עמק יהושע חלק ב קעד

ב' פעמים ומלקות מחזיקות כיון שלוקה ב' פעמים ואעפ"כ אינו חוזר בתשובה ע"כ מגיע לו עונש יותר מהעונשים הראשונים ע"ז אומר ע"כ לנדה היתה

ועוד אפשר לומר כמו דאמרינן בסוף מגילה (דף ל"א) אין (מפסיקין בקללות מ"ט דאמר קרא מוסר ה' בני אל תמאס ריש לקיש אמר לפי שאין אומרים ברכה על הפורעניות כו' אמר אביי לא שנו אלא קללות שבת"כ אבל שבמשנה תורה פוסק מ"ט הללו בלשון רבים אמורות ומשה מפי הגבורה אמרן והללו בלשון יחיד אמורות ומשה מפי עצמו אמרן. ויש להבין מ"ט הללו בלשון רבים אמורות והללו בלשון יחיד אמורות. ועוד הא דאמרינן בספ"ה דב"ב (דף פ"ח) בא וראה שלא כמדת הקב"ה מדת בשר ודם הקב"ה בירך את ישראל בעשרים ושתים וקללן בשמונה. ברכן בעשרים ושתים מאם בחוקותי עד קוממיות וקללן בשמונה מואם בחוקותי תמאסו עד ואת חוקותי געלה נפשם ואלו משה רבנו ברכן בשמונה וקללן בעשרים ושתים. ברכן בשמונה מוהיה אם שמוע כו' עד לעבדם וקללן בעשרים ושתים מוהיה אם לא תשמעו עד ואין קונה. וא"כ קללות שבמשנה תורה חמירי יותר ולמה מפסיקין בהם

אך הענין יובן ע"פ הגמרא דכתובות (דף פ"ו) א"ל ר"ז לר"פ לדידך דאמרת פריעת ב"ח מצוה אמר לא ניחא לי דאיתעביד מצוה מאי א"ל חנינא בד"א במצות ל"ת אבל במ"ע כגון שאומרים לו עשה סוכה ואינו עושה לולב ואינו עושה כו'. לפ"ז יש ב' מלקיות הא' מלקות ארבעים חסר א' שמלקים אם עבר עבירה מכבר והאחד מה שלוקין אם אינו רוצה לקיים העשה ומלקות זו אין לה קצבה. והנה במלקות שיש לה קצבה דהיינו מ' חסר א' שמלקין על שעבר עבירה מכבר לפ"ז אם רבים עברו עבירה א' א"כ מן ההכרח שילקו כולם בהשואה א' כיון שעברו עבירה א' שחייבין עליו מלקות אבל המלקות שאין לה קצבה אם כמה אנשים רשעים אינם רוצים לקיים העשה אי אפשר שילקו כולם בשוה דמי שהוא רך בטבעו או שעדיין יש לו יראת ה' בלבו אז יכנע לבבו במלקות מועטת עד שירצה לקיים העשה ומי שלבו לב אבן ואינו רוצה לקיים העשה בהכאה מועטת אז מלקין אותו עד שיסיר ממנו לב האבן עכ"פ אי אפשר שיהיו שני אנשים שוים בטבעם וביראתם משא"כ במלקות שיש לה קצבה שלוקה על מה שעבר מכבר אז הוא מוכרח שיקבל כל מספר הקצוב דהיינו מ' מלקות חסר אחת שאם לוקה מ' מלקות חסר שתים הפסיד כל המלקות שכך שיערה התורה שילקה מ' חסר אחת. אבל אם לוקה כדי לקיים העשה היא בהיפוך שרצונו וחפצו של המוכיח שלא ירצה לקבל עוד המכות ויהיה די לצרותיו שיאמר שיקיים המצוה ובין כל הכאה והכאה מתרה בו ומוכיחו שיעזוב דרכו ולבבו הרע. ועוד יש נ"מ בין הלוקה מלקות על שעבר מכבר העבירה דבכל הכאה והכאה קרוב הוא יותר לכפרה כמו דאמרינן בפרק בתרא דמכות (דף כ"ג) כל חיובי כריתות שלקו נפטרין מידי כריתתן שנאמר ונקלה אחיך לעיניך כיון שלקה הרי הוא כאחיך אבל במלקות שלוקה כדי לקיים העשה נמצא דבכל הכאה שלוקה הוי רשע יותר דכיון שלוקה ואינו רוצה לקיים המצוה א"כ מראה זדון לבו הרע אשר לא ישוב ויכנע אף מפני המלקות. ובזה יובן שפיר דהקללות שבת"כ הוא במספר הקצוב שזהו היסורין על שעברו עבירה שמכבר וע"ז אמרינן בסוף מגילה (דף ל"א) דאין מפסיקין בקללות דאמר קרא מוסר ה' בני אל תמאס כיון דהוי כפרה כמו דאמרינן ונקלה אחיך לעיניך כיון שלקה הרי הוא כאחיך או כמו שכתבו התוס' שם דכתיב מוסר ה' בני אל תמאס ואל תקוץ בתוכחתו אל תעשה קוצים קוצים פי' דאם לא ילקו כל מספר הקצוב אפסדה לקמייתא והוי כמו שלוקה ל"ח מלקות שהפסיד ג"כ כל המלקות שנלקה כל הל"ח. וע"כ בקללות שבתורת כהנים אין מפסיקין משום דכתיב מוסר ה' בנו אל תמאס וה"מ קללות שבת"כ שזהו בא על חטא שלעבר אבל קללות שבמ"ת פוסק שהוא על להבא וע"כ הוא באופן שאין לזה קצבה כמו דכתיב (דברים כ"ח) גם כל חלי וכל מכה אשר לא כתוב בספר התורה הזאת יעלם ה' עליך עד השמדך שזהו מלקות שאין לה קצבה שזהו על להבא כדרך שכופין לקיים העשה וע"כ נאמרים בלשון יחיד כמו שביארתי דהמלקות שמכין וכופין על להבא אי אפשר שילקו שניהם בשוה ובהשואה א' משום שזה נכנע לבו מהכאה מועטת וזה אינו נכנע עד שייסרנו בשוטים ובעקרבים אב קללות שבת"כ שהוא מלקות על לעבר בל"ר אמורות וע"כ בקללות שבמשנה תורה פוסק כמו שביארנו דבמכות שלוקין על להבא הרצון הוא שיאמר בכל מכה ומכה די לצרותיו ושיקיים המצוה גם משום מוסר ה' בני אל תמאס לא שייך בזה דאין בזה משום כפרה כמו במלקות שמכין ולוקין על חטא שעבר שזהו כדי שתיכפר לו דכתיב ונקלה אחיך לעיניך כיון שלקה הרי הוא כאחיך וע"כ בעינן שיקבלם מאהבה משא"כ במכות שמכין אותו כדי לקיים המצוה זה אינו משום כפרה אלא רק כפיה כדי שיקיים העשה ואדרבא רצונו של המוכיח כדי שלא ירצה לקבל ואז יסיר לבבו הערל ויקיים המצוה. וע"ז אמר ישעיה הנביא (א') על מה תוכו עוד תוסיפו סרה כל ראש לחלי פי' שמלקות שלכם הוא מלקות שכופין טל להבא ע"ז אומר על מה תוכו עוד תוסיפו סרה פי' כל מה שחלקו יותר יותר יגדל החטא והרשעה

והנה אחי ורעי בימים האלו אשר הם ימי תשובה צריך כל א' לפשפש במעשיו כי העולם נידון אחר רובו וכמו דאמרינן בספ"ק דקדושין שצריך שיראה את העולם כאלו חצי זכאי וחצי חיוב עשה מצוה כו' עבר עבירה אחת אוי לו שהכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף חובה. וכמו דכתיב טורף נפשו באפו הלמענך תעזב ארץ פי' דזהו שאינך חס על נפשך אבל אעפ"כ הרי העולם נדון אחר רובו הלמענך תעזב ארץ שכל העולם כולו יהא נידון לרעה ח"ו עבורו שכל ישראל ערבים זב"ז [ובזה יתבאר המדרש (ס' בלק פ' כ') ויאמר ה' אל משה קח את כל ראשי העם והוקע אותם לה' נגד השמש ר' יהודה אומר ראשי העם תלה על שלא מיחו בבני אדם ר' נחמיה אומר לא תלה ראשי העם אלא אמר הקב"ה למשה הושיב להם ראשי סנהדריות ויהיו דנים כל מי שהלך לפעור וכתב הי"מ שם שהושיב להם ראשי סנהדריות פי' לפי שאין דנים שנים ביום א' ואמר להם ראשי סנהדראות פי' חלוק להם בתי דינים יהו נדונים בב"ד א' ע"כ. והוא תמוה דהא אמרינן בפ"ז דסנהדרין (דף ל"ה) אם העם חטא ראשי העם מה חטאו. אמר רב יהודה אמר רב חלוק להם בתי דינים ופריך מ"ט אלימא משום שאין דנים שנים ביום א' והאמר ר' חסדא לא שנו אלא בשתי מיתות אבל במיתה א' דנים אלא כדי שישוב חרון אף מישראל וא"כ אין הפעם משום שאין דנים שנים ביום א' אלא משום שישוב חרון אף מישראל

ונראה לי דרי יהודה ור' נחמיה אזלי לטעמייהו במאי דפליגי בפ"ו דסנהדרין (דף מ"ג) דאמרינן החם כתנאי הנסתרות לה' אלהינו והנגלות לנו ולבנינו עד עולם כו' למה נקוד לנו ולבנינו כו' מלמד שלא ענש על הנסתרות עד שעברו ישראל את הירדן דברי ר' יהודה אפר לו ר' נחמיה וכי ענש על הנסתרות לעולם. והלא כבר נאמר עד עולם אלא כשם שלא ענש על הנסתרות כך לא ענש על עונשין שבגלוי עד שעברו ישראל את הירדן. היוצא לנו מזה שר' יהודה סובר שלא ענש על הנסתרות עד שעברו ישראל את הירדן אבל על הנגלות קבלו עליהם ערבות אתי קודם שעברו ישראל את הירדן. וע"כ ר' יהודה אזיל לטעמיה וסובר שראשי העם תלה על שלא מיחו בבני אדם שעל הנגלות קבלו עליהם ערבות אפי' קודם שעברו ישראל את הירדן. ור' נחמיה אומר לא תלה ראשי העם אלא אמר הקב"ה למשה הושיב ראשי סנהדראות משום דאזיל לטעמיה שסובר