עמק יהושע חלק ב קפד

שנתתי בך החייה אבל בשעה שהיה צריך לעסוק בעבודת הש"י יוכל לעבוד בנשמתו הטהורה בלי שום תערובת סיג ופסולת. וזה היה בתחילת הבריאה שהגוף עם הנפש היו רק בהרכבה שכונית ולא בהרכבה מזגית והיה במעלה עליונה. ומכיון שחטא אדה"ר נתערב הטוב ברע ונעשה הרכבה מזגית עד שהגוף מורכב עם הנפש יחד ולא יתפרדו זה מזה ואפי' בעבודת אלהות שהאדם עוסק בה אינו בשלימות ונמצא בה מה שהוא שלא לשמה או שאר פניות עד שאין אדם יכול לומר זכיתי לבי ואין צדיק בארץ אשר ועשה טוב ולא יחטא כיון שהי' הרכבה מזגית ונעשה החומר שהוא רק מלבוש להנשמה עם הנשמה בהרכבה א' והוא בזה כדוגמת המלאכים שאין בהם התחלקות החומר מהצורה וע"ז אמר השי"ת הן האדם היה כאחד ממנו לדעת טוב ורע פי' שהיה הא' ממנו זה גבריאל שנאמר בו והנה איש א' לבוש הבדים וכהדין קמצא דלבושיה מיניה וביה ואין ביניהם התחלקות וע"כ היה האדם נמי באופן זה ובחי' זו מזקת לאדם שהמלאך הוא כולו רוחני. אבל האדם שהחומר הוא גשמי ורוח הבהמה היורדת למטה ע"כ טוב היה שיהיה רק בהרכבה שכונית ולא בהרכבה מזגית. ועתה פן ישלח ידו ולקח גם מעץ החיים ואכל וחי לעולם ומפרש המדרש אין פן אלא לאו כו' פי' שמעתה אם יחיה לעולם יהיה ההרכבה מזגית ולא יבורר לעולם וע"כ נצרך למיתה כדי שיבדל הנפש מן הגוף ומתוך שיזכור יום המיתה יהיה מזה פעולה שאפי' בחייו אם יזכור יום המיתה יתעורר לשוב בתשובה ולא יהיה אחוז כ"כ הגוף בהנפש וע"כ הרשעים הנמשכים אחר תאות לבם מזה נעשה הרכבה מזגית ועצמית הנוף והנפש וע"כ אמרינן בפ"ק דברכות (דף ח') קשה שבכולם אסכרה ניחא שבכולן נשיקה אסכרא דמי כחיזרא בגבבא דעמרא דלאחורי נשרא ופי' רש"י כענפי הסירים הנסבכים בגיזת הצמר כשאדם נותק בחזקה ומשליך לאחור שאי אפשר שלא ינתק הצמר עמו. וזה מטעם שהרשעים הנמשכים אחרי תאות לבם נדבקים כחות הגוף בנפש עד שאי אפשר להתפרד. וכמו דאמרינן בפ"ד דשבת (דף צ"א) לא דיין לרשעים שאין חרדים ועצבים מיום המיתה אלא שלבן בריא להן כאולם וע"כ אף כשמזכירים יום המיתה אפ"ה אינם חרדים ועצבים וע"כ נתחבר הגוף בהנפש משא"כ צדיקים דאמרינן שיזכור יום המיתה וכיון שזוכר שאחר המיתה תתפרד הנפש מהגוף ע"כ פועל ועושה רושם שאפי' בחייו נשברו כחות הגוף. וע"ז אמר הן האדם היה כאחד ממנו וכמו שמפרש המדרש במלאך גבריאל דכתיב ביה והאיש לבוש הבדים כהדין קמצא דלבושים מיניה וביה ועתה פן ישלח ידו ולקח ואכל וחי לעולם ואין פן אלא לאו פי' שכיון שנרכב הגוף בהנפש ע"כ מוכרח למות וכיון שלבסוף יתפרד ע"כ לא הוי כ"כ הרכבה מזגית כיון שלבסוף יתפרד ע"כ כשיזכור יום המיתה מזה יתעורר לשוב וע"ז אומר אין ועתה אלא תשובה

ובמ"א בארתי הא דאיתא אין ועתה אלא תשובה שנאמר ועתה ישראל מה ה' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה כו' ע"פ מאי דאמרינן בפ' כ"ג דשבת (דף קנ"ג) תנן התם ר"א אומר שוב יום א' לפני מיתתך שאלו תלמידיו את ר"א וכי אדם יודע איזה יום ימות אמר להם וכש"כ שישוב היום שמא ימות למחר ונמצא כל ימיו בתשובה. והענין הוא ע"פ מה שכתב המהרי"ט והבאתיו בתשובותי (סי' י"ט) שאם אדם נודר לקיים איזה דבר יכול לקיים מתי שירצה. והקשה המהרי"ט דא"כ אמאי כתב הרמב"ם באונס שגירש דהוי לאו שניתק לעשה שכופין אותו לקיים מיד אמאי לא נאמר שיכול לקיים אימתי שירצה ותירץ המהרי"ט דהתם אמרינן שיכול לקיים אימתי שירצה ואם ימות הרי הוא אונם בדבר אבל הכא בקיומו ולא קיימו חיישינן דילמא ימות דאע"ג שהוא אנוס בדבר אעפ"כ מ"מ הרי עבר את הלאו במזיד רק שיכול לתקן הלאו אם וקיים העשה וא"כ אם לא יקוים העשה אף שיהיה ע"ז אונס אעפ"כ הרי ישאר עבירת הלאו בידו וע"כ כופין אותו לקיים מיד

ובזה איש מה שאמר ר"א שוב יום א' לפני מיתתך כו' כש"כ שיעשה תשובה היום שמא ימות למחר ונמצא כל ימיו בתשובה פי' דתשובה צריך לעשות מיד ואינו כמו שאר מצות שאין החיוב מוטל לעשות מיד רק מחמת דזריזין מקדימין למצות אבל בלא"ה יכול לקיים אח"כ ה"מ דוקא בשאר מצות אבל במצות תשובה צריך לקיים מיד משום שמא ימות למחר ואע"פ שהוא באונס אעפ"כ הרי נשאר עבירת הלאו בידו וע"כ אומר המדרש אין ועתה אלא תשובה פי' דתשובה צריך לעשות מיך משום דחיישינן שמא ימות וע"כ נקרא תשובה בלשון ועתה אך ה"מ כשנגזר מיתה על אדם הראשון ע"כ צריך לעשות תשובה מיד דשמא ימות למחר אבל הכא אומר פן ישלח ידו ולקח וכו' ואכל וחי לעולם וא"כ לפ"ז האיך מרמז תשובה בלשון ועתה הא אם חי לעולם אינו צריך לעשות תשובה מיד ע"ז אומר המדרש אין פן אלא לאו פי' שלא ישלח ידו ליקח מעץ החיים וע"כ כיון שהוא מוכרח למות וע"כ נקרא תשובה בלשון ועתה שזה צריך לעשות מיד. וע"כ אחי ורעי נחפשה דרכינו ונחקורה ונשובה והקב"ה יקבל תשובתנו ויכפר לנו על חטאים הידועים לנו ושאין ידועים לנו שנאמר מקוה ישראל ה'. ואומר עליכם כו' ויחתמנו לחיים אמן

דרוש ט לחג הסוכות

גרסינן בפ"ק דע"ז (דף ב') דרש ר' חנינא בר פפא ואיתימא ר' שמלאי לעתיד לבוא הקב"ה מביא ס"ת ומניחה בחיקו ואומר למי שעסק בה יבוא ויטול שכרו כו' אומרים לפניו רבש"ע כו' מצוה קלה יש לי וסוכה שמה מיד כל א' וא' נועל והולך ועושה סוכה כו' והאמר רבא מצטער פטור מן הסוכה ומשני נהי דפטור בעוטי מי מבעטי כו' ע"ש. ומזה האגדה כתב הרמ"א בשם מהרי"ל בש"ע או"ח (סי' תרל"ט ס"ז) וז"ל וכשיצא מן הסוכה מכת גשמים אל יבעט ויצא אלא יצא נכנע כעבד שמוזג כוס לרבו ושפכו על פניו. ותחילה נקדים המדרש (פ' עקב) אמר ר' יוסי בר חנינא אימתי שמרו ישראל את השבת כשם שראוי לה תחילה כשניתנה להם באלוש מנין שנאמר וישבתו העם ביום השביעי ואת סבור שמא לרעתך נתתי לך את השבת לא נתתי אלא לטובתך כיצד אמר ר' חייא בר אבא את מקדש את השבת במאכל ובמשתה ובכסות נקיה ומהנה את נפשך ואני נותן לך שכר מנין וקראת לשבת עונג מה כתיב אחריו אז תתענג על ה' ויתן לך משאלות לבך

וצריך להבין מה שאומר המדרש שמא תאמר לרעתך נתתי לך את השבת דבאיזה אופן יאמרו זאת וכתיב (מלאכי ג') אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו כו' ויכתב ספר זכרון לפניו ליראי ה' ולחושבי שמו ואמרינן בפ"ק דברכות (דף ו') מאי ולחושבי שמו אמר רב אשי חשב אדם לעשות מצוה ונאנס ולא עשאה מעלה עליו הכתוב כאלו עשאה ויש לדקדק על שאמר מעלה עליו הכתוב כאלו עשאה

ויובן עפ"י מאי דאמרינן ברפ"ו דב"מ (דף ע"ז) האי מאן דאגיר אגורי לעבידתא ושלום עבידתא בפלגא דיומא כו' נותן להם שכרם משלם ופריך ואמאי וליתיב להו כפועל בטל ומשני כי קאמר רבא באוכלסי דמחוזא דאי לא עבדי חלשי וכתב הרא"ש דמי ששכר מלמד לבנו וחלה דאי לא שכיח במתא