עמק יהושע חלק ב קפב

נראין דבריו במעילה מעוטה כו' אלמא דאשם ודאי לא בעי ידיעה בתחלה וא"כ היה יכול זה להביא בעד חבירו אבל אי אמרינן דאשם ודאי בעי ידיעה בתחילה וכמו דאמרינן בפ"ז דשבת (דף ע"ב) למ"ד אשם ודאי בעי ידיעה בתחילה א"כ לפ"ז אינו יכול להביא בעד חבירו והכי משמע בפ"ה דכריתות דתני התם חתיכה של חולין וחתיכה של קודש אכל את אחת מהן ואינו ידוע את איזה מהן אכל מביא אשם תלוי אכל את השניה מביא אשם ודאי אכל את הראשונה ובא אחר ואכל את השני' זה מביא אשם תלוי כו' ר"ש אומר שניהם מביאים אשם א' ר' יוסי אומר אין שנים מביאים אשם א' אלמא דכיון דהוא ס"ל דאשם ודאי בעי ידיעה בתחילה דהא אינו יכול להביא אשם בתחילה ולומר אם ודאי מעלתי זהו אשם מעילות שלו אלא דצריך להביא אשם תלוי מתחילה ואח"כ אשם ודאי ע"כ אם שנים אכלו זה מביא אשם תלוי וזה מביא אשם תלוי ואינו יכול להביא אשם ודאי א' בשבילו או בשביל חבירו ודו"ק. והרמב"ם פסק (בה' מעילה) דאשם ודאי בעי ידיעה בתחילה (וכן ביארתי במ"א על הא דאמרינן בפ"ק דברכות (דף ה') כל שהקב"ה חפץ בו מדכאו ביסורין שנאמר וה' חפן דכאו החלי יכול אפי' לא קבלו מאהבה ת"ל אם תשים אשם נפשו מה אשם לדעת אף יסורין לדעת כו' שהאי לדעת קאי על החטא נמי שממשיל לאשם שצריך דעת בהחטא משום דאפי' באשם בעינן ידיעה מתחילה בהחטא וע"ז אומר יכול אפי' לא קבלם מאהבה פי' שאינו מרגיש שחטא ושצריך למירוק יסורין ע"ז אומר אם תשים אשם נפשו וזה נסמך למה שאמר רבא אם רואה אדם שיסורין באין עליו יפשפש במעשיו פשפש ולא מצא כו'. ופירש"י לא מצא עבירה בידו שבשבילה ראוין יסורין הללו לבוא פירש שצריך לפשפש במעשיו שירגיש ויודע לו שחטא וע"כ יהיו יסורין כפרה אבל אם אין לו ידיעה בחטא אין היסורין כפרה שכמו שבחטאת בעינן ידיעה בהחטא דכתיב או הודע אליו חטאתו הכי נמי ביסורין בעינן שיהיה לו ידיעה בהחטא וע"ז אמר יפשפש במעשיו) עכ"פ כיון דאשם ודאי בעי ידיעה מתחילה א"כ אינו יכול להביא בעד חבירו. ואפשר כיון דהשליח עשה מעשה במעות של הקדש רק שאינו יודע אם הוא בר קרבן אם חבירו היה מזיד. וא"כ כיון שהמשלח אומר שהוא מזיד יכולים ב"ד לכופו שיביא קרבן או שהוא בעדו או שהוא בעד השליח ודוחק ועיין בקדושין (דף ס"ה)]

והנה לפי מה שבארתי דמחוסרי כפרה לא בעינן דעת בשעת הפרשה והאחר יכול להפריש בעדו אע"פ שלא נודע לו. וכמו שהבאתי נמי מהך דכריתות (דף ז') כי אתא רבין א"ר יוחנן מודה ר' יוסי במחוסר כפרה מ"ט התם בעי גברא ידיעה בתחילה דכתיב או הודע אליו חטאתו הלכך לא מתיין ומתני. אבל הכא כי מייתי קרבן לאשתרויי באכילת קדשים. בזה יתיישב מה שהקשה בס' כפ"ת דמפני מה בעינן בשופר כוונת שומע ומשמיע ובטבילה לא בעינן רק כוונת המטביל. וכמו דאמרינן בפ"ב דחולין (דף ל"א) אי דאנסה חברתה ואטבלה כוונה דחברתה כוונה מעליותא היא. ומלבד שאין הענינים דומים כלל דהתם גבי שופר מצוה היא והכא הכשר היא והכשר שאני ממצוה. וכמו שכתב הרדב"ז דהני דסבירא להו מצות צריכות כוונה אפשר דמודי בהכשר דלא בעי כוונה. ומ"ד דמצות א"צ כוונה יכולים לסבור דהכשר בעי כוונה ועוד דטבילה ודאי לא בעי רק כוונת המטביל בלבד דהא אמרינן בפ"ד דנדרים (דף ל"ה) דמחוסרי כפרה א"צ דעת שהרי אדם מביא קרבן על בניו ובנותיו הקטנים שנאמר זאת תורת הזב בין גדול ובין קטן ומכשרתו לאכול בקדשים. וא"כ ודאי דהטבילה הוא ג"כ בקטנות דהא צריך לטבול קודם שאוכל בקדשים אלמא דכונת המטביל כיונה מעליותא היא. כמו דבמחוסר כפרה לא בעינן דעתו משום דהוי הכשר והכא נמי בטבילה וכמו דאמרי' בספ"ק דכריתות (דף ח') דריע מדמי לטבילה ע"ש

ומעתה יתבאר הא דאמרינן בסוף יומא (דף פ"ה) אמר ר"ע אשריכם ישראל לפני מי אתם מטהרין ומי מטהר אתכם אביכם שבשמים שנאמר מקוה ישראל ה' פי' שהקב"ה מטהר אותנו אפי' מהחטא שאין אנו יודעים. וכמו שבארתי דבמחוסר כפרה לא בעינן דעת וה"נ במקוה וע"כ נאמר מקוה ישראל ה'

והנה איתא בירושלמי סוף יומא האומר אין עולה מכפרת אין עולה מכפרת עלי מכפרת היא. אי אפשי שתכפר לי אינה מכפרת על כרחו. אין יוה"כ מכפר מכפר הוא. אי אפשי שיכפר עלי מכפר הוא על כרחו. א"ר חנני' בריה דר' הלל לא כולה מן הדין בר נשא מימר כו' ע"ש. וצריך להבין דמהו הנ"מ בין שאמר אין עולה מכפרת עלי ובין שאמר אי אפשי שתכפר

אך הענין יובן ע"פ מאי דאמרינן ברפ"ד דגטין (דף ל"ב) ת"ר בטל הוא אי אפשי בו דבריו קיימים. פסול הוא אינו גט לא אמר כלום. דפסול הוא הייני שאומר שהוא פסול או שהוא אינו גט ואנן ידעינן דכשר הוא וע"כ אין בדבריו כלום אבל אם אומר בטל הוא או אפשי בו דבריו קיימים היינו שיהא בטל על להבא וכן אי אפשי בו להבא שאינו רוצה שיהיה עוד גט וע"כ בטל הגט שיכול לבטל מכאן ולהבא ופריך לימא דבטל לישנא דלבטיל משמע והאמר רבה בר איבו קבל מחנה שאמר לאחר שבאת לידו מתנה זו כוי. ובירושלמי פ"ק דגטין האומר ינתנו כל נכסי לפלוני והיו שם עבדים אע"פ שאמר אי אפשי בהן הרי אלו אוכלים בתרומה כו' ר' אומר לית בר נש אמר אי אפשי אלא מכיון שקיבל עליו פי' דכיון שאי אפשי לשון להבא ע"כ לא מהני מכיון שקיבל עליו. ורשב"ג סבר הוכיח סופו על תחילתו ועי' בכריתות (דף כ"ד) ובחולין (דף ל"ט) ובמ"א הארכתי בזה הרבה וכן ה"נ אם אמר אין עולה מכפרת אין בדבריו כלום שאנן ידעינן שהיא מכפרת. אבל אם אמר אי אפשי שתכפר על להבא ע"כ אינה מכפרת כיון דלא ניחא לי' בכפרה וכמו דאמרינן בסנהדרין (דף מ"ו) איבעיא להו קבורה משום בזיונא או משום כפרה למאי נ"מ דאמר לא בעינא דלקברוה לההוא גברא אי אמרת משום בזיונא לאו כל כמיני'. ואי אמרת כי היכי דניהוי ליה כפרה. הא אמר לא בעינא כפרה פירש"י ואי קברי ליה לא מיכפר כיון דלא בעי כפרה. ובמ"א ביארתי הא דאמרינן בפ"ב דערובין (דף י"ט) א"ר ירמיה בן אלעזר שלא כמדת הקב"ה מדת ב"ו מדת הקב"ה אדם מתחייב כו' למקום שותק ולא עוד אלא שמשבח כו' ולא עוד אלא שדומה לו כאלו מקריב קרבן פי' כי היכי דתהוי ליה כפרה]. אבל ביוה"כ היה רוצה לומר דאפי' באומר שלא יהיה יוה"כ מכפר עליו הוי נמי כפרה. והטעם משום דאומר לפני ה' תטהרו והקב"ה הוא המטהר ומטביל ומכפר וכמו דכתיב מקוה ישראל ה' וע"ז אומר לית בר נש מימר כו' לית את כו' פי' דאימתי הקב"ה מטהר ומטביל ה"מ אם רוצה בהכפרה אבל במבעט שאינו חושש ליוה"כ אפי' יוה"כ נמי אינו מכפר וכמו דאמרינן בפ"ק דכריתות (דף ז') דבמבעט אין יוה"כ מכפר

ועוד אפשר לפרש ע"פ מאי דאמרינן בספ"ב דחגיגה (דף י"ט) הטובל לחולין והוחזק לחולין אסור למעשר אלמא דהטבילה בעינן שיהא דוקא למעשר מפני שהוא קודש וע"כ אינו מספיק במה שטבל לחולין וא"כ ביוה"כ דכתיב לפני ה' תטהרו ובעינן שיהא הטהרה לה' ומי יוכל לשער גודל קדושתו ורוממותו עד שתעלה הטבילה לפני הקב"ה. ע"ז אומר אשריכם ישראל לפני מי אתם מטהרין ומי מטהר אתכם אביכם שבשמים שהקב"ה בעצמו הוא המטהר. וכמו דאמרינן בחולין (דף ל"א) כוונה דחבירתה כוונה מעליותא היא אלמא דאפי' אם הוא בעצמו אינו מכוין רק האחר מכוין סגי בהכי. וע"כ כיון שהקב"ה יודע גודל קדושתו ורוממותו והוא בעצמו המטהר כמו שאומר ומי מטהר אתכם אביכם שבשמים שהקב"ה בעצמו הוא המטהר מכוין לטבילה ולטהרה שנהיה טהורים לפניו כמו שנאמר מקוה