוטות שהי' לו וקנה בה ככר והשיב נפשו ע"כ מקבל שכר בעד כל הככר ובעד השבת נפשו, וכמו שבארתי שאדם מקבל כר על המצוה יותר מכפי הטרחא משום שזוכה בשבח המצוה וכמו שבארתי לענין שבת דכתיב ראו כי ה' נתן לכם השבת אע"פ שהטרחא מועטת רק מפני שהמצוה היא גדולה מאוד וכמו דאיתא במדרש חזית חכו ממתקים כי' את שבתותי תשמרו כו' את שבתותי קדשו במה אתה מקדשי קדשהו במאכל ובמשתה ובכסות נקי' דכתיב כי אות היא ביני וביניכם אני ה' נאמן לשלם שכר טוב. א"ר חייא בר אבא בנוהג שבעולם אדם עושה עם בעה"ב וע"י שהוא מנבל עצמו בטיט ובחומר נותן לו שכרו אבל הקב"ה אינו כן מזהיר לישראל ואמר אל תשקצו כו' ואני נותן לכם שכר טוב. הה"ד אל תשקצי ואני נותן לכם שכר פי' אפי' יותר מכדי הטירחא רק לפי ערך ושכר המצוה

ועדיין צריך להבין מאי דכתיב אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו כו' ליראי ה' ולחושבי שמו כו' אם חישב אדם לעשות מצוה ונאנס ולא עשאה מעלה עליו הכתוב כאלו עשאה אך הענין הוא דוקא ליראי ה' ולחושבי שמו דהיינו שמצטער על המצוה דאזיל מיני' ואז מעלה עליו הכתוב כאלו עשאה. [וכמו שכתב ההפלאה על הא דאמרינן בסוף כתובות (דף ק"י) הוא אומר לעלות והיא אומרת שלא לעלות כופין אותה לעלות. וכתבו התוס' דאינו נוהג בזמן הזה דאיכא סכנת דרכים וכתב ההפלאה דהא דאמרינן ביבמות ודף ס"ד) שאין ישיבת ח"ל עולה מן המנין משום דעון ח"ל גורם יש לומר אף בזמן הזה דאיכא סכנת דרכים דכבר כתבתי בחידושי גטין לעיל בריש מכילתין (דף ג') דכל אונס אינה טענה אלא כשהעכוב הוא מחמת האונס אבל אם אינו רוצה לעשות אין טענת אונס שאפי' אם הי' רוצה הי' אונס. וכן כתב בריש כתובות דודאי אף דאיכא איזה סיבה שאפי' אם ירצה לבוא אינו יכול לבוא היינו דוקא שרצונו לבוא והאונס מעכבו אז מקרי אונם אבל אם באמת אינו רוצה לבוא כלל ואפי' אם לא הוי אונם לא מקרי אונס] וע"כ כתיב ליראי ה' ולחושבי שמו ואמרינן דאפי' אם חישב לעשות מצוה ונאנס ולא עשאה מעלה עליו הכתוב כאלו עשאה וה"מ אם הוא ירא ה' ודואג ומצטער על המצוה דאזיל מיני' משום דמחויב לראות שיתחייב במצות. אבל אם אינו מצטער כלל על המצוה דאזיל מיני' לא אמרינן דמעלה עליו הכתוב כאלו עשאה. וכמו שבארתי דצריך שיעשה כל טצדקאות להנצל מהאונס

וכמו שכתב הרמב"ם (בפ"ב מה' חגיגה ה' ב') המקמץ והוא שמלאכתו לקבל צואת כלבים לעבד העורות או לרפואה, וכן המצרף נחושת במחצב שלו והעבדנין אע"פ שהם מאוסין מפני מלאכתן הרי אלו מטהרין גופן כו' וכתב הכ"מ דפסק כרבנן ולא כאחרים דאמרו בפ"ק דחגיגה (דף ד') המקמץ והמצרף נחושת והבורסי פטורין מן הראי' משום שנאמר כל זכורך מי שיכול לעלות עם אחרים, והרי"ק כתב דאחרים לא ממעטי להו אלא בעודם במאיסותם מפני שאינם יכולים לעלות עם כל זכורך אבל כשיטהרו מלבושיהם הרי הם כשאר כל אדם ותמה ע"ז המהרי"ט בתשובה דמנין לו להרמב"ם שמחויבים לטהר גופם ומלבושיהם ולעלות לרגל דאימא דכיון דפטרינהו רחמנא מלעלות מדכתיב כל זכורך אינם מחוייבים לטהר עצמם כדי שיתחייבו בראיה

ולי נראה דודאי מחויבים לטהר עצמם כדי שיתחייבו בראיה דהא אמרינן ברפ"ו דפסחים (דף ס"ט) ולר' אליעזר נעבריה דהא א"ר אלעזר מכשירו מצוה דוחין את השבת. ומשני ה"מ היכא דגברא גופי' חזי ורמי חיובא עלי'. אבל בהא דגברא גופיה לא חזי לא רמי חיובא עלי'. אמר רבה לדברי ר' אלעזר קטן בריא מחמין לו חמין להברותו ולמולו בשבת דהא חזי לי' כו' איתיב' אביי ערל שלא מל ענוש כרת דברי ר"א והא הכא דגברא גופי' לא חזי וקתני ענוש כרת אלמא דרמי חיובא עלי' אלמא דלא אמרינן כיון דגברא לא חזי לא רמי חיובא עלי' להיות חזי ולקיים המצוה

[והכי משמע בירושלמי (פ"ו דפסחים) א"ר מנא הזיי' שבות ואלו שבות (פי' הרכבתו והבאתו מחוץ לתחום וחתיכת יבלתו) הזיין דוחין ואלו אין דוחין (פי' שבסיבת הזיין דוחין את הפסח ומחמת חתיכת יבלתו אין דוחין את הפסח) אלא שזה בזבח וזה בזובח. מילתי' דר' זעירא אמר הוא זבח הוא זובח. ר' יודי בר פזי קומי ר' זעירא תמיהני האיך קיבל ר' אליעזר מר' יהושע התשובה (ולי נראה דצריך לגרוס מר' עקיבא) שזה בזבח יזה בזובח א"ל בר קפרא תמה ר' אליעזר לא תמה פי' שמחלק בין אם השבות בזובח אז גברא לא חזי וע"כ פטור. משא"כ אם השבות בזבח אז גברא בר חיובא וע"כ דחי וא"כ איך קיבל ר"א זו התשובה מר' עקיבא שהקשה לו הזאה שבות וחתיכת יבלתו שבות. דבחתיכת יבלתו הוי גברא בר חיובא וע"כ דחי השבות משום דרמי עלי חיובא משא"כ אם היה טמא אע"פ שהזאה שבות נמי לא דחי דהא כיון דאין מזין עליו הוי גברא לאו בר חיובא. וכן כתבו התוס' בפסחים (דף ס"ט) דר"ע אינו מחלק כלל בין היכא דגברא לא חזי להיכא דחזי דהא מקשה משבות דהזאה אשבות דחתיכת יבלתו וע"ז השיב לו בר קפרא תמה ר' אליעזר לא תמה פי' דר"א אית ליה ערל שנא מל ענוש כרת אלמא אפילו היכא דגברא לא חזי אעפ"כ מחויב להביא את עצמו לידי חיוב]

וכן כתב הרמב"ם בספי"ז (ה' טומאת אוכלים) כל ישראל מוזהרין להיות טהורים בכל רגל מפני שהם נכונים ליכנס למקדש ולאכול קדשים ומה שנאמר בתורה ובנבלתם לא תגעו ברגל ואם נטמא אינו לוקה. וכתב הש"א דהטעם דאינו לוקה הוא משום דהרמב"ם סובר דמוקמינן להאי קרא דובנבלתם לא תגעו ברגל משום שיוכל להביא קרבנות של חובת הרגל. וכיון דאפי' אם אינו מביא חובת הרגל אינו בר מלקות דהא אינו אלא בעשה. וא"כ אין להחמיר במטמא א"ע ברגל וגורם לבטל חובת הרגל יותר מטהור המבטלן ע"כ. (ועי' במה שהארכתי בתשובה (סי' ט"ז) בענין לאו דבל תגרע) וא"כ כיון דלדעת הרמב"ם מאי דאמרינן בפ"ק דר"ה (דף ט"ז) דחייב אדם לטהר עצמו ברגל הוא משום שיוכל להביא קרבנות חובה ברגל אע"ג דהטמא הוא גברא דלא חזי ואעפ"כ אמרינן דחייב אדם לטהר את עצמו א"כ הוא הדין בהמקמץ והמצרף נחושה והבורסי משום דצריך לעשות כל הענינים כדי שיתחייב במצות

ובזה יתבאר המדרש (פ' תשא) לך ה' הצדקה ולנו בושת הפנים א"ר נחמיה אפי' בשעה שאנו עושין צדקה אנו מביטין במעשינו ויש לנו בושת פנים אין לנו שעה שאנו באין בזרוע אלא בשעה שאנו מוציאים מעשרותינו שנאמר כי תכלה לעשר מה כתיב בסוף השקיפה ממעון קדשך מן השמים

ויש לדקדק דלמה על הצדקה אומר לך ה' הצדקה ולנו בושת