עמק יהושע חלק ב קפ

פי' שמכפר נמי אפי' על עון שאח"כ. ואפשר לומר ג"כ דהטעם דכפרת שעיר המשתלח שמכפר נמי אפי' על חטא שאח"כ הוא נמי דמכפר אפי' על לא הודע נמי וכיון דלא בעינן ידיעה ט"כ מכפר נמי על חטא שאח"כ משא"כ בכפרת שעיר הפנימי והחיצון דבעינן ידיעה ששעיר הפנימי מכפר על שיש בה ידיעה בתחלה אבל אין בה ידיעה בסוף והחיצון מכפר על שיש בה ידיעה בסוף אבל אין בה ידיעה בתחילה אבל בכפרת שעיר המשתלח דמכפר נמי אף על שאין בה ידיעה כלל. וכמו דאמרינן בסוף כריתות (דף כ"ה) מכל חטאתיכם לפני ה' חטא שאין מכיר בו אלא המקום יום הכפורים מכפר וע"כ אפי' לא הודע לו אעפ"כ הקב"ה מכיר בהחטא ההוא וע"כ מכפר נמי אפי' על חטא שאחר כך כיון שגלוי לפני המקום ב"ה [ובזה יתיישב המדרש (בראשית) ויקרא אלהים לאור יום ולחשך קרא לילה לאור יום זה מעשיהן של צדיקים ולחושך קרא לילה זה מעשיהן של רשעים ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד זה יוה"כ. והענין הוא שלמעשיהם של רשעים קרא לילה והיינו שבמצות ומע"ט של צדיקים הסתכל תחילה עד שלא עשאו אבל במעשיהן של רשעים אינו מסתכל בהם תחילה. וכמו דאמרינן בפ"ק דר"ה שאין דנים את האדם אלא לפי מעשיו של אותה שעה שנאמר כי שמע אלהים אל קול הנער באשר הוא שם ואינו מסתכל בהם תחילה וע"כ למעשיהם של צדיקים קראו יום פי' שמביט בהם מתחילה ולמעשיהן של רשעים קרא לילה פי' שאינו מביט בהם וכמו דאמרינן כסהו כלילה אבל ביוה"כ שהשעיר מכפר נמי אפי' על עבירות שאח"כ ע"כ כתיב ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד זה יוה"כ פי שאז מסתכל בהם כדי שיתכפרו בשעיר המשתלח כמו שביארתי שהשעיר המשתלח מכפר נמי אפי' על עבירות שאח"כ]

ולפי מה שביארתי דיוה"כ מכפר על חטא שלא נודע לו וכמו דאמרינן כי ביום הזה וכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו דחטא שאינו מכיר בו אלא המקום יוה"כ מכפר בזה יתיישב הא דאמר ר"ע אשריכם ישראל לפני מי אתם מטהרין ומי מטהר אתכם אביכם שבשמים שנאמר מקוה ישראל ה' פי' שהוא בעצמו כביכול המטהר אף על החטא שלא נודע לנו. וכמו דאמרינן בריש מס' שבועות (דף ב') על שאר עבירות שבתורה הקלות והחמורות הזדונות והשגגות הודע ולא הודע. וכן אמרינן בפ"ד דכריתות (דף י"ח) א"ל אבוי ומאן לימא לן דיוה"כ מכפר על דלא מתיידע ליה דלמא והוא דמתיידע ליה א"ל רבא הודע ולא הודע תנן. וע"כ אמרינן אתה יודע רזי עולם ותעלומות סתרי כל חי אתה חופש כל חדרי בטן פי' שהקב"ה מטהר ביוה"כ אף על חטא שאינו נודע לנו

ויובן בביאור יותר בהקדם תחילה מה שהקשו האחרונים על הרמב"ם שכתב בהלכות חגיגה (פ"א ה"ו) המפריש עולת ראיתו ומת היורשין חייבין להביאה וכתב ע"ז הכ"מ בפ' יש בכור נקיט לה בפשיטות על מתניתין כו' ואיתא בירושלמי (פ"ק דחגיגה) אלא ששם אמרו שאם ירשו קרקע אפי' אם לא הפרישה חייבים היורשים להביאה ולא ידעתי למה השמיטו רבנו. ובאמת הוא תמוה דהא אמרינן בירושלמי א"ר בא מחלוקת שמואל ור' יוחנן דתנינן תמן האשה שהביאה חטאתה ומתה יביאו היורשין עולתה שמואל אמר במופרשת ר' יוחנן אמר אפי' אינה מופרשת מה אנן קיימין אם בשירשו קרקע כו' וא"כ כיון שהירושלמי תולה הוא דראיה בהא דאמרינן האשה שהביאה חטאתה ומתה כו' ואמרינן בתלמודא דילן בפ"ק דקדושין (דף י"ד) האשה שהביאה חטאתה ומתה יביאו היורשין עולתה ואמר רב יהודה אמר שמואל והוא שהפרישתן מחיים אבל לא הפרישתן מחיים לא אלמא קא סבר שיעבודא לאו דאורייתא א"ר אסי א"ר יוחנן אע"ג שלא הפרישתה מחיים אלמא קא סבר שעבודא דאורייתא וא"כ כיון שהרמב"ם פסק (בספ"א מה' מחוסרי כפרה) דהאשה שהביאה חטאתה ומתה יביאו היורשים עולתה אע"פ שלא הפרישתו מחיים כבר נשתעבדו נכסים לקרבן והשעבוד דין תורה הוא עכ"ל. וא"כ למה פסק הרמב"ם (בפ"א מה' חגיגה) דדוקא המפריש עולת ראיה ומת חייבים היורשים להביאם ותירצו האחרונים שהרמב"ם סבר דלא דמי דהא דאמרינן גבי יולדת דאפי' לא הפרישה מחיים מביאין היורשין עולתה אע"ג שכבר מתה ואינה יודעת מהקרבן אפ"ה יכולים להביא כמו דאמרינן בפ"ד דנדרים (דף ל"ה) הכל צריכין דעת חוץ ממחוסרי כפרה שהרי אדם מביא קרבן על בניו ובנותיו הקטנים שנאמר זאת תורת הזב בין גדול בין קטן וע"כ כיון דלא בעי דעת ע"כ יכולים היורשים להביא אפי' לאחר מיתה משא"כ בעולת ראיה דבעינן דעת בשעת הפרשה וכמו דאמרינן בספ"ה דערכין (דף כ"א) דעולה צריכה דעת בשעת הפרשה וא"כ כיון שמת ליכא דעת בשעת הפרשה וא"כ איך יפרישו היורשין. וע"כ כתב דהיורשין מביאין עולת ראיה דוקא כשהפרישו מחיים כך תירצו הרמב"ם האחרונים

אבל עדיין אינו מספיק דאעפ"כ קשה מהירוש' דתלי הך דעולת ראיה בהא דהאשה שהביאה חטאתה ועתה בפלוגתא דשמואל ור' יוחנן [וע"כ היה נ"ל לומר דאפשר דהירושלמי לטעמיה אזיל דלא תלי ראיה בהבאה שהרי התוס' בריש חגיגה (דף ב') הביאו הירושלמי שכתב אהא דאמרינן הכל חייבין בראיה חוץ מחש"ו בד"א בראית קרבן אבל בראית פנים בעזרה הכל חייבין כמו בהקהל האנשים והנשים והטף. וע"כ כיון דלא תלי זה בזה א"כ באם ראה פנים בעזרה ולא הביא קרבן איכא עלי' שיעבודא דנכסים שמחויב להביא קרבן ושעבודא דאורייתא. אבל הרמב"ם לטעמיה אזיל שכתב (בפ"א מה' חגיגה) ומי שבא לעזרה ביום ראשון ולא הביא עולה לא דיו שלא עשה מצות עשה אלא עבר על ל"ת שנאמר לא יראו פני ריקם ואינו לוקה על לאו זה שהרי לא עשה מעשה. וא"כ אם האב ראה פנים בעזרה ולא הביא קרבן לא קיים מצות ראיה רק שעבר על ל"ת וא"כ איזה שעבודא יש כאן כיון שלא קיים מצות ראיה ואפשר דהשעבוד אינו אלא משעת ראיה וע"כ כיון שלא קיים המצוה ליכא שעבוד כלל וע"כ כתב הרמב"ם דדוקא כשהפרישתו מחיים]

ועוד אפשר לומר כמו שתירצו האחרונים שהחילוק הוא משום דמחוסרי כפרה א"צ דעת וע"כ יכול להפריש לאחר מיתה נמי משא"כ בעולה דבעי דעת בשעת הפרשה ע"כ אין היורשים יכולים להפריש

ומה שהקשיתי דאכתי לא ניחא הא דירושלמי דתלי הך דעולת ראי' בהך פלוגתא דעולת יולדת אפשר לומר דהירושלמי לטעמי' אזיל דאיתא בירושלמי דכל זכורך לרבות את הקטן שהקטן חייב בעולת ראיה מדאורייתא כמו דאמרינן התם כל זכורך לרבות את הקטן ויימר כל זכורך לרבות את החרש ומשני למען ישמעו ולמען ילמדו פרט לחרש כו' מאחר שכתוב א' מרבה וכתוב א' ממעט מרבה אני את הקטן שהוא ראוי לבוא לאחר זמן כו'. וא"כ כיון שהירושלמי סובר דקטן חיוב בעולת ראיה מדאורייתא אלמא דעולת ראיה נמי א"צ דעת כמו דאמרינן בפ"ד דנדרים (דף ל"ה) הכל צריכין דעת חוץ ממחוסרי כפרה שהרי אדם מביא קרבן על בניו ובנותיו הקטנים שנאמר זאת תורת הזב בין גדול בין קטן. וכן אמרינן התם (דף ל"ו) אלא מעתה יביא אדם פסח על חבירו שכן אדם מביא על בניו ובנותיו הקטנים אלמא א"ר אליעזר הפריש פסח על חבירו לא עשה ולא כלום ע"כ אלמא כיון דאתרבי קטן אמרינן דלא בעינן דעת, וה"נ לפי הירושלמי דאתרבי קטנים מכל זכורך א"כ לא בעינן דעת דהקטנים אע"פ שאין בהם דעת כלל חייבים וכמו דאיתא בירושלמי שם ולענין טהרות את אמר את שהוא תפוש ביד אביו ספוקו כפיקח אביו תופש בידו כחרש ברם הכא בין כך ובין כך חייב פי' אע"פ שאין בו דעת חייב עכ"ל הירושלמי. וכיון דלא בעינן דעת א"כ ליכא חילוק בין עולת ראיה