עמק יהושע חלק ב קפא

לעולת יולדת דכמו דאמרינן דעולת יולדת לא בעינן דעת והכל צריכין דעת בעלים חוץ ממחוסרי כפרה שהרי נאמר בה זאת תורת הזב בין גדול ובין קטן. וה"נ בעולת ראיה כיון דאתרבי קטנים ע"כ לא בעינן דעת וכיון דלא בעינן דעת ע"כ יכול להפריש נמי לאחר מיתה כמו במחוסרי כפרה וע"כ תלי הירושלמי בפלוגתא דעולת יולדת. אבל לתלמודא דילן דאמרינן בפ"ק דחגיגה (דף ד') דהא דאמרינן דכל זכורך לרבות את הקטנים הוא רק מדרבנן כמו דאמרינן התם קטן שהגיע לחנוך דרבנן היא ה"נ וקרא אסמכתא בעלמא וא"כ כיון שהוא מדרבנן אבל מדאורייתא א"צ להביא על הקטנים וא"כ בעינן דעת וכיון דבעינן דעת ע"כ אינו יכול להפריש לאחר מיתה משום דבעינן דעת בעלים בשעת הפרשה וע"כ פסק הרמב"ם דדוקא בשהפרישו מחיים אבל במחוסרי כפרה שא"צ דעת ע"כ יכול להביא לאחר מיתה נמי אע"פ שלא הפרישתו מחיים

והכי משמע נמי בירושלמי (פ"ב דסוטה ה"א) והביא את קרבנה עלי' מהו שיפריש עליה חוץ מדעתה כו' ייבא כיי דר' יוחנן ארבעה מחוסרי כפרה מפריש עליהם שלא מדעתן ואלו הן הזב והזבה ומצורע ויולדת שכן אדם מפריש על בנו הקטן והוא נתון בעריסה ניחא זב וזבה ומצורע ויולדת ויש קטנה יולדת לא כן כו' עד שלא הביאה שתי שערות היא ובנה מתים כו' אלא שכן אדם מפריש על אשתו חרשת וכן סוטה קטנה אין את יכול דמר ר' זעירא קטנה שזינתה אין לה רצון להאסר על בעלה וחרשת אין אתה יכול דכתיב ואמרה האשה אמן אמן אלמא דאי הוי קטנה בסוטה היה יכול נמי להביא שלא מדעתה וא"כ בעולת ראיה שג"כ מביא על בנו קטן ע"כ לא בעינן דעת ג"כ וע"כ יכול להביא לאחר מיתה נמי

אך אעפ"כ נלע"ד דגבי עולת ראיה לא אמרינן דא"צ דעת אפי' לדעת הירושלמי שהקטנים מביאין עולת ראיה וכמו שאבאר דאמרינן בירושלמי (רפ"ח דפסחים) א"ר יוחנן ארבעה מחוסרי כפרה מפרישין עליהם חוץ מדעתם ואילו הן זב וזבה כו' לית הדא פליגא על דר' אלעזר דר' אלעזר אמר אדם שוחט פסחו שלא מדעתו אבל אינו מפרישו אלא מדעתו פי' לית הדא פליגא על דר' אלעזר דאמר אדם שוחט פסחו שלא מדעתו אבל אינו מפרישו אלא מדעתו. אלמא דבפסח בעינן דעת. ואעפ"כ אדם מביא קרבן על בניו ובנותיו הקטנים אלמא אע"ג דמביא על בניו הקטנים אפ"ה בעינן דעת דלא כמו שפירש הק"ע שם וה"נ מקשה הש"ס דילן בנדרים (דף ל"ו) אלא מעתה יביא פסח על חבירו שכן אדם מביא על בניו ובנותיו הקטנים. אלמה א"ר אלעזר הפריש פסח על חבירו לא עשה ולא כלום ומשני בירושלמי שני' היא פסח שני' היא חטאת פסח לכשתגדיל ראוי להתכפר בו חטאת לכשתגדיל אינו ראוי להתכפר בו. והנה הק"ע נדחק שם בפירושו מאד ע"ש

ונראה לע"ד דהירושלמי משני דלא קשה מהך דפסח שיביא אדם פסח על חבירו שכן אדם מביא קרבן על בניו ובנותיו הקטנים. דהא דאמר רי יוחנן דהכל צריכין דעת חוץ ממחוסרי כפרה שכן אדם מביא קרבן על בניו ובנותיו הקטנים היינו דוקא התם דבמה שהקטן מביא קרבן בקטנותו על זיבתו נפטר אח"כ כשהוא גדול נמי. וא"כ מוכח דא"צ דעת דהא יוצא בזה כשהוא גדול ואוכל קדשים ואע"ג שהביא הקרבן בעודנו קטן. והקטן אין לו דעת. אלמא דלא בעינן דעת בשעת הפרשה. אבל מפסח אין ראיה דאע"ג שאדם מביא פסח על בניו ובנותיו הקטנים אפ"ה אין ראיה מזה דבשנה אחרת מוכרח להביא פסח אחר. וא"כ הפסח שמביא אינו מועיל לו לכשיגדל וא"כ אין ראיה מזה שהוא מביא על הקטן דכיון דלא איפשר שאני דהא אינו מכפר לו לכשיגדיל וכה"ג כתב הר"ן בנדרים (דף ל"ו) בהא דמשנו התם שה לבות אבות לאו דאורייתא דמן התורה און הקטנים צריכים להמנות בשה עם בני חבורה. אלא אוכלין ממנו אעפ"י שלא נמנו עליו. ה"מ בראויין להמנות אבל קטנים דאין ראויים להמנות כו' וע"ז משני הירושלמי שני' היא כו' פסח לכשתגדיל ראוי הוא להתכפר בו (פי' בתמיה דהא לכשיגדיל אינו מכפר) וע"כ יכול להביא על בניו ובנותיו הקטנים אע"ג דלית להו דעת. חטאת לכשתגדיל אינו ראוי להתכפר. פי' בתמיה דחטאת ראוי להתכפר אף משיגדיל. דהא אוכל קדשים במה שהביא הקרבן בעודנו קטן ומזה מוכח דמחוסרי כפרה א"צ דעת (ויותר היה טוב לגרוס שני' היא פסח שני' היא חטאת פסח לכשיגדיל אינו ראוי להתכפר בו. חטאת לכשיגדיל ראוי להתכפר בו) ולפי"ז נדחה מה שכתבתי דבעולת ראי' כיון שהקטן מביא ג"כ לדעת הירושלמי אלמא דא"צ דעת. דהא בעולת ראיה דמי לפסח דלכשיגדיל חייב בקרבן אחר. וא"כ אין ראיה מזה דא"צ דעת

[והנה אמרינן בפ"ב דקדושין (דף נ) אמר ר' חייא בר אבין עובדא הוה כו' ופשטוה מהא האומר לשלוחו הבא לי מן החלון או מן הדלוסקמא והביא לו אע"פ שאמר בעה"ב לא היה בלבי אלא על זה כיון שהביא לו מזה בעה"ב מעל ואמאי הא קאמר בלבי אלא לאו משום דאמרינן דברים שבלב אינן דברים ופריך ודלמא שאני התם דלמיפטר נפשיה מקרבן קא אתי הוה ליה למימר מזיד הייתי. וכתבו התוס' דנהי דאין אנו מאמינים אותו לומר בלבי היה כך מכל מקום מזיד הייתי הוה טענה מקובלת יותר ואין נראה כל כך רמאות והר"ב פירש דודאי מזיד הייתי אנו מאמינים לו יותר כי הא דאמרינן פ"ק דב"מ (דף ד') גבי שנים אמרו לו אכלת חלב. ותמה הפ"י על תירוץ הראשון של התוס' דאיך נעלם מהם משנה דכריתות שאמרו חכמים מה אם ירצה לומר מזיד הייתי. ותירץ בס' הפלאה דהטעם דנאמן לומר מזיד הייתי אע"ג דאין אדם משים עצמו רשע היינו משום דיכול לומר שאינו רוצה להביא חולין לעזרה ע"ש א"כ יש לומר דדוקא התם שייך זה כיון דאם היה אומר מזיד הייתי הוי חולין בעזרה אבל הכא לא הוי חולין בעזרה כיון דממ"נ א' מעל או הוא או השליח וקייל"ן דאדם מביא קרבנו על חבירו להתכפר בו מדעת חבירו א"כ כיון דבאמת אינו נאמן לומר מזיד הייתי משום דאין אדם משים עצמו רשע יכולין ב"ד לכופו שיביא אשם להתכפר בו או הוא או שלוחו עכ"ד

ולי נראה דאכתי אין תירוצו מספיק דאעפ"כ אינו יכול להביא בעד חבירו כיון שחבירו א"צ להאמין לו שהוא היה מזיד משום דאין אדם משים עצמו רשע א"כ אין לחבירו ידיעה בחטא שצריך להביא קרבן וע"כ אין זה יכול להביא קרבן בעד חבירו וכמו דאמרינן בפ"ק דכריתות (דף ז') שתי נשים שהפילו אחת ממין פטור וא' ממין חובה א"ר יוסי אימתי בזמן שהלכו זה למזרח וזה למערב אבל אם היו שתיהן עומדות שתיהן מביאות קרבן ונאכל ואמרינן בגמ' מאי עבדין מייתי תרווייהו חד קרבן ודאי וחטאת העוף ספק ומתנה ופריך מי אית ליה לר' יוסי תנאה והתנן ר' שמעון אומר מביאין שניהם חטאת א' ר' יוסי אומר אין שניהם מביאים חטאת אחת אלמא לר' יוסי לית ליה תנאה אמר רבא מודה ר' יוסי במחוסר כפרה וכן כי אתא רבין אמר מודה ר' יוסי במחוסר כפרה מ"ט התם בעי גברא ידיעה דכתיב או הודע אליו חטאתו הלכך לא מתיין ומתני אבל הכא כי מייתי שוב קרבן לאשתרויי באכילת קדשים הוא דמייתי כו' ע"כ. אלמא דמה שהוא בא על חטא בעינן שידעו מי הוא החוטא ואינם יכולים להביא על תנאי וא"כ כיון שאין השליח יודע שהוא החוטא שצריך להביא קרבן א"כ לא יכול זה להביא קרבן בעד חבירו דהא חבירו אינו מחויב להאמין לו שהוא היה מזיד משום שאין אדם משים עצמו רשע. והניחא אי אמרינן דאשם ודאי לא בעי ידיעה בתחילה וכמו דאמרינן בפ"ה דכריתות (דף כ"ב) א"ר טרפון מה לזה מביא שתי אשמות אלא מביא מעילה וחומשה ויביא אשם בשני סלעים ויאמר אם ודאי מעלתי זו מעלתי וזו אשמי ואם ס' מעלתי המעות נדבה כו' א"ר עקיבא